דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - חוקי מוסקבה / דניאל סילבה פרק ראשון
דף הבית >> פרקים ראשונים >> חוקי מוסקבה / דניאל סילבה פרק ראשון
 
דניאל סילבה / חוקי מוסקבה

1

קוּרשֶבֶל, צרפת
הפלישה החלה, כמו תמיד, בימים האחרונים של דצמבר. הם הגיעו בקרוואנים משוריינים במעלה הדרך המתפתלת מתחתית עמק הרוֹן, או נחתו במסוק או במטוס פרטי על המסלול החלקלק בפסגת ההר. מיליארדרים ובנקאים, אילי נפט וטייקוני מתכות, דוגמניות על וילדים מפונקים: אליטת הכסף של רוסיה המתחדשת. הם נהרו אל הסוויטות בשֶוואל בלאן ובבּיבּלוֹס והשתלטו על הווילות הפרטיות הגדולות לאורך רוּ דֶה בֶּלקוֹט. הם שכרו את מועדון הלילה "לֶה קָאב" למסיבות פרטיות עד אור הבוקר, ובזזו את החנויות הנוצצות של הקרוּאָסֶט. הם חטפו את כל מדריכי הסקי הטובים ביותר ורוקנו את חנויות היין ממלאי בקבוקי השמפניה והקוניאק הטובים ביותר שלהן. בבוקר העשרים ושמונה בחודש כבר לא היה ניתן למצוא בעיירה כולה תור פנוי במספרות, ובשָלֶה דֶה פּייר, המסעדה המפורסמת על צלע ההר שנודעה בצלי הבקר שלה, הפסיקו לקבל הזמנות עד לאמצע ינואר. הכיבוש הושלם עד ערב ראש השנה החדשה. קורשֶבֵל, אתר הסקי האקסקלוסיבי שבמרומי האלפים הצרפתיים, היה שוב לכפר תחת שליטה רוסית.
רק מלון גְראן קוּרשֶבֵל הצליח לעמוד בפרץ ההסתערות ממזרח. לא פלא, יאמרו המקורבים, כי בגראן עודדו בשקט רוסים, כמו אורחים עם ילדים, למצוא לעצמם מגורים במקום אחר. במלון היו שלושים חדרים בינוניים, מרוהטים בצנעה. אלה שהגיעו אל הגראן לא חיפשו אבזור מוזהב וסוויטות בגודל מגרש כדורגל, אלא את טעם אירופה של פעם. הם באו לשם כדי ללגום בנחת קמפרי בבר המלון או להתמזמז עם קפה ו"לֶה מוֹנד" בחדר ארוחת הבוקר. הג'נטלמנים לבשו ז'קטים לארוחת הערב, ורק אחרי ארוחת הבוקר היו לובשים את בגדי הסקי שלהם. השיחות התנהלו בלחשושים אינטימיים ובאדיבות יתרה. האינטרנט טרם הגיע אל הגראן, והטלפונים נראו קודרים. כל זה לא הפריע לאורחי המלון; הם היו מעודנים כמו הגראן עצמו ונטו לסוף גיל העמידה. איזה לץ מאחד המלונות הנוצצים יותר בגַנים האלפיניים תיאר פעם את לקוחות הגראן כ"קשישים והוריהם".
הלובי היה קטן, מטופח ומחומם באח עצים מתוחזקת היטב. מימין, ליד הכניסה לחדר האוכל, שכנה הקַבלה, גומחה צפופה עם וָוֵי פליז למפתחות החדרים ותאים לדואר ולהודעות. צמוד לקבלה, ליד המעלית היחידה והמחרחרת של הגראן, ניצב דלפק השוער. בשעות אחר הצהריים המוקדמות של שניים בינואר אייש את העמדה פיליפ, צנחן צרפתי לשעבר, בנוי לתלפיות, שענד את סמל מפתחות הזהב המוצלבים של ארגון השוערים הבינלאומי על דש בגד נקי ללא רבב, וחלם לזנוח לתמיד את עסקי המלונאות ולהשתכן לצמיתות בחוות הכמהין של משפחתו בפֶּריגוֹר. מבטו הכהה והמהורהר היה מושפל אל רשימת ההגעות והעזיבות הצפויות. זו הכילה שם אחד בלבד: לוּבּין, אלכס. מגיע במכונית מז'נבה. הזמנה רשומה לחדר 237. מעוניין לשכור ציוד סקי.
פיליפ תלה את עיני השוער המיומנות שלו בשם הזה. היה לו כישרון לשמות, סגולה חיונית בעבודה כמו שלו. אלכס... קיצור של אלכסנדר, הוא שיער. או שמא אלכסיי? הוא הרים את עיניו וכחכח חרש בגרונו. ראש מטופח להפליא הציץ מתוך הקַבלה. ראשו של ריקרדו, מנהל משמרת אחר הצהריים.
"
נדמה לי שיש לנו בעיה," אמר פיליפ בשלווה.
פניו של ריקרדו התכרכמו. הוא היה ספרדי מחבל הבסקים. הוא לא אהב בעיות.
"
מה הבעיה?"
פיליפ הושיט את רשימת ההגעות. "לובין, אלכס."
ריקרדו הקיש באצבע מטופחת על כמה קלידים במחשב שלו.
"
שנים עשר לילות? מעוניין לשכור ציוד סקי? מי קיבל את ההזמנה הזאת?"
"
נאדין, אני חושב."
נאדין היתה הבחורה החדשה. היא עבדה במשמרת הלילה, ובשל חֶטאה בהקצאת חדר למישהו בשם אלכס לובין בלי להתייעץ קודם עם ריקרדו, היא תישאר במשמרת הזאת לנצח.
"
אתה חושב שהוא רוסי?" שאל ריקרדו.
"
מודה באשמה."
ריקרדו קיבל את פסק הדין ללא ערעור. אמנם היה בכיר מפיליפ, אבל צעיר ממנו בעשרים שנה, וכבר למד לסמוך לחלוטין על ניסיונו ושיפוטו של המבוגר ממנו.
"
אולי נצליח לזרוק אותו למתחרים."
"
בלתי אפשרי. אין שום חדר פנוי מפה ועד אלבֶּרטוויל."
"
אז אנחנו כנראה תקועים איתו - אלא אם כן נצליח, כמובן, לשכנע אותו לעזוב מרצונו."
"
מה אתה מציע?"
"
את תוכנית המגירה, כמובן."
"
זה לא קצת קיצוני לדעתך?"
"
כן, אבל אין ברירה אחרת."
הצנחן לשעבר קיבל את ההוראות בהנהון ראש קצר והחל לתכנן את המבצע. זה התחיל בשעה 16:12, כאשר מרצדס אפורה כהה עם לוחית רישוי מז'נבה נעצרה ליד מדרגות החזית וצפרה. פיליפ נשאר אצל דוכנו שתי דקות תמימות לפני שלבש בנינוחות מופגנת את מעילו הכבד ויצא לאט החוצה. בשלב זה מֶסיֵה אלכס לובין הבלתי רצוי - שנים עשר לילות, מעוניין לשכור ציוד סקי - כבר יצא ממכוניתו וניצב זועם ליד תא המטען הפתוח. היו לו פנים מחודדות במיוחד ושיער בלונדיני בהיר מסורק בקפידה על גבי פדחת רחבה. עיניו הצרות היו מושפלות לעבר תא המטען, אל שתי מזוודות גדולות מבד ניילון. השוער הזעיף פניו למראה התיקים כאילו לא ראה כמותם מיָמיו, ואז קידם את פני האורח בחמימות מקפיאה.
"
במה אוכל לעזור לך, מסיה?"
השאלה הוצגה באנגלית, וגם נענתה באנגלית, במבטא סלבי ניכר.
"
אני מתאכסן פה במלון."
"
באמת? לא דווח לי על שום הגעה צפויה אחר הצהריים. זו ודאי רק טעות. למה שלא תדבר עם עמיתִי בקבלה? אני בטוח שהוא יֵדע ליישר את ההדורים."
לובין מלמל משהו בחצי פה ושעט במעלה המדרגות התלולות. פיליפ אחז בתיק הראשון וכמעט שבר את גבו בניסיון להרים אותו. הוא סוחר מטילי ברזל רוסי שהביא איתו תיק מלא דוגמאות. כשהצליח לגרור את התיקים אל הלובי מצא את לובין מדקלם לאטו את מספר אישור ההזמנה שלו באוזני ריקרדו שנראה נבוך, ושלמרות כל מאמציו לא עלה בידו לאתר את ההזמנה. לבסוף נפתרה הבעיה - "טעות קטנה של אחת העובדות שלנו, מסיה לובין. אני כמובן לא אעבור על זה בשתיקה" - אלא שאז צצה בעיה נוספת. בשל מחדל של עובדי המשק החדר עדיין לא היה מוכן. "זה עניין של דקות ספורות בלבד," אמר ריקרדו בקול חלקלק במיוחד. "עמיתי יכניס את התיקים שלך לחדר האחסון. הרשה לי להוביל אותך לבר שלנו. לא תידרש לשלם על המשקאות, כמובן." הוא דווקא יידרש לשלם - ועוד חשבון מנופח למדי - אבל את ההפתעה הקטנה הזאת תכנן ריקרדו לשלוף כשההגנות של מסיה לובין יהיו כבר בשיא חולשתן.
למרבה הצער, התברר כי לא היה מקום לאופטימיות של ריקרדו לגבי העיכוב הקל. תשעים דקות נוספות עברו, למעשה, עד שלובין הובל, ללא המטען שלו, אל חדרו. בהתאם לתוכנית המגירה לא היה בחדר חלוק רחצה ללבוש בדרך אל מרכז הספא, במיני בר לא היתה וודקה ולטלוויזיה לא היה שַלט. השעון המעורר שלמראשות המיטה כוון לשעה 4:15 לפנות בוקר. החימום הופעל בעוצמה. פיליפ סילק בהיחבא את חפיסת הסבון האחרונה מחדר האמבטיה, ואחרי שלא הוצע לו טיפ כלשהו חמק מהחדר כשהוא מבטיח שהתיקים יגיעו בהקדם. ריקרדו חיכה לו ביציאה מהמעלית.
"
כמה וודקות הוא שתה בבר?"
"
שבע," אמר ריקרדו.
השוער חרק שיניים וסינן שריקת בוז. רק רוסי מסוגל לשתות שבע וודקות בשעה וחצי ולהישאר מאונך.
"
מה אתה חושב?" שאל ריקרדו. "מאפיונר, מרגל או מתנקש?"
מה זה כבר משנה, חשב פיליפ ברוח נכאה. רוסי פרץ אל בין כותלי הגראן. המצב מחייב פעולת תגמול מחתרתית. כעת נסוגו איש איש אל עמדתו הנכבדה, ריקרדו אל מאורת הקבלה, פיליפ אל הדוכן שליד המעלית. כעבור עשר דקות הגיעה שיחה ראשונה מחדר 237. ריקרדו עמד תחת מתקפת תוכחה סטליניסטית ואז מלמל כמה מילות הרגעה וסגר את הטלפון. הוא הביט בפיליפ וחייך.
"
מסיה לובין מבקש לדעת מתי יגיעו התיקים שלו."
"
אני מיד מטפל בזה," אמר פיליפ בפיהוק כבוש.
"
הוא מבקש גם לדעת אם אפשר לעשות משהו בעניין החימום בחדר שלו. הוא אומר שחם שם מדי ושהתרמוסטט כנראה לא עובד."
פיליפ הרים את שפופרת הטלפון שלו וחייג לתחזוקה.
"
תגבירו את החום בחדר 237," אמר. "מסיה לובין סובל מקור."
אילו היו עדים לרגעי שהותו הראשונים של לובין בחדרו, הם בוודאי כבר היו משוכנעים שאדם מפוקפק מצוי במחיצתם. וכי איך ניתן להסביר אחרת את העובדה שהוא שלף את כל המגירות מהשידה ומארוניות המיטה והוציא את כל הנורות מהמנורות ומאביזרי התאורה? או את העובדה שערטל לגמרי את מיטת הקווין סייז דלוקס ועקר את מכסה מרכזת הטלפון הדו קווי? או את בקבוק המים המינרליים מתנת המלון שהוא שפך לאסלה ואת שני חטיפי השוקולד השווייצרי שהשליך אל הרחוב המושלג? או את העובדה שבתום ההשתוללות הזו הוא השיב את החדר למצב הכמעט מושלם שבו מצא אותו?
אכן, בשל מקצועו הוא נקט את כל האמצעים הדרסטיים למדי הללו, אבל מקצועו לא היה מאלה שמנה ריקרדו פקיד הקבלה. אלכסנדר ויטרוֹביץ' לובין לא היה מאפיונר ולא מרגל ולא מתנקש. עיסוקו היה בענף המסוכן ביותר שאדם יכול לבחור לעצמו ברוסיה החדשה והאמיצה: ענף העיתונות. ולא סתם עיתונות, אלא עיתונות עצמאית. כתב העת שלו, "מוֹסקוֹבסקָיה גאזֶטה", היה אחד מאחרוני שבועוני התחקירים במדינה, והיווה עצם עקשנית בגרונו של הקרמלין. הכתבים והצלמים שלו היו נתונים דרך קבע למעקב ולהטרדות, ולא רק מצד המשטרה החשאית, אלא גם מצד שירותי האבטחה הפרטיים של האוליגרכים רבי הכוח שאותם ניסו לסקר. האנשים האלה שָרצו עכשיו בהמוניהם בקורשבל. אנשים שללא ניד עפעף שותלים משדרים ומפזרים רעלים בחדרי מלונות. אנשים שפועלים על פי תורתו של סטלין: את כל הבעיות פותר המוות. אין איש, אין בעיה.
לאחר שווידא שלא טיפלו בחדר שלו, חייג לובין שוב אל השוער כדי לשאול על התיקים שלו, ודווח לו כי אלה אמורים להגיע אליו "בכל רגע". אחר כך הוא פתח לרווחה את דלתות המרפסת אל אוויר הערב הצונן, התיישב ליד שולחן הכתיבה, והוציא אוגדן מתוך תיק מסמכים בלוי מעור. את הניירות האלה נתן לו אמש בוריס אוסטרובסקי, עורכו הראשי של הגאזֶטה. הם לא נפגשו במשרדי הגאזֶטה, שלכל הדעות היו נתונים להאזנה מתמדת, אלא על ספסל בתחנת המֶטרו ארבּאטסקָיה.
אני מתכוון להבהיר לך רק חלק מהתמונה, אמר לו שם אוסטרובסקי, ומסר לו את המסמכים באדישות מעושה. כדי לגונן עליך. אתה מבין, אלכסנדר? ולובין הבין היטב. אוסטרובסקי מסר לידיו משימה שעלולה להרוג אותו.
כעת הוא פתח את האוגדן ובחן את התצלום שהיה מונח בראשו. גבר בלבוש נאה, עם שיער כהה קצוץ ופרצוף מחוספס של מתאגרף מקצועי, ניצב לצדו של נשיא רוסיה באיזו קבלת פנים בקרמלין. לתצלום הוצמד תקציר קורות חיים - מיותר לגמרי, כי אלכסנדר לובין, כמו כל עיתונאי במוסקבה, ידע לצטט בעל פה את פרטי הקריירה יוצאת הדופן של איוואן בוֹריסוביץ' חַרקוֹב. בנו של בכיר בקג"ב... בוגר אוניברסיטת מוסקבה היוקרתית... ילד הפלא של הדירקטורט המרכזי החמישי של הקג"ב... עם התפוררות האימפריה עזב חרקוב את הקג"ב ועשה הון בבנקאות במהלך שנות האנרכיה הראשונות של הקפיטליזם הרוסי. הוא השקיע בתבונה באנרגיה, בחומרי גלם ובנדל"ן, ועם ראשית המילניום הצטרף לאותה קבוצה הולכת וגדלה של מולטי מיליונרים חדשים במוסקבה. בין אחזקותיו הרבות היתה חברת תובלה בים ובאוויר שזרועותיה שלוחות עד המזרח התיכון, אפריקה ואסיה. זר לא ידע לאמוד את גודלה האמיתי של האימפריה הפיננסית שלו. אף שהיה שחקן חדש יחסית בשדה הקפיטליזם, איוואן חרקוב שלט היטב באמנות חברות הקש והשלד.
לובין עבר לעמוד הבא של תיק המסמכים, תצלום מגזיני מבריק של "שאטוֹ חרקוב", ארמון החורף של איוואן ברוּ דה נוֹגֶ'נטיל, קורשבל.
שם הוא מבלה את חופשת החורף, עם כל עשירי רוסיה ומפורסמיה, אמר לו אוסטרובסקי. תהיה זהיר ליד הבית. הגנגסטרים של איוואן כולם יוצאי אוֹמוֹן וספֶּצנאז, יחידות העילית של המשטרה והצבא. אתה שומע מה אני אומר לך, אלכסנדר? אני לא רוצה שתגמור כמו אירינה צֶ'רנובה.
אירינה צ'רנובה היתה עיתונאית מפורסמת במתחרהו הראשי של הגאזטה, שחשפה את אחת ההשקעות המפוקפקות של חרקוב. יומיים לאחר פרסום הכתבה היא נורתה למוות בידי שני רוצחים שכירים במעלית של בניין הדירות שבו התגוררה במוסקבה. אוסטרובסקי, מסיבות השמורות עמו, כלל בתיק המסמכים תצלום של גופה המנוקב קליעים. לובין מיהר כעת, כפי שעשה אמש, להפוך את הדף הזה.
איוואן פועל בדרך כלל מאחורי דלתיים סגורות ומסוגרות. קורשבל היא אחד המקומות הבודדים שבהם הוא נע בגלוי. אנחנו רוצים שתעקוב אחריו, אלכסנדר. אנחנו רוצים לדעת עם מי הוא נפגש, עם מי הוא עושה סקי, את מי הוא מזמין לארוחת צהריים. אם תוכל תצלם, אבל לעולם אל תיגש אליו. ואל תגלה לאיש בעיירה הזאת איפה אתה עובד. אנשי הביטחון של איוואן מסוגלים להריח עיתונאי מקילומטרים.
אחר כך מסר אוסטרובסקי ללובין מעטפה ובה כרטיסי טיסה והזמנה של מכונית שכורה ושל חדר מלון. תהיה כל יומיים בקשר עם המשרד, אמר לו אוסטרובסקי. ותשתדל קצת ליהנות, אלכסנדר. כל הקולגות שלך ממש מקנאים בך. אתה נוסע לקורשבל לחגוג עם כל העשירים והמפורסמים בזמן שאנחנו קופאים כאן למוות במוסקבה.
ובזאת קם אוסטרובסקי על רגליו ופסע לקצה הרציף. לובין תחב את המסמכים לתיק שלו והחל מיד להזיע. גם עכשיו הוא הזיע. החימום הארור הזה! התנור עדיין להט כמו כבשן. הוא כבר הושיט ידו אל הטלפון כדי להתלונן שוב כשסוף סוף נשמעה דפיקה בדלת. הוא עבר את מסדרון הכניסה הקצר בשתי פסיעות נרגזות ופתח באחת את הדלת, בלי שטרח כלל לשאול מי שם. טעות, הוא חשב מיד, כי במסדרון החשוך למחצה ניצב גבר בגובה בינוני, לבוש חליפת סקי כהה וכובע צמר ומרכיב משקפי מגן עם עדשות מראָה.
בעוד לובין תוהה מה גורם לאדם להרכיב משקפי מגן בתוך בית מלון בערב ניחתה המכה הראשונה, מהלומה אכזרית מן הצד שכמו מעכה את קנה הנשימה שלו. המכה השנייה, בעיטה מכוונת היטב בחלציו, קיפלה את גופו לשניים. הוא לא הצליח לפלוט כל מחאה כשהאיש נכנס אל החדר וסגר בדממה את הדלת מאחוריו. הוא גם לא הצליח לגלות התנגדות כשהאיש השליך אותו על המיטה והתיישב בפישוק על ירכיו. הסכין שהגיחה מתוך ז'קט הסקי היתה מהסוג שמשמש חיילי יחידות מובחרות. היא חדרה לבטנו של לובין מעט מתחת לצלעות וחתרה מעלה לעבר לבו. בעוד חלל בית החזה של לובין נמלא דם, הוא נאלץ גם להתענות בהשפלה נוספת ולחזות במראה מותו שלו שהשתקף בעדשות המראה של משקפי האיש שהרג אותו. הרוצח הרפה לבסוף מהסכין שנותרה נעוצה בחזהו של לובין, התרומם מהמיטה ונטל לידיו בשלווה את תיק המסמכים. אלכסנדר לובין חש בפעימת לבו האחרונה כאשר רוצחו חמק חרש מהחדר. החום, הוא חשב, החום הארור הזה...
השעה היתה מעט אחרי שבע כשפיליפ הוציא סוף סוף את התיקים של לובין מחדר האחסון והכניס אותם למעלית. כשהגיע לחדר 237 מצא את השלט נא לא להפריע תלוי על ידית הדלת. בהתאם לתוכנית המגירה הוא הלם בדלת בעוז שלוש פעמים. משלא נענה, שלף מכיסו את מפתח המַסטר שלו ונכנס. מרחוק ראה שתי נעליים רוסיות נמוכות וארוכות משתלשלות מקצה המיטה. הוא השאיר את התיקים במסדרון הכניסה וחזר ללובי, שם דיווח על ממצאיו לריקרדו.
"
שיכור מעולף."
הספרדי הציץ בשעונו. "מוקדם, אפילו בשביל רוסי. מה עכשיו?"
"
נניח לו לישון. בבוקר, כשהוא יתעורר עם הנגאובר, נעבור לשלב מספר שתיים."
הספרדי חייך. עוד לא נולד האורח ששרד את שלב מספר שתיים. שלב מספר שתיים היה מאז ומתמיד קטלני.