אחר כך הסתלקתי משם. לילה חשוך ארוך וריק ארב לי בבית, וחזרתי אליו בחשש גדול. התיישבתי בחצר, פתחתי בקבוק בירה והתגעגעתי אל הבן שלי, אל קריאות השמחה ואל גלי הצחוק שהיו בוקעים מחדר האמבטיה כשאשתי היתה רוחצת אותו, אל בכיו כשכבר היה עייף ובכל זאת התעקש שלא ללכת לישון, נאבק בשינה כאילו אם תשאב אותו לתוכה לעולם לא ישוב ממנה. הוא היה בועט ברגליים, צועק, מטלטל את ראשו מצד לצד, בעוד השינה מזדחלת אל תוך גופו, ממוססת לאט־לאט את ערנותו. לבסוף, כמו אדם נואש שמשלים עם מותו, הוא היה נותן לה להשתלט עליו, לבלוע אותו, ואני מעולם לא ניסיתי להציל אותו. אצל אשתי הכול היה ברור ומסודר: יש שעה להתעורר בה בבוקר, שעה לאכול ארוחת צהריים, שעה לעשות אמבטיה וללכת לישון. יללות וזעקות מתוך חלום מבהיל שהעיר אותו ועלול לשוב ולהתנפל עליו לא עשו עליה רושם. הרי הוא עייף, הוא צריך לישון, הוא לא יודע מה טוב לו. גם אני שונא לישון. אני סובל מחלומות איומים שנשכחים ממני ברגע שאני מתעורר.
לילה ראשון בלי אשתי והילד. הכוכבים כאילו נכבו והרקיע השחור נפל עלי. השתוקקתי פתאום לביקור, שמישהו יפתיע אותי, שאורות מכונית יטפסו מהוואדי ויאירו את השביל החשוך, אך לא היה מי שיבוא. ממעט החברים שהיו לי כבר התרחקתי מזמן, והאחרים, אלה הנקראים החברים שלנו, יתייצבו כולם לצדה. החבר הפולני שלי ארתור, שחקן בלהקת תאטרון נודדת, מופיע עם הלהקה ברחבי אירופה, אחי ואחיותי גרים בעברו האחר של האוקיינוס, אמא כבר ישנה, מי נשאר? אף אחד. חוץ מאבא. אבל מאבא לא שמעתי יותר מעשרים שנה. זמן רב כל כך לא חשבתי עליו עד שאפילו המילה הזו, אבא, זרה בפי. נוכחותו הנפקדת הצטמצמה למעין רעש רקע מונוטוני והוא נהפך לאיזו ישות כללית, חסרת פנים, רחוקה, ועד עתה לא הצלחתי לראות שוב לנגד עיני את דמותו. הוא נשאר שם, בוורשה, והיעדרותו כמו זיכתה אותו בחיי נצח, כי הוא נשאר כמו שהשארנו אותו שם — בסוף שנות הארבעים לחייו, ולא הזקן שהוא בוודאי עכשיו. אולי מת? נבהלתי פתאום. למוות שלו עדיין לא הייתי מוכן. בוודאי היינו שומעים אילו מת. ואולי לא?
"אף פעם אל תיבהל או תפחד," אמר לי פעם אבא, "הפחד הוא מלכודת מוות. אני ראיתי אנשים שנהרגו רק בגלל פחד." קולו חזר אלי, ללא פנים — רק הקול, צרוד מסיגריות, הפולנית שבפיו קצת כבדה בגלל הוודקה.
אחר כך הגיע הריח. עדיין לא מוגדר. אני ילד קטן והוא אוחז בי בזרועותיו. את חספוס מעיל הצמר אני עוד יכול לחוש על פני. אני רוצה להרים את עיני ולהביט בפניו מלמטה, אבל לא מעז. אולי בגלל החשש שהזיכרון יתפרק לשברי הרגעים המרכיבים אותו.
טיפות זיעה נטפו מהרקות ומהמצח וצרבו לי בעיניים. ניגבתי את הפנים בחולצה והבטתי שוב לאחור, הפעם מחפש רגע אחד מסוים, עד שמצאתי את אבא במרכז הסלון, עומד זקוף בגופו הגדול ומנגן בכינור. אני לא זוכר מה ניגן, אך כבר אז המוזיקה שהפיק מהכלי, שנראה שברירי כל כך בין זרועותיו המוצקות, עמדה בניגוד גמור לדמותו.
גיליתי אותו ככה באחד הבקרים שהתעוררתי בהם מאוחר. צלילי הכינור עלו עמומים מבעד ללוחות העץ של רצפת החדר. ירדתי מהמיטה ומיהרתי אל המדרגות. ירדתי בהן בזהירות, אחת־אחת, כי הייתי אז ילד קטן, קטן יותר מהילד שלי. נגינת הכינור התגברה ככל שהתקרבתי אל הקומה הראשונה, ושם מצאתי אותו מנגן בעיניים עצומות ומניע את הגוף כולו עם הקשת. עד אז מעולם לא ראיתי אותו מנגן בכינור. ידיו הגדולות, אצבעותיו העבות הגסות, נעו בזריזות על ארבעת המיתרים המתוחים לאורכו של צוואר הכינור והפיקו מנגינה צלולה שהסתיימה במשיכת קשת ארוכה. אחר כך נשאר לעמוד דומם, שאף שאיפה עמוקה ופקח את העיניים. כשהבחין בי חייך, ובלי לומר דבר הניח את הכינור בצד, הרים אותי בשתי ידיו והעמיד אותי על כיסא. הוא לקח את הכינור והניח את הקשת בכף ידי. "תנגן טאדק," אמר. בתחילה משך אתי את הקשת על מיתרי הכינור, אחר כך המשכתי לבדי בעוד הוא לוחץ באצבעותיו על המיתרים לפי הצורך, וכך העלו משיכות הקשת שלי שיר ילדים שהכרתי. אבא עמד קרוב אלי. מעורו ומנשימתו עלה אותו ריח וודקה חריף שעלה ממנו תמיד, אבל בימים ההם זה פשוט היה הריח של אבא שלי.