קַטְרִינֶהוֹלם, אוקטובר 1968
האחוזה החומה והמרשימה ניצבת על ראש הגבעה, מוקפת עצי אורן רמים. היא נראית כלקוחה מאגדה, על פינותיה הלבנות ועל חלונותיה המעוגלים, והיא עוטה זוהר קסום ומזמין. בחודשי הקיץ הצמרות מצלות על הילדים שמשחקים סביב הבית, אך כעת, בעונת הסתיו, הן נראות כמעט מאיימות, כשומרים מתוחים שתפקידם לשמור על הגן מפני הקור החורפי ומפני אורחים לא קרואים. השלג הראשון, שטרם הספיק להפשיר, נח על המרחבים כסמרטוט לח. הדממה מוחלטת, פרט לנביחות מרוחקות של כלב.
לפתע דלת הכניסה נפתחת וילדים נפוצים לכל עבר; ילדים משתובבים בבגדים חדשים או ישנים וקרועים, ילדים גבוהים וילדים נמוכים, ילדים עגולים וילדים רזים, ילדים בהירים, ילדים כהים עם צמות, עם נמשים, משקפיים או כובעים, ילדים שהולכים וילדים שמקפצים, ילדים שמרעישים וילדים שמקשיבים, ילדים שמובילים וילדים שמצטרפים.
הדלת נטרקת, אך נפתחת שוב כעבור כמה רגעים, וילדה קטנה בכובע פרווה לבן ובאפודה אדומה ומרופדת יוצאת. מיד אחריה יוצא ילד במעיל כחול, צעיף וכובע אדום-לבן-שחור של KSK[1] — רצוי לאהוד את ה-KSK, לפחות בחלק הזה של העיר. הילדים לא מדברים זה עם זה. הילדה, ששמה קַטָרִינָה, פוסעת במהירות במורד התלולית עד גדר הברזל הגדולה. במעט מאמץ היא מצליחה לחמוק דרך הפתח הצר. כמה רגעים אחריה מגיע הילד, ששמו תוֹמַס, ולפני שהוא מספיק לפתוח את השער ולהידחק החוצה, הוא עוצר לשנייה ונושם נשימה עמוקה.
כשהוא כבר בחוץ, על המדרכה, חששותיו מתאמתים: כל הילדים התקבצו במין אשכול בפינת הרחוב שממול. הוא רואה איך קטָרינה, ללא כל היסוס, למראית עין, חוצה את הרחוב ונכנסת היישר לתוך מלתעותיהם. תומס מקבל החלטה מהירה ובמקום לחצות את הרחוב הוא פונה שמאלה כדי להגיע הביתה בדרך עוקפת. הוא מספיק לפסוע רק צעדים בודדים לפני שהם מתנפלים עליה. אחת הילדות, אַן-קרַייסְטִין בעלת התושייה, תמיד עם חיוך מעוקם וניצוץ מרושע בעיניים, תולשת את הכובע שלה וזורקת אותו להַנְס, המלך הַנְס, על רקע צהלות ההערכה של הילדים.
תומס עוצר לרגע ושוקל אם לנסות ולעזור לקטרינה, אבל לפני שהוא מספיק לסיים את המחשבה, הם מבחינים בו. בהינתן האות של הנס, החרוצים שבהם ממהרים בחזרה לצד השני של הרחוב ומתנפלים על תומס. שאר הילדים מצטרפים, כמו כלבים צמאי דם, וקטרינה נשארת עומדת במקומה, חשה הפתעה והקלה: בכל זאת זה לא התור שלה היום. היא מתכופפת ומרימה את כובע הפרווה שלה, שכבר איננו לבן כל כך, חובשת אותו בכל זאת, ולאחר מכן חוצה גם היא את הרחוב כדי לעקוב מקרוב אחר הדרמה.
מנַין התושייה הזו? והאחווה האיתנה הזו, שמקיפה עשרים ואחד — אולי עשרים ושניים — ילדים מתוך עשרים ושלושה? והעוצמה הלא מפורשת אך הבלתי-מעורערת שבַמנהיגות, שבזכותה כמחצית מהילדים, באופן פתאומי ובחדווה גדולה, מוצאים את עצמם כאיש אחד עסוקים בקשירתו — בצעיפים ובחבלים — של ילד קטן ואחוז אימה אל עמוד תאורה, בעוד האחרים אוספים אבנים כדי לפגוע בו?
תומס, לא מסוגל להתנגד, לא מסוגל לצעוק, יושב על האספלט הרטוב, הקר. נוקשה, אילם. בכניעה הוא בוהה בחבריו. מישהו משליך עליו אבנים, על הראש, הפנים, הגוף. מישהו חובט שוב ושוב את ראשו בעמוד התאורה, מישהו מצליף בו בְחבל אחד שנותר. חלק מהילדים רק עומדים וצוחקים, אחרים מתלחששים ביניהם, הבעות מתנשאות ומעט שנונות על פניהם הקטנות, וחלק רק עומדים ובוהים באדישות. שם עומדת גם קטרינה; עכשיו מותר לה לעמוד איתם — עם החברים.
בשלב מסוים במהלך מפגן האלימות הגננת חולפת על פני הילדים על המדרכה. היא מעיפה מבט מהיר לעבר הילד הקשור וחבריו, ומחווה בידה ברכת שלום לילדות שעומדות סמוך אליה.
באותה מהירות בה החלו, סיימו. תוך חצי דקה הילדים מתפזרים והם שוב ילדים רגילים, נפלאים, בדרכם הביתה מגן חובה. הם פונים לדרכים נפרדות, בודדים או בזוגות, לפעמים בשלשות או ברביעיות. על המדרכה נותר רק ילד אחד בן שש, בגוף חבול ובעצב אינסופי.
סטוקהולם, נובמבר 2006, יום שני בערב
השעה היתה רק ארבע אחר הצהריים, אבל כבר החשיך. השלג צנח מהשמים בנתחים גדולים, שנמסו ברגע שנגעו באדמה. מכוניות חולפות סינוורו אותו בפנסיהן הקדמיים, וכשפסע על המדרכה נזהר כל הזמן שלא להירטב. למה המכוניות נוסעות במהירות כזו שמי תעלת הניקוז מתיזים עליו? הרי לנהגים אסור להתיז מים על הולכי רגל, לומדים את זה בבית הספר לנהיגה. אבל אולי הם לא רואים אותו; אולי דמותו הקטנה, הסתמית, עטוית הבגדים הכהים יחסית, לא נראית בחושך. גם היציבה שלו טעונה שיפור, אולי אפילו קצת מעוררת גיחוך, כי כפות רגליו לא פונות קדימה אלא בזווית לצדדים, כמו אצל ליצן. אבל הוא לא ליצן.
הוא היה אדם שתקן, שמעולם לא נקלע לקונפליקט עם אף אחד, אולי מפני שמעולם לא מחה על שום דבר. למעשה, זה לא היה מוזר במיוחד, כי כמעט לא בא במגע עם אנשים. פרט לשעות העבודה, כמובן, ביֶרְפְּלֶה, שם עבד כמחלק דואר בחברת אלקטרוניקה גדולה. הוא היה מחלק את הדואר הפנימי והחיצוני לכל המהנדסים, המזכירות והמנהלים, ולכל שאר עובדי החברה. רק את זה עשה — לא היתה לו למשל סמכות למיין דואר. זאת עשו אנשים מוכשרים ממנו, שידעו להתמודד עם משימות מסוג זה ולקבל החלטות חשובות — למשל, מה לעשות במקרה שהדואר לא ממוען כמו שצריך.
הוא היה גרוע מאוד בקבלת החלטות. כשהתעמק בכך הגיע למסקנה שלעתים נדירות, אם בכלל, היתה לו דעה בנושא כזה או אחר. בפעמים הבודדות שבהן הורשה לשחק עם ילדים אחרים ובניגוד לכל התחזיות נשאל לדעתו, לא היתה לו דעה. גם אם שאל את עצמו, בלבו, מה דעתו בסוגיה מסוימת, לא היה מסוגל לענות בכנות, כי לא היתה לו שום משאלה מלבד אחת: להיות עם הילדים האחרים ולעשות את מה שהם מחליטים — לְרַצוֹת. הוא רצה רק דבר אחד — שהאנשים בסביבתו יקבלו אותו. הוא היה בן ארבעים וארבע, וזה טרם קרה.
השאלה היתה: אם משאלה יחידה זו אכן תתגשם, האם במקביל גם יגבר הצורך שלו להביע את דעתו בסוגיות שונות? האם הצורך הזה קיים באופן אוטומטי אצל אנשים מוערכים?
הוא הביט לעבר החלונות בחזית הבניין שמעברו השני של רחוב פלֶמינג. חלונות מוארים בנעימות, מזמינים בחשכת הסתיו בווילונות ועציצים, במנורות עם אהילים דקורטיביים, במניפות אסיאתיות ובחפצי נוי אחרים. בחלק מהחלונות כבר ניצבו פמוטי אַדוֶונט,[2] כמו כדי להדגיש יתר על המידה את האידיליה: מאחורי כל חלון מואר יש משפחה מאושרת, זוג מאושר או לפחות אדם מאושר. האור הנעים והסביבה הביתית העידו על כך בבירור.
החלון שלו, לעומת זאת, פער לוע חשוך וריק, פרט לעציץ פיקוס מדובלל וחוט של וילון גלילה שהציץ לצדו. גם חלון המטבח עמד ריק לחלוטין, פרט לרדיו ישן שניצב שם ברוב בדידות. למען האמת, הוא מצא עניין בקריאת מגזינים לעיצוב פנים. לא מפני שחיפש בהם השראה לביתו שלו, כי מה הטעם להשקיע בדירה שבה הוא שוהה? הוא בלבד שוהה בה — אדם אחד קטן וחסר משמעות, שבעצם אולי לא קיים כלל. עבור המכוניות שהתיזו עליו מי גשם בסתיו הקודר הוא בלתי-נראה, אולי אפילו בלתי-נשמע — גם הוא בקושי שומע את עצמו. לא, הוא קרא עיתונים לעיצוב פנים מאותה סיבה שבגללה הציץ מבעד לחלונות של אחרים. בדמיון הוא התיק את עצמו לעולם אחר, עולם מלא אנשים נחמדים שחייכו בחום, אנשים עם כריות צבעוניות ורכות על הספות שלהם.
היום כמעט הזמינו אותו להתכבד בעוגה בעבודה.
זה לא קרה לעתים קרובות, כי במחלקת הדואר מעולם לא היתה סיבה מיוחדת לחגוג. מעבר לכך, הוא עצמו כמעט לא נמצא שם יותר מכמה דקות ברצף, כשבא לאסוף דואר חדש, ממוין, כדי להפיץ אותו בין המחלקות.
בכל מקרה, כשמסר את הדואר במחלקה מספר אחת-עשרה, כולם שם ישבו ואכלו עוגה, מסיבה שלא היתה ידועה לו. לרוב חש אי-נעימות כשהיה צריך למסור דואר למחלקה אחת-עשרה, כי עובדיה תמיד ישבו ושתו קפה בדיוק בשעה זו, וכך נוצר מצב שכולם ראו אותו כשהגיע בחליפת הדוור שלו, שהיתה כנראה מגוחכת. בעצם אולי מוגזם קצת לומר חליפה; היה מדובר במכנסיים כחולים ומעיל כחול, אבל בכל מקרה הוא היה היחיד שם שלבש את הבגדים האלה, והוא כבר למד שלעולם לא טוב לבלוט.
ולמרות זאת הבחינו בו — או ליתר דיוק, אדם אחד הבחין בו. הליצן, שנהג להתבדח על הכול ושהיתה לו דעה על כל נושא. כולם צחקו לבדיחות שלו וכנראה הסכימו איתו לרוב, כי אף אחד לעולם לא התנגד למה שאמר.
"שלום דווריקו!" הוא אמר היום, ישוב אל שולחן הקפה, זרועותיו שלובות ורגליו מתוחות מתחת לשולחן, "רוצה עוגה?" בלי להמתין לתשובה המשיך: "אבל לפני זה תצטרך לדווש על האופניים הקטנים והספורטיביים שלך ולהביא את הכרטיס ההוא מ-TX, כמו שביקשתי ממך גם אתמול ושלשום. כולם שם בדואר מפגרים, או רק אתה?"
צחוק פזור עלה מהשולחן, אולי בגלל בחירת המילים, אולי בגלל הדוור, אולי רק מתוך הרגל. עוגה לא קיבל בסופו של דבר, כי לא היתה לו סמכות לבצע שליחויות עבור אנשים; תפקידו הסתכם בחלוקת הדואר שהוא קיבל.
הוא לא היה מפגר. אמנם לא היתה לו השכלה, אבל הוא נהג לקרוא די הרבה, גם עיתונים וגם ספרות יפה. אולי לא ניתן היה לקטלג אותו כבעל מיומנויות ממוצע, אבל הוא לא היה מפגר. למעשה, הוא אפילו היה תלמיד ממש מוצלח בשנותיו הראשונות בבית הספר, אבל היום הישגים מהסוג הזה כבר לא נחשבים. בקטרינהולם לא היה מומלץ להיות תלמיד טוב, חל על כך איסור מוחלט. למעשה, אסור היה להצטיין בשום תחום, פרט להוקי או כדורגל ודומיהם. לגבי כל דבר היו חוקים נוקשים, בלתי-מפורשים: במה מותר להצטיין (התעמלות), במה צריך להיות ממש גרוע (מוזיקה, שפות, מלאכה, התנהגות), באילו תחומים אפשר להיות ממוצע (כל שאר מקצועות הלימוד), מה צריך ללבוש (בגדים קנויים, מותגים), מה אסור ללבוש (כובע, משקפיים, בגדים שנתפרו בבית), היכן צריך לגור (בדירות שכורות), באילו דעות פוליטיות צריך להחזיק (סוציאל דמוקרטיות, אבל בשום פנים ואופן לא קומוניסטיות), איזו קבוצת הוקי לאהוד (KSK, לא Varmbol).
הכי חשוב היה לא להתבלט בשום צורה או להיות שונה.
כאן, בעולם המבוגרים של סטוקהולם, חלו כמובן כללים אחרים. כאן העריכו דעות עצמאיות, וחזות שונה התקבלה לרוב בחיוב. בעיקר היה צורך בהשכלה ובביטחון עצמי.
החיים היו קשים. אמו נפטרה כאשר היה צעיר מאוד, ולאביו, שהיה עובד משמרות בבית דפוס, לא היה זמן עודף להשקיע בבנו. הוא היה אב אוהב, אבל לא ידע איך לנהל משק בית או לחנך ילד. אחרי עשורים של עישון כבד נפטר גם הוא בגיל צעיר מדי והותיר אחריו חלל גדול.
הוא היה חריג למן ההתחלה, אבל מעולם לא הצליח להבין באיזה אופן. טוב — ברור שהיה לו מבטא בעייתי, הרי בילה את שנותיו הראשונות בהוּסקְוָורְנָה,[3] והוא היה חייב לחבוש כובע, ועדיין זו לא היתה כנראה הסיבה העיקרית. ללא ספק היתה בעיה באישיות שלו כבר אז. כילד קטן הרי היה שמח ולבבי. הוא אהב אנשים, אבל הבין כבר בגיל צעיר שאנשים לא אוהבים אותו באותה מידה, ואת תכונותיו ואת מזגו הנעים הם הצליחו עד מהרה להעלים. כנראה שם, בגן חובה, התחיל להפוך למי שנהיה היום. האלימות הפיזית המתמשכת, שלוותה בנידוי ובמילות גנאי, לא רק הפכו אותו לצל שקט אלא גם שדדו ממנו את שאריות הביטחון העצמי.
ולמרות זאת הוא התחיל את בית הספר בחדווה מסוימת. אבל התברר שלהצביע ולענות על שאלות זה מעשה שלא ייעשה, כי אדם צריך להיזהר שלא לחשוב את עצמו למיוחד. ואם בכל זאת נשאל שאלה והצליח לענות עליה, הילדים האחרים צחקקו והחליפו ביניהם מבטים. אם ענה לא נכון, תשובתו גררה גלי צחוק שהדהדו ברחבי הכיתה. חלק ניכר מהנפשות שהתעללו בו בגן חובה המשיכו איתו לאותה כיתה, וילדים שלא הכירו אותו למדו עד מהרה איך צריך לנהוג בו. בהפסקות הרביצו לו, חיברו עליו שירים מרושעים, או שעמד בצד ורק הסתכל בילדים האחרים ששיחקו. כבר בבית הספר היסודי קרה שנעדר ליום שלם ושכב בבית חולה (כאבי ראש, כאבי בטן) או חולה מדומה. הישגיו בבית הספר נפגעו מכך, ובכיתה ט' עזב את הלימודים. הקצו לו הכשרה מעשית — שלא הוא בחר — בחנות סדקית, ושם עשה את מה שהתבקש לעשות.
מבחינתו, שנות הלימודים היו פרק מבוזבז, אבל נראה לו שעבור הילדים של היום הזמנים השתנו לטובה. אמש הראו בחדשות כתבה על "פרויקט קטרינהולם," כפי שכינה אותו הקריין, ואילו חבר המועצה המנופח יוֹרַן מֵיֶיר קרא לו "פרויקט סקוּגְסקוּלֶן", על שם בית הספר היסודי שבו הנחילו לראשונה את השיטות שנועדו למגר את תופעת הנידוי החברתי בבתי הספר. הוא תהה אם השיטות החדשות, שתוארו במילים גדולות כמו "כבוד לפרט", "מגע גופני", "מעורבות מבוגרים" ו"חונכויות," גם התירו מבטא הוּסְקְוָורני וכובעי וֶרמְבּוֹל.
בתום ההכשרה המעשית בחנות הסדקית הוא עבר לסטוקהולם והתאכסן אצל אחיה של סבתו, שהתגורר לבדו בדירת חדר בקוּנְגסהוֹלְמֶן, בזמן שהשלים את השכלתו הבסיסית בבית ספר להשכלת מבוגרים. בניגוד לכל התחזיות וללא קורות חיים מרשימים, הצליח להשיג את המשרה שבה החזיק עד היום. דוד גוּנַר מת מזמן והדירה נותרה בבעלותו.
לפתע נקטעו מחשבותיו והוא קפא על עומדו במעבר החצייה, באמצע רחוב מגוריו. היה משהו מאוד מוכר באדם שחלף על פניו כרגע, ובלי להבין מדוע, הסתובב ועקב אחריו.
העיניים הכחולות הצלולות והשיער הבהיר המתולתל, ההבעה הלהוטה אך עם זאת ממוקדת, הצלקת ליד הגבה השמאלית, ההליכה — הכול התאים. אבל האם ייתכן שהצליח באמת לזהות אדם שאותו לא ראה מאז היה בן שש או שבע?[4] כנראה מחשבותיו על פרויקט קטרינהולם העלו בדמיונו שדים מהעבר.
ההיסוס היה הגיוני, אבל ברמה הרגשית לא נותר בו ספק. הוא הרי רואה אותו בעיני רוחו מדי יום. לא היה לו ספק שזה אכן הוא.
האיש ירד במדרגות לרכבת התחתית וצעד במהירות לעבר המחסום, העביר ביד מיומנת את הכרטיס דרך הקורא האלקטרוני ונדחק פנימה. הוא ירד במדרגות הנעות לכל אורכן אל מתחת לאדמה. כאשר הגיע לרציף שלף עיתון ערב מכיס המעיל ודפדף בו בזמן שהמתין לרכבת.
הוא שמר על מרחק בטוח של עשרה, שניים-עשר מטר מהאיש, ולאחר מכן התיישב על ספסל מאחורי האיש, שעמד ואחז בעיתון. המחשבות התרוצצו בראשו והוא לא הצליח להעלות שום נימוק הגיוני להתנהגותו. במהלך עשרים השנים האחרונות לא עשה דבר פרט לשגרת יומו הקבועה: נסע אל העבודה וממנה, עבד, עשה קניות, אכל, ישן, הלך לקולנוע או יצא מדי פעם לטייל ברגל, קרא וצפה בטלוויזיה. והנה לפתע מצא את עצמו ברכבת התחתית, בדרכו ליעד לא ידוע, עוקב אחרי אדם שלא פגש כמעט ארבעים שנה. הוא נשטף תחושה בלתי-צפויה של עונג. משהו קרה בחייו — הוא יוצא להרפתקה והוא נהנה מזה.
v
תמיד היה נעים להשתרע בקרון הרכבת התחתית עם עיתון ערב בדרכו חזרה הביתה מהעבודה. הוא התחיל את עבודתו במשרד התיווך כבר בשבע בבוקר, רק כדי שיוכל לסיים מוקדם ולפגוש את הילדים לפני שילכו לישון. הוא היה צריך לקום כבר בחמש וחצי בבוקר, ורק לעתים נדירות הצליח להיכנס למיטה לפני חצות, כך שסבל ממחסור תמידי בשעות שינה. אבל הוא למד לחיות עם זה, ובעוד כמה שנים הילדים יוכלו להסתדר לבד בדרך אחרת. ואז הוא ופִּייה יוכלו לישון בסופי שבוע.
נולדו להם שלושה ילדים, שלושה ילדים נפלאים, שחרף העקשנות, הנדנודים והמרץ הבלתי-נדלה שלהם, הסבו לו אושר גדול. וכמוהם גם פייה, שאותה פגש כבר במהלך לימודיו באוניברסיטה, אם כי הפכו לזוג רק כעבור שמונה שנים, כשנפגשו שוב באקראי במסיבה. עכשיו עבדה במשרה חלקית כסייעת לרופא שיניים בפרוור שבו התגוררו, ומערכת היחסים ביניהם היתה טובה גם אחרי חמש-עשרה שנים. הם פשוט היו חברים טובים ויכלו לדבר זה עם זה כמעט על הכול.
באופן כללי הוא היה מרוצה גם מעבודתו, אם כי כמובן לא אהב את העובדה שלעתים נאלץ להראות בתים גם בסופי שבוע. העבודה כמתווך נדל"ן היתה עצמאית ומגוונת, והוא ושותפו משכו מדי חודש משכורות נאות יחסית, כך שגם מהמצב הכלכלי הוא שבע נחת.
נסיבות חייו המוקדמות כלל לא ערבו לכך שיהפוך בבגרותו לאדם מאושר. הוא גדל כבן יחיד לאם חד-הורית שנהגה לשתות יותר מדי, עבדה לפרנסתם כספרית — כשעבדה — והתעניינה בעיקר בגברים שונים מכל הסוגים. הם נדדו הרבה ולא ממש הטילו עוגן בשום מקום. אבות חורגים, רציניים במידה זו או אחרת, באו והלכו במשך השנים. כילד קטן נחשב למתפרע ובעייתי, וילדותו התאפיינה באינספור תקריות אלימות וריתוקים לבית הספר. כילד הוא היה ככל הנראה בלתי-נסבל. מובן שציוניו נפגעו כתוצאה מכך, אבל בתיכון הוא בכל זאת בחר במסלול עיוני ולא בטכנולוגי.
זו היתה נקודת המפנה. אמו עברה שוב דירה זמן קצר אחרי שהתחיל ללמוד בתיכון, אך הוא החליט שלא להצטרף אליה, נשאר לגור בדירת חדר והסתדר בכוחות עצמו. בסופי שבוע עבד בתחנת דלק ואת הערבים הקדיש ללימודים, לכדורגל ולמטלות הבית. הוא התבגר בתקופה הזו והצליח לסיים את התיכון בציונים טובים מאוד. טובים במידה מספקת כדי להתקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה.
וכעת הוא יושב כאן, בדרכו חזרה הביתה מעבודתו המתגמלת בחברה שבנה יחד עם השותף שלו, בדרכו לאשתו היקרה ולילדיו האהובים בביתו הטורי החמים. הוא הרשה לעצמו לחשוב כך, ותחושת שביעות הרצון רק התעצמה נוכח כל הנוסעים האפרוריים שסבבו אותו, אפם תחוב עמוק בתוך חינמון או עיניהם בוהות בריקנות מבעד לחלון הרטוב ממי שלג. בזגוגית חלון ראה השתקפות של איזה לא-יוצלח שבהה בו בזעף. האם רואים עליו שהוא מאושר? האם זה מפריע למישהו? אם כן, הוא יחיה עם זה בשלום.
[1] קבוצת ההוקי הביתית של העיירה קטרינהולם — Katrineholms SK FK. [2] אדוונט — תקופה בת ארבעה שבועות לפני ערב חג המולד, המציינת את יום הולדתו של ישו. זמן זה מוקדש להכנות ולהמתנה, ואחד מסממניה הוא הצבת פמוט דמוי חנוכייה על אדן החלון מדי יום ראשון.
[3] עיר במחוז יוֹנשוֹפִּינג, מדרום מערב לסטוקהולם.
[4] בשוודיה מתחילים את גן החובה בגיל שש ואת כיתה אל"ף בגיל שבע.
