דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - מי אני? מה אני? מסע פילוסופי מרתק אל תוך עצמנו / ריכרד דוויד פרכט

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> מי אני? מה אני? מסע פילוסופי מרתק אל תוך עצמנו / ריכרד דוויד פרכט
 
מי אני? מה אני? | ריכרד דוויד פרכט 
מסע פילוסופי מרתק אל תוך עצמנו
 מבוא 
האי היווני נָקְסוֹס הוא האי הגדול ביותר בקבוצת האיים הקיקלאדיים אשר בים האגאי. במרכז האי מטפס רכס הרי הזָאס לגובה אלף מטרים, ובשדות ריחניים רועות להן עִזים וכבשים וצומחים גפנים וירקות. עוד בשנות השמונים השתרע בנָקְסוֹס חוף־ים אגדי, ליד אָגִיָה אַנָה, קילומטרים של דיונות חול, שבהן רק קומץ תיירים קלעו לעצמם בקתות במבוק ובילו בעצלתיים את זמנם בנמנום בצל.
בקיץ 1985 שכבו תחת מדף סלע שני בחורים בני עשרים. שמו של האחד היה יוּרגן והוא בא מדיסלדורף. האחר הייתי אני. הכרנו על החוף כמה ימים קודם לכן ודנו בספר שנטלתי מספרייתו של אבי ולקחתי עמי לחופשה, ספר שעטיפתו הרכה התבלתה בינתיים עד מאוד ודהתה בשמש, עם מקדש יווני על העטיפה ושני גברים במלבושים יווניים. אפלטון: דיאלוגים סוקרטיים.
האווירה שבה שוחחנו בלהט על מחשבותינו הדלות נצרבה בי כמו השמש בעור. בערב, על גבינה, יין ואבטיחים, פרשנו מהאחרים והמשכנו לדון ברעיונותינו. במיוחד העסיק אותנו נאום ההגנה שאותו, לפי אפלטון, נשא סוקרטס כאשר דנו אותו למוות באשמת השחתת הנוער. הנאום הזה סילק ממני לזמן־מה את הפחד מפני המוות, שהיה סוגיה שהטרידה אותי ביותר. יוּרגן היה פחות משוכנע.
פניו של יוּרגן נמחו מזיכרוני. לא פגשתי אותו מאז, ואם אתקל בו היום ברחוב בוודאי לא אזהה אותו. והחוף של אָגִיָה אַנָה, שאליו לא חזרתי עוד, נהפך כיום, לפי מקורות מהימנים, לגן־עדן לתיירים, עם בתי מלון, גדרות, שמשיות וכיסאות נוח בתשלום. בראשי, לעומת זאת, נותרו קטעים שלמים מהאפולוגיה של סוקרטס והם ודאי ילוו אותי עד לבית האבות. מעניין אם גם אז יהא בכוחם להרגיעני.
את העניין העז בפילוסופיה לא איבדתי. הוא ממשיך להתקיים בי מאז ימי אָגִיָה אַנָה. בשובי מנָקְסוֹס מילאתי בתחילה את חובתי ועשיתי שירות אזרחי מדכדך. זאת היתה בדיוק תקופה מאוד מוסרית, היוזמה הדו־כיוונית של נאטו ותנועת השלום הסעירו את הרוחות, ועל כך נוספו אפיזודות הרפתקניות נוסח הסימולציות האמריקניות של מלחמה גרעינית מוגבלת באירופה, שכיום בקושי ניתן להעלותן על הדעת בלי מנוד ראש.
השירות האזרחי שעשיתי בקהילה האוונגלית לא עורר אותי כמובן למחשבות נועזות. מאז ראיתי את הכנסייה האוונגלית מבפנים, יש לי חיבה לקתוליות. מה שנותר בי היה החיפוש אחר החיים הנכונים ואחר תשובות משכנעות על השאלות הגדולות של החיים. החלטתי ללמוד פילוסופיה.
ואולם הלימודים בקֶלְן החלו באכזבה. עד אז דמיינתי לי פילוסופים בתור אנשים בעלי אישיות מלהיבה, שחייהם מסעירים ועקביים לא פחות ממחשבותיהם. אנשים מרתקים כמו תֵיאודור ו' אַדורנו, אֶרְנסט בְּלוך או ז'אן־פול סארטר. אך הדימוי של מחשבה נועזת המאוחדת עם חיים נועזים התפוגג באחת למראה מורי לעתיד: אדונים מבוגרים ומשעממים בחליפות זולות בחום או בכחול.
נזכרתי בסופר רוברט מוזיל, שתהה על כך שהמהנדסים המודרניים והמתקדמים של ימי הקיסר, אשר כבשו עולמות חדשים ביבשה, בים ובאוויר, עטו בה־בעת שפמים מחודדים, חזיות־מקטורן ושעוני כיס מיושנים.
נדמה היה לי שגם הפילוסופים מקֶלְן לא מיישמים בחייהם את חירותם הרוחנית הפנימית. אך בסופו של דבר אחד מהם בכל זאת לימד אותי לחשוב. הוא לימד אותי לשאול "למה" ולא להסתפק בתשובות מהירות. והוא הכניס לי לראש שמהלכי המחשבה והטיעונים שלי צריכים להיות מושלמים, כך שכל צעד ייבנה באופן החמור ביותר על־גבי הצעד הקודם.
עברו עלי שנות לימוד נפלאות. בזיכרוני הן מתמזגות לרצף אחד של קריאות מלהיבות, בישולים ספונטניים, שיחות סביב שולחן, על צלחת פסטה ויין אדום מאיכות ירודה, דיונים סוערים בחדרי סמינרים וסבבי קפה אינסופיים במנזה, שבהם הועמדו למבחן קריאותינו הפילוסופיות: על הכרה וטעות, על החיים הנכונים, על כדורגל וכמובן על השאלה מדוע הגבר והאישה - כפי שטען הקומיקאי לוֹרִיוֹ - אינם מתאימים זה לזה. הדבר היפה בפילוסופיה הוא שהיא אינה מקצוע שאפשר אי־פעם ללמוד עד הסוף. ליתר דיוק, היא אפילו לא מקצוע.
הצעד המתבקש היה לפיכך להישאר באוניברסיטה. ואולם החיים שניהלו הפרופסורים שלי נראו לי, כאמור, נטולי קסם באורח מחריד. עוד דבר שהטריד אותי היה חוסר השפעתה של הפילוסופיה האקדמית. את המאמרים והספרים שלך קראו רק עמיתיך, וגם זה לרוב רק כדי למצוא את ההבדלים בינך וביניהם. גם הדיונים והכנסים שבהם השתתפתי בתור דוקטורנט ניפצו ללא הרף את אשליותי ביחס לרצונם של המשתתפים להגיע להבנה. אבל השאלות והספרים המשיכו ללוות אותי כל חיי.
לפני שנה שמתי לב שיש רק מספר קטן מאוד של מבואות משביעי רצון לפילוסופיה. קיימים כמובן הרבה מאוד ספרים מבדרים פחות או יותר העוסקים בחידות היגיון ובתחבולות מחשבה, אבל אני לא מתכוון אליהם. וגם לא לספרים השימושיים והנבונים המתארים את חייהם ופועלם של פילוסופים נבחרים או מציעים מבוא לכתביהם. חסר לי העניין השיטתי בשאלות הגדולות והמקיפות. מה שמתיימר להיות מבוא שיטתי מציג לרוב רצף של זרמי מחשבה ותיאוריות, שהם לעתים קרובות בעלי עניין היסטורי רב מדי לטעמי או מסורבלים מדי וכתובים בצורה יבשה מדי.
הסיבה לחיבורים הבלתי מפתים הללו די ברורה: האוניברסיטאות אינן בהכרח מקדמות סגנון מקורי. ברוב המקרים, ההוראה האקדמית עדיין מייחסת ערך גדול יותר לשינון המדויק מאשר ליצירתיות האינטלקטואלית של הסטודנטים.
מה שמפריע במיוחד בדימויה של הפילוסופיה בתור "מקצוע" הוא הצורה המלאכותית שבה היא מתוחמת. בעוד הפרופסורים שלי הסבירו את התודעה האנושית באמצעות תיאוריות של קאנט והֵגֶל, עמיתיהם מהפקולטה לרפואה, לא יותר משמונה מאות מטר משם, ביצעו את הניסויים המאלפים ביותר עם מטופלים ניזוקי מוח. במרחב האוניברסיטאי, שמונה מאות מטר הם הרבה מאוד. כי הפרופסורים חיו על שתי פלנטות שונות לגמרי ואפילו לא הכירו את שמות עמיתיהם.
כיצד מתיישבות אלו עם אלו הידיעות הפילוסופיות, הפסיכולוגיות והנוירו־ביולוגיות על התודעה? האם הן מבטלות זו את זו או משלימות זו את זו? האם יש "אני"? מה הן רגשות? מהו הזיכרון? השאלות המרתקות ביותר לא הופיעו כלל בתוכנית הלימוד בפילוסופיה, ועד כמה שאני יודע, מעט מאוד השתנה בקשר לזה עד היום.
הפילוסופיה היא לא מדע היסטורי. מובן מאליו שיש חובה לשמור על המורשת, וגם בתחום חיי הרוח יש להמשיך ולבקר בבניינים הישנים ובמקרה הצורך לשפצם. אך בתחום האקדמי, הפילוסופיה הצופה פני־ עבר עדיין שולטת במידה רבה מדי על פילוסופיית ההווה. בהקשר זה יש לשים לב שהפילוסופיה כלל לא ניצבת בצורה משמעותית כל־כך על יסודותיו המוצקים של עברה, כפי שסבורים אנשים מסוימים.
ההיסטוריה של הפילוסופיה היא במידה רבה גם היסטוריה של אופנות וזרמים של רוח הזמן, של ידע שנשכח או שהודחק ושל אינספור התחלות חדשות, שנראו חדשות כל־כך רק בגלל ההזנחה של הרבה ממה שכבר נחשב קודם לכן. ואולם רק לעתים נדירות החיים בונים משהו בלי ליטול את אבני הבניין ממקום אחר. רוב הפילוסופים הקימו את מגדלי מחשבותיהם על חורבות קודמיהם, אבל לא כפי שהם טענו לעתים קרובות, על עיי החורבות של תולדות הפילוסופיה בכללותן.
ואולם לא זו בלבד שהרבה תובנות ואופני התבוננות חכמים אבדו בכל פעם מחדש, הרבה דברים זרים ומשונים גם הושבו לחיי המחשבה. והקרע הזה שבין אינטליגנציה לאיבה מופיע גם אצל הפילוסופים עצמם. הסקוטי דייוויד יוּם (David Hume) למשל, במאה השמונה־עשרה, היה מהרבה בחינות הוגה מודרני במידה שלא תיאמן. ואולם האופן שבו ראה עמים אחרים, בעיקר את עמי אפריקה, היה שוביניסטי וגזעני. פרידריך ניטשה, במאה התשע־עשרה, היה אחד המבקרים החריפים ביותר של הפילוסופיה, ואולם האידיאלים שהוא עצמו טיפח בנוגע לאדם היו קיטשיים, מתנשאים ואוויליים.
נוסף על כך, השפעתו של הוגה אינה בהכרח תלויה בשאלה אם התובנות שלו היו נכונות. לניטשה, שהזכרנו לפני רגע, היתה השפעה עצומה על הפילוסופיה, אף־על־פי שרוב מה שאמר לא היה כה חדש ומקורי כמו שהוא נשמע. בצדק גמור אפשר לומר כי זיגמוּנד פרויד היה איש חשוב, אחד ממייסדי הרעיונות הגדולים ביותר בכל הזמנים. העובדה שהרבה פרטים בפסיכואנליזה לא היו נכונים היא עניין אחר. וגם החשיבות הפילוסופית והפוליטית העצומה של גיאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל עומדת בחוסר פרופורציה מדהים להבלים הממלאים את הספקולציות שלו.
אם בוחנים את ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית כמכלול, רואים שרוב ההתכתשויות מתנהלות לאורך מספר קטן של קווי ידיד/אויב ברורים למדי: קווי המחלוקת שבין מטריאליסטים ובין אידיאליסטים )או במונחים הנהוגים בשפה האנגלית: בין אמפריציסטים ובין רציונליסטים(. נכון שההשקפות הללו מופיעות בכל הקומבינציות שאפשר להעלות על הדעת, ובכל פעם בלבוש חדש, אבל בעצם הן חוזרות על עצמן.
המטריאליזם, כלומר האמונה שאין שום דבר מחוץ לטבע הניתן לְהִתְנַסוּת חושית, כלומר אין שום אלוהים ולא שום אידיאלים, נכנס לראשונה לאופנה במאה השמונה־עשרה עם תנועת הנאורות הצרפתית. בפעם השנייה אנחנו נתקלים בחזית מטריאליסטית רחבה כתגובה על הצלחת הביולוגיה ועל תורת האבולוציה של דרווין במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. וכיום הוא חוגג כבר את תקופת הזוהר השלישית שלו בהקשר של גילויי מחקר המוח המודרני. ואולם בין לבין השתרעו תקופות שבהן שרר האידיאליזם בכל גרסאותיו האפשריות. בניגוד למטריאליזם, האידיאליזם סומך על הכרת העולם החושית רק במידה מוגבלת ומסתמך על כוחן העצמאי למדי של התבונה ושל האידיאות שלה.
כמובן, מתחת לשתי התוויות הללו של תולדות הפילוסופיה חבויים לעתים מניעים ודפוסי משמעות שונים לגמרי אצל פילוסופים שונים. אידיאליסט כמו אפלטון ממש לא חשב אותו הדבר כמו האידיאליסט עמנואל קאנט. ולכן כלל לא ניתן לכתוב היסטוריה "נאמנה" של הפילוסופיה: לא בתור בניין לוגי ברצף הזמני של הפילוסופים הגדולים ולא בתור היסטוריה של הזרמים הפילוסופיים. תמיד יהיה צורך להשמיט הרבה מהדברים שרק הם הופכים את המציאות לאמינה ושלמה.
המבוא המוגש בזה לשאלות הפילוסופיות על האדם ועל האנושות אף הוא אינו מתווה אפוא מהלך היסטורי. אין הוא היסטוריה של הפילוסופיה. עמנואל קאנט חילק פעם את השאלות הגדולות של האנושות כך: "מה ביכולתי לדעת? מה עלי לעשות? לְמה אני רשאי לקוות? מהו האדם?" השאלות הללו הן קו מנחה נאה גם לחלוקה של הספר הזה, אם כי דומני שהשאלה האחרונה מוסברת בצורה טובה למדי על־ידי שלוש הראשונות, ואני סבור שאני יכול להשמיטה ללא חשש.
השאלה בדבר מה שביכולתנו לדעת על עצמנו, שהיא השאלה הקלאסית של תורת ההכרה, ממשיכה כיום להיות שאלה פילוסופית רק באופן מסויג מאוד. במידה רבה היא בעיקר סוגיה לחקר המוח, שמסביר לנו את יסודות מנגנון ההכרה שלנו ואפשרויות ההכרה באמצעותו. הפילוסופיה מקבלת פה יותר תפקיד של יועץ המסייע לחקר המוח להבין את עצמו טוב יותר במקרה זה או אחר.
את התמריצים שהיא בכל זאת סיפקה לשאלות היסוד הללו אני מציג דרך מבחר אישי מאוד של דמויות, השייכות כולן לדור שהוטבע בחותמו של שבר עמוק ושמילא תפקיד מכריע בהכנת המודרנה. הפיזיקאי אֶרנְסט מאך נולד בשנת 1838 , הפילוסוף פרידריך ניטשה ב־ 1844 , חוקר המוח סנטיאגו קחאל ) )Cajal ב־ 1852 והפסיכואנליטיקאי זיגמוּנד פרויד ב־ 1856 . רק שש־עשרה שנים מפרידות בין ארבעת החלוצים הללו של המחשבה המודרנית, אשר השפיעו רבות על הדורות הבאים.
החלק השני של הספר עוסק בשאלה "מה עלי לעשות?", כלומר באתיקה ומוסר. גם הוא מבקש בשלב הראשון להבהיר את היסודות. מדוע בכלל יכולים בני אדם לפעול פעולה מוסרית? באיזו מידה הטוב או הרוע הם מטבע האדם?
גם כאן כבר אין הפילוסופיה עומדת לבדה על הקתדרה. לחקר המוח, לפסיכולוגיה ולחקר ההתנהגות יש בינתיים איזו מילה לומר בעניין, וטוב שכך. ברגע שמתחילים לתאר את האדם כחיה בעלת כושר מוסרי, ובמסגרת זו גם את הגירויים המוחיים שמתגמלים את פעולתו המוסרית של האדם, אזי הדיסציפלינות של מדעי הטבע פועלות להן ברקע.
כי השאלות המעשיות הרבות שמעסיקות כיום את החברה שבה אנו חיים אכן מחכות לתשובה פילוסופית. בין שמדובר בהפלות ובהמתת חסד, בין בהנדסה גנטית ובטיפולי הפריה ובין באתיקה של נושאי איכות הסביבה ובעלי החיים: בכל מקום מכריעים נורמות והערכות, טיעונים המתקבלים על הדעת פחות או יותר - שטח הפעולה האידיאלי בשביל דיונים ושיקולים פילוסופיים.
החלק השלישי, "לְמה אני רשאי לקוות?", דן בכמה שאלות מרכזיות המעסיקות את רוב האנשים במהלך חייהם. למשל שאלות על האושר, על החירות, על אהבה, על אלוהים ועל משמעות החיים. שאלות שלא קל לענות עליהן, אבל מאחר שהן כה חשובות בשבילנו, כדאי מאוד לחשוב עליהן בריכוז.
התיאוריות וההשקפות אשר הספר הזה מרבה לכרוך ביד קלה למדי אלו באלו, מסווגות בחלקן בקלסרים שונים לגמרי של הפרקטיקה המדעית, על מדפים רחוקים מאוד זה מזה. ובכל זאת אני סבור שיש טעם לקשר אותן באופן הזה, גם אם לעתים אפשר להתווכח ולהתפלפל על פרטי־הפרטים. מלבד זאת הן מחוברות זו לזו במסע עולמי קטן לאתרי ההתרחשות.
נסיעה לְאוּלְם, שם, בחדר קטן בחווה, ייסד דקארט את הפילוסופיה המודרנית, לְקֶנִיגְסְבֶּרְג, שם חי עמנואל קאנט, לְוַנוּאָטוּ, שם, כך אומרים, חיים האנשים המאושרים ביותר בעולם, וכן הלאה.
אל חלק מהנפשות הפועלות שמוצגות בספר היתה לי הזדמנות להתוודע באופן אישי, אל חוקרי המוח אֶריק קנדל (Kandel), רוברט וייט (White) ובנג'מין ליבט (Libet) וכן אל הפילוסופים ג'ון רולס (Rawls) ופיטר סינגר (Singer). לחלקם הקשבתי, עם האחרים התדיינתי ומכולם למדתי הרבה. דומני כי בתוך כך הבנתי שיתרונה של תיאוריה זו או אחרת אינו ניכר בהכרח בהשוואה תיאורטית אבסטרקטית, אלא בפירות שאפשר לקצור ממנה.
לדעת לשאול שאלות היא יכולת שאסור לאבד, מפני שלמידה והנאה הן סוד החיים המוגשמים. הלומד בלי הנאה הוא למוד סבל, הנהנה בלי ללמוד - משתטה. אם הספר הזה יצליח לעורר ולגרות אצל הקורא את החשק לחשוב, הרי הוא השיג את מטרתו.
אין לו לאדם הצלחה גדולה יותר מלחיות חיי מודעות באמצעות הכרה עצמית מתקדמת, ובכך להיות לבמאי דחפי החיים שלו או, כפי שקיווה פרידריך ניטשה (ביחס לעצמו - לשווא), להיות ל"משורר" חייו: "סגולה נאה היא לאדם שיוכל לראות את מצבו שלו בעין אמנותית, אפילו בתוך הסבל והכאב הפוגעים בנו, בתוך חוסר הנוחות וכיוצא באלו".
אגב משוררים. המבוא הזה לא יהיה שלם בלי לומר עוד מילה על כותרת הספר. מדובר באמירה של פילוסוף דגול, או ליתר דיוק של חברי, הסופר גִי הֶלמינגֶר. פעם אהבנו (ועודנו) לצאת לערבי שתייה ארוכים. לילה אחד, אחרי ששתינו יותר מדי, עורר בי מצבו דאגה - אף־על־פי שהוא בוודאי יכול לשתות יותר ממני. בעודו נושא נאום רועם, הוא עצר פתאום מלכת באמצע הרחוב. שאלתי אותו אם הכול בסדר.
"מי אני? ואם כן - כמה?" הוא ענה לי בגרון ניחר, תוך שהוא מסובב אלי את ראשו בפראות ועיניו קרועות לרווחה. זה הבהיר לי שהוא עוד מסוגל להרביץ הופעה ראויה לשמה, ושהוא מרגיש טוב מספיק כדי למצוא לבדו את הדרך הביתה. ואולם בראשי נותרה השאלה, שאלה שהיתה יכולה לשמש תמצית לפילוסופיה ולחקר המוח המודרניים בעידן הספק היסודי בקיומו של "אני" וברצף החוויה.
את מה שאני חב לגִי אני חב רק לאנשים מעטים - לא רק המשפט הזה כמובן, אלא במיוחד העובדה שדרכו פגשתי את רעייתי, שבלעדיה חיי לא היו אותם חיי אושר שנפלו בחלקי.
העיר לוקסמבורג
ריכרד דוויד פרכט, מרס 2007
 
מי אני? מה אני?
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים