דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - גן העדן / ארנסט המינגווי - פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> גן העדן / ארנסט המינגווי - פרק ראשון
 
גן העדן / ארנסט המינגויי
פרק ראשון
הם התאכסנו בגְרוֹ דוּ רוּאָה, והמלון עמד על גדת התעלה שהוליכה מהעיר אֶג מוֹרְט מוקפת החומה היישר לים. הם יכלו לראות את מגדליה של אֶג מוֹרְט מעבר למישור הקַמַארְג, וזמן-מה רכבו לשם על אופניהם כמעט כל יום בדרך הלבנה הסמוכה לתעלה. בבקרים ובערבים, כשהים גאה, היו נכנסים לתעלה דגי בַּס, והם ראו את דגי הברבוניה קופצים בפראות כדי לברוח מדגי הבס והבחינו בהתרוממות המים כשהדגים תקפו.
מזח התעלה הסתיים בתוך הים הכחול הנעים, והם דגו מן המזח, שחו ליד החוף, ועזרו כל יום לדייגים למשוך את הרשתות הארוכות מלאות הדגים במעלה השיפוע הארוך של החוף. הם שתו אָפֶּריטיפים בבית הקפה הפינתי מול הים והתבוננו במפרשי הסירות שדגו מַקָרֶלים במפרץ לִיוֹן. האביב כמעט הסתיים, עונת המקרלים היתה בשיאה, ודייגי הנמל היו עסוקים מאוד. הכפר היה עליז וידידותי, והזוג הצעיר אהב את המלון, שבו ארבעה חדרים בקומה העליונה ומסעדה ושני שולחנות ביליארד בקומה התחתונה מול התעלה והמגדלור. החדר שבו התאכסנו נראה כמו ציור חדרו של ואן גוך באַרְל, אבל בחדרם היו גם מיטה כפולה ושני חלונות גדולים שהשקיפו אל מי התעלה, הביצות ועשב הים עד העיר הלבנה והחוף הבהיר של פַּלָוָה.
הם היו רעבים תמיד, אבל אכלו מצוין. הם היו רעבים בארוחות הבוקר שאכלו בבית הקפה, ותמיד ריגש אותם להזמין בְּרִיוֹש וקפה-אוֹ-לֶה וביצים ולבחור את סוג הריבה ואופן הכנת הביצים. הם תמיד היו כל-כך רעבים בבוקר, שלפעמים כאב לבחורה הראש עד שהגיע הקפה. אבל כאב-הראש חלף עם שתיית הקפה. היא שתתה קפה בלי סוכר, והבחור התרגל לזכור זאת.
באותו בוקר היו בריוש וריבת פטל אדום, הביצים היו קשות, ונתח חמאה קטן נמס כשעִרבבו את הביצים בגביעים, המליחו אותן קלות וגרסו מעליהן פלפל שחור. הביצים היו גדולות וטריות, ואלו של הבחורה בושלו פחות זמן מאלו של הבחור. הוא זכר זאת בקלות והיה מרוצה מהביצים, שמעך בכפית ואכל באוויר הבוקר הרענן בלוויית החמאה הנוטפת המרטיבה אותן, תחושת הנגיסה בגרגירי הפלפל הגרוסים גס, הקפה השחור החם וניחוח הציקוריה של הקפה-או-לה.
סירות הדיִג כבר היו הרחק בים. הן יצאו בחושך עם תחילת הרוח, והבחור והבחורה התעוררו ושמעו אותן, התכרבלו יחד תחת הסדין ונרדמו שוב. הם עשו אהבה ערים למחצה כשבחוץ אור בהיר אבל החדר עוד אפלולי, אחר כך שכבו יחד מאושרים ועייפים, ואז עשו אהבה שוב. הם היו רעבים עד כדי כך שחשבו שימותו ברעב עד ארוחת הבוקר, שאכלו לבסוף בבית הקפה בעודם מתבוננים בים ובמפרשים בתחילת היום החדש
"
על מה אתה חושב?" שאלה הבחורה.
"
על שום דבר."
"
אתה בטח חושב על משהו."
"
אני רק מרגיש."
"
איך?"
"
מאושר."
"
אבל אני נהיית כל-כך רעבה," אמרה. "אתה חושב שזה נורמלי? תמיד רעבים כל-כך אחרי שעושים אהבה?"
"
כשאוהבים מישהו."
"
אתה יודע על זה יותר מדי," אמרה.
"
לא."
"
לא אִכפת לי. אני אוהבת את זה, ואנחנו לא צריכים לדאוג משום דבר, נכון?"
"
מכלום."
"
מה כדאי לנו לעשות לדעתך?"
"
לא יודע," אמר. "מה לדעתך?"
"
לא אכפת לי בכלל. אם אתה רוצה לדוג אני צריכה לכתוב מכתב או שניים, ואחר כך נוכל לשחות לפני ארוחת הצהריים."
"
כדי שנהיה רעבים?"
"
אל תגיד את זה. אני כבר מתחילה להיות רעבה, ועוד לא גמרנו את ארוחת הבוקר."
"
אבל אפשר לחשוב על ארוחת צהריים."
"
ומה אחרי הארוחה?"
"
נלך לנוח כמו ילדים טובים."
"
זה חידוש מרענן," אמרה. "למה לא חשבנו על זה עד עכשיו?"
"
יש לי הברקות אינטואיציה," הוא אמר. "אני טיפוס יצירתי."
"
ואני טיפוס הרסני," אמרה, "ואני אהרוס אותך. יתלו שלט על קיר הבניין מחוץ לחדר. אני הולכת להתעורר בלילה ולעשות לך משהו שאפילו לא שמעת עליו או דִמיינת אותו. התכוונתי לעשות את זה אתמול בלילה אבל הייתי רדומה מדי."
"
את מדַי רדומה מכדי להיות מסוכנת."
"
אל תיכנס לשאננות מוטעית. יקר שלי, בוא נזרז את הזמן ונגיע לארוחת צהריים."
הם ישבו בחולצות דייגים מפוספסות ובמכנסיים קצרים שקנו בחנות לציוד ימי. הם היו שזופים מאוד, ושערם בהיר ודהוי מרוב שמש וים. רוב האנשים חשבו שהם אח ואחות עד שהם סיפרו שהם נשואים. כמה לא האמינו שהם נשואים, והבחורה היתה מרוצה מאוד מכך.
באותן שנים רק מעטים הגיעו בקיץ לחוף הים התיכון, ואף אחד לא בא לגְרוֹ דוּ רוּאָה זולת כמה אנשים מהעיר נִים. בכפר לא היה קזינו או כל בידור אחר, ולבד מהחודשים החמים ביותר שבהם הגיעו אנשים לשחות לא היה איש במלון. באותה תקופה אנשים לא לבשו חולצות דייגים, והבחורה שהיה נשוי לה היתה הראשונה שאי-פעם ראה בחולצה כזאת. היא קנתה בשבילם את החולצות וכיבסה אותן בכיור חדר המלון כדי לרכך אותן. הן היו נוקשות ומיועדות ללבישה בתנאים קשים, אבל הכביסה בילתה וריככה אותן עד כדי כך, ששדיה של הבחורה נגלו לעיניו בצורתן היפהפייה מבעד לבד המהוה.
אף אחד בכפר גם לא לבש מכנסיים קצרים, והבחורה לא יכלה ללבוש אותם כשרכבו על אופניהם. אבל בתוך הכפר זה לא הפריע כי האנשים היו ידידותיים מאוד, ורק בעיניו של הכומר המקומי זה לא מצא חן. אבל הבחורה באה לתפילת יום ראשון לבושה בחצאית ובסוודר קשמיר ארוך-שרוולים ושערה מכוסה בצעיף, והבחור עמד בירכתי הכנסייה עם הגברים. הם תרמו עשרים פרנק, שבאותו זמן היו שווים יותר מדולר, ומכיוון שהכומר אסף בעצמו את התרומות נודע יחסם לכנסייה, ולבישת המכנסיים הקצרים בכפר נחשבה למוּזרות של זרים ולא למתקפה על מוּסר ערי הנמל באזור הקמארג. הכומר לא דיבר איתם כשלבשו מכנסיים קצרים אבל גם לא גינה אותם, וכאשר לבשו מכנסיים ארוכים בשעות הערב היו שלושתם קדים זה לזה.
"
אני עולה לכתוב את המכתבים," אמרה הבחורה וקמה, חייכה אל המלצר ויצאה מבית הקפה.
"
מֶסְיֶה הולך לדוג?" שאל המלצר, כשהגבר הצעיר ששמו דֵיוויד בּוֹרְן קרא לו ושילם.
"
אני חושב שכן. מה מצב הגֵאות?"
"
הגאות טובה מאוד," אמר המלצר. "יש לי פיתיונות, אם אתה רוצה."
"
אני יכול למצוא לאורך השביל."
"
לא, תשתמש באלה. אלה תולעי חול ויש המון."
"
אתה יכול לבוא איתי?"
"
אני במשמרת עכשיו. אבל אולי אני אוכל לצאת לראות מה מצבך. הציוד שלך איתך?"
"
הוא במלון."
"
אז תעבור פה לקחת תולעים."
הבחור הגיע למלון ורצה לעלות לחדר אל הבחורה, אבל במקום זאת מצא מאחורי הדלפק ליד לוח מפתחות החדרים את חכת הבמבוק הארוכה המחולקת לפרקים ואת סל הדיִג ויצא חזרה בשביל המואר דרך בית הקפה אל המזח הבוהק. השמש היתה חמה, אבל רוח רעננה נשבה והגאות החלה לרדת. הוא הצטער שלא הביא איתו חכה כבדה עם פיתיונות מתכת, שהיה יכול להטיל מעבר לזרם המים מהתעלה ומעל הסלעים בצד הרחוק, אבל במקום זאת התקין על חכתו הארוכה מצוף פקק ונוצה והניח לתולעי החול לצוף בעדינות בעומק שלדעתו הדגים מחפשים בו מזון.
הוא דג זמן-מה בלי הצלחה והביט בסירות המקרל חולפות הלוך ושוב במרחבי הים הכחול ובצל שהטילו העננים הגבוהים על המים. ואז בבת-אחת צלל המצוף, חוט הדיג נמתח בנוקשות, והוא הרים את החכה כנגד משיכת הדג החזק, ששחה בפראות וגרם לחוט הדיג להשמיע צליל שריקה במים. הוא ניסה להחזיק בו בעדינות רבה ככל יכולתו, והדג המשיך לנסות לצאת לים הפתוח וכופף את החכה הארוכה עד נקודת השבירה שלה ושל החוט. הבחור הלך בעקבותיו על המזח כדי להקל על הלחץ שהופעל על החכה, אבל הדג המשיך להתקדם ולמשוך את החכה עד שרבע ממנה שקע במים.
המלצר הגיע מבית הקפה והתרגש מאוד. הוא פסע ליד הבחור ואמר, "תחזיק אותו. תחזיק אותו. תחזיק אותו הכי עדין שאתה יכול. הוא חייב להתעייף. אל תיתן לו לברוח. בעדינות איתו. בעדינות. בעדינות."
האפשרות היחידה של הבחור להיות עדין יותר לדג היתה להיכנס איתו למים, וזה לא היה הגיוני כי התעלה היתה עמוקה. הלוואי שהייתי יכול ללכת איתו לאורך הגדה, חשב. אבל הם הגיעו לקצה המזח, ויותר ממחצית החכה כבר היתה מתחת למים.
"
פשוט תחזיק אותו בעדינות," הפציר המלצר. "זה חוט חזק."
הדג צלל עמוק, האיץ וזִגזג, וחכת הבמבוק הארוכה התכופפה עקב משקלו ועוצמת ההתקדמות המהירה שלו. לאחר מכן הוא עלה בחבטה אל פני המים וצלל שוב, והבחור גילה כי אף-על-פי שהדג עוד היה חזק כמקודם, עוצמתו הטרגית פחתה, וניתן היה להוביל אותו סביב קצה המזח והלאה במעלה התעלה.
"
הכול בעדינות," אמר המלצר. "בעדינות עכשיו. בעדינות בשביל כולנו."
פעמיים נוספות פרץ הדג לעבר הים הפתוח, ופעמיים הוביל אותו הבחור הצעיר בעדינות חזרה לאורך המזח לכיוון בית הקפה.
"
מה שלומו?" שאל המלצר.
"
הוא בסדר אבל ניצחנו אותו."
"
אל תגיד את זה," אמר המלצר. "אל תגיד את זה. אנחנו חייבים לעייף אותו. תעייף אותו. תעייף אותו."
"
הוא עִייף את היד שלי," אמר הבחור.
"
אתה רוצה שאני אקח אותו?" שאל המלצר בתקווה.
"
בשום אופן לא."
"
רק בקלילות, בקלילות, בקלילות. תהיה עדין, עדין, עדין," אמר המלצר.
הבחור הוביל את הדג דרך מרפסת בית הקפה לתוך התעלה. הוא שחה קרוב מאוד לפני המים אבל עדיין היה חזק, והבחור תהה אם הם ייקחו אותו במעלה התעלה לאורך כל הכפר. בינתיים הצטרפו עוד הרבה אנשים אחרים, וכשעברו ליד המלון ראתה אותם הבחורה מבעד לחלון וצעקה, "הו, איזה דג נפלא! חכה לי! חכה לי!"
היא ראתה בבירור את הדג — את האורך והברק שלו במים, את בעלה ובידו חכת הבמבוק המקופלת כמעט לשניים, ואת תהלוכת האנשים בעקבותיו. כשהיא הגיעה בריצה אל גדת התעלה והצטרפה לכל האנשים, עצרה התהלוכה. המלצר עמד בתוך המים בשפת התעלה, ובעלה כיוון את הדג באיטיות למקום צמיחתם של עשבי-ים סבוכים. הדג עלה לפני המים, והמלצר רכן, הצמיד את כפות ידיו לשני צִדי הדג, הרים אותו כשאגודליו בתוך שני הזימים שלו וטיפס איתו על גדת התעלה. זה היה דג כבד, והמלצר הצמיד אותו לחזהו, ראש הדג תחת סנטרו וזנבו מכה בירכיו.
כמה גברים טפחו על כתפו של הבחור וחיבקו אותו, ואישה אחת משוק הדגים נישקה אותו. לאחר מכן חיבקה אותו הבחורה ונשקה לו, והוא אמר, "ראית אותו?"
אחר כך ניגשו כולם לראות אותו מונח לצד הדרך, כסוף כמו סלמון ונוצץ כמתכת כהה בגבו. הוא היה דג יפה לתפארת בעל עיניים גדולות וחיות, והוא נשם לאט בנשימות קטועות.
"
איזה סוג הוא?" 
"
לוּפּ," אמר. "זה בַּס ים. קוראים לו פה גם בַּר. אלה דגים נהדרים. זה הכי גדול שראיתי אי-פעם."
המלצר, ששמו היה אנדרֶה, ניגש אליהם, חיבק ונישק את דיוויד ואחר כך נישק את הבחורה
"
מוכרחים להתנשק, מדאם," הוא אמר. "באמת. אף אחד עוד לא תפס מעולם דג כזה עם ציוד כזה."
"
כדאי לשקול אותו," אמר דיוויד.
הם חזרו לבית הקפה. לאחר השקילה החזיר הבחור את ציוד הדיג למקומו והתרחץ. הדג היה מונח על גוש קרח, שהגיע במשאית מנִים כדי לקרר את שלל המקרלים היומי. הדג שקל קצת מעל שבעה קילוגרם. על הקרח הוא עדיין היה כסוף ויפה אבל צֶבע גבו השתנה לאפור. רק עיניו עוד נראו חיות. סירות דיג המקרל החלו לחזור, והנשים פרקו מהסירות לסלים את דגי המקרל הנוצצים בצבעי כחול, ירוק וכסף ונשאו את הסלים הכבדים על ראשיהן אל מחסן הדגים. השלל היה טוב מאוד, ואנשי הכפר היו עסוקים ושמחים.
"
מה אנחנו הולכים לעשות עם הדג הגדול?" שאלה הבחורה.
"
הם הולכים לקחת אותו ולמכור אותו," אמר הבחור. "הוא גדול מכדי לבשל אותו כאן, והם אומרים שחבל לחתוך אותו. אולי הוא יגיע לפריז. יגמור באיזו מסעדה גדולה. או שמישהו עשיר יקנה אותו."
"
הוא היה כל-כך יפה במים," אמרה, "וכשאנדרה הרים אותו. לא האמנתי למראה עיני כשראיתי מהחלון אותו ואותך עם הקהל שלך בעקבותיך."
"
נקנה לעצמנו דג קטן. הם באמת נפלאים. דג קטן צלוי בחמאה ועשבי תיבול. הם דומים לבס הלבן שאצלנו."
"
אני נרגשת מהדג," אמרה. "נכון שאנחנו מבלים נהדר עם הדברים הכי פשוטים?"
 המשך . . . 


Go Back  Print  Send Page
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים