דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - בין הרציחות / ארווינד אדיגה פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> בין הרציחות / ארווינד אדיגה פרק ראשון
 
בין הרציחות | ארווינד אדיגה
 פרק ראשון


קיטוּר: הגעה
 קיטוּר ממוקמת על קו החוף הדרום-מערבי של הודו, בין גואה לקליקאט וכמעט במרחק שווה מכל אחת מהן. היא גובלת בים הערבי ממערב ובנהר קלִיָאמה מדרום וממזרח. העיר יושבת על גבעות עשויות אדמה שחורה וחומצית מעט. מיוני עד ספטמבר מגיעים המונסונים לעיר ומנתקים אותה מהעולם. בשלושת החודשים שלאחר מכן מזג האוויר שם יבש וקריר וזו גם התקופה המומלצת לביקור בעיר. העיר ניחנת בעושר היסטורי, נופים יפים ומגוון של דתות, גזעים ושפות, וכדאי להקדיש לשהוּת בה שבוע לפחות.
 
היום הראשון (בוקר(:
תחנת הרכבת

 בפעם הראשונה שבה תראה את קיטור יהיה זה מבעד למסגרת של קשתות מבנה תחנת הרכבת. ההגעה ברכבת הדואר ממדראס מתרחשת השכם בבוקר, וברכבת האקספרס של החוף המערבי אחר הצהריים. התחנה אפלולית, והיא מטונפת בשקיות של ארוחות צהריים הזרוקות בכל מקום, ומהוות מקור משיכה בעבור הכלבים המשוטטים. החולדות מגיחות בשעות הערב.
הקירות מכוסים בתמונתו של גבר עליז, מפוטם ומכריס. הוא עירום לחלוטין, ורק רגליו המשוכלות מסתירות את איבר מינו. הוא מרחף מעל כתובת בניב הקאנַדי של השפה הדְּרווידית: "מילה אחת מפי האיש הזה יכולה לשנות את חייכם". זהו המנהיג הרוחני של כת הג'אינים המקומית, המנהלת בית חולים שהשירותים בו ניתנים חינם אין כסף וכן בית תמחוי בעיר.
מקדש קיטאמה דֶווי המפורסם, מבנה מודרני שנבנה בסגנון הטמילי, ניצב באתר שבו, לפי האמונה, שכן פעם מקדש עתיק לאֵלה. המקדש נמצא במרחק הליכה מתחנת הרכבת ומהווה בדרך כלל את תחנתם הראשונה של המבקרים בעיר.

איש מבעלי החנויות בסביבת תחנת הרכבת לא היה מוכן להעסיק מוסלמים, אבל רמאנה שֶטי, בעליו של ה"אַיידיל סטור", בית קפה ודוכן למכירת סמוסות, אמר לזיָאוּדין שזה בסדר, ושהוא יכול להישאר.
בתנאי שיבטיח לעבוד קשה. ולא להסתבך בשטויות.
"
אני מוסלמי, אדוני. אצלנו אין שטויות." 
זיָאוּדין היה קטן ושחור, שומן תינוקות ריפד את לחייו וחיוכו המקסים חשף שיניים גדולות, לבנות וארנביות. הוא בישל תה ללקוחות בקומקום ענקי ומצולק מפלדת אל-חלד, והיה עוקב בריכוז פראי אחר המים בשעה שרתחו, גלשו משפתו ורחשו על להבת הגז. במחזוריות קבועה הוא היה מחדיר את כף ידו לאחת מקופסאות האל-חלד החבוטות שניצבו לצדו, ומשליך מתוכן אבקת תה שחור או מלוא החופן סוכר לבן או פיסת זנגוויל מעוכה לתוך החליטה. הוא היה חושק את שפתיו, עוצר את נשימתו, ובאמת ידו השמאלית מטה את הקומקום מעל המסננת: תה חם היה מטפטף מבעד לחוריה הסתומים ומשם לכוסות הקטנות והמחודדות, שישבו בגומחותיה של תבנית ביצים מקרטון.
הוא נהג לשאת את הכוסות אחת אחת אל השולחנות, ולבדר את הגברים המחוספסים, לקוחותיו הקבועים של בית התה, בקוטעו את שיחותיהם בקריאות: "אחת-אה! שתיים-אה! שלוש-אה!" תוך הטחת הכוסות בשולחן שלפניהם. אחר כך היו אותם גברים רואים אותו כורע לצד החנות, טובל כלי אוכל בשוקת גדולה מלאה מים מזוהמים ועכורים, או אורז סמוסות שמנוניות בדפים שנתלשו מספרי טריגונומטריה אוניברסיטאיים כדי להכין אותן למשלוח, או אוסף את טינופת עלי התה השמנוניים מתוך המסננת, או מהדק במברג חלוד בורג משוחרר בגב כיסא. בכל פעם שהיתה נאמרת מילה באנגלית היתה העבודה מפסיקה: הוא היה מסתובב וחוזר עליה בקולי קולות ("סאנדיי-מאנדיי, גוד-ביי, סקסי!"), ובית התה כולו היה רוטט מרוב צחוק.
מאוחר בערב, היה רמאנה שֶטי מתכונן לסגור את החנות, ותִּימה, אחד השיכורים המקומיים שהיה קונה שלוש סיגריות מדי לילה, היה רועם בצחוק של הנאה למראה זיָאוּדין, המצמיד את ישבנו וירכיו למקרר ענקי והודף אותו בחזרה אל פנים בית התה, סנטימטר אחר סנטימטר.
"
תראו את השוִויצר הקטן!" מחא תִּימה כף. "המקרר יותר גדול ממנו, אבל הוא מראה לו מה זה!"
הוא קרא לשוויצר הקטן להתקרב, ושם בכף ידו מטבע של עשרים וחמש פאיסות. הילד הקטן הביט בעיניו של בעל החנות לקבלת אישור. רמאנה שֶטי הנהן, והוא קמץ את אגרופו וצווח באנגלית:
"
תֶנקס יוּ, סר!"
ערב אחד, הניח רמאנה שֶטי את ידו על ראשו של הילד, התקרב איתו אל השיכור ושאל: "בן כמה אתה חושב שהוא? תנחש."
תִּימה גילה שהשוויצר הקטן בסך הכול בן שתים-עשרה. הוא נולד שישי מתוך אחד-עשר ילדים במשפחת פועלים חקלאיים בצפון המדינה. עם תום הגשמים העלה אותו אביו על אוטובוס, ונתן לו הוראה לרדת בקיטוּר ולהסתובב בשוק עד שמישהו יקבל אותו. "שלחו אותו לדרך בלי פאיסה אחת לרפואה," אמר רמאנה. "סמכו עליו שיסתדר בכוחות עצמו."
הוא שוב הניח את ידו על ראשו של זיאודין.
"
וזה לא שיש הרבה על מה לסמוך — השכל שלו ככה ככה, תאמין לי, אפילו יחסית למוסלמי!"
זיאודין התיידד עם ששת הנערים האחרים ששטפו כלים ותִפעלו את בית התה של רמאנה, וכולם ישנו יחד באוהל שהקימו מאחור. בימי ראשון, בשעות הצהריים, היה רמאנה מוריד את התריסים ונוהג לאטו בקטנוע "בּאג'ג'" שלו, בצבעי הכחול-שמנת, אל מקדש קיטאמה דֶווי. לנערים הוא הרשה ללכת ברגל בעקבותיו. בהגיעם למקדש, הוא היה נכנס להגיש מנחת אגוז קוקוס לאֵלָה, והם היו יושבים על המושב הירוק של הקטנוע, ומתווכחים על המילים האדומות שנכתבו בקאנַדית על כרכוב המקדש: "כבד את שכנך, את אלוהיך". 
"
זה אומר שמי שגר בבית השכן הוא האלוהים שלך," פיתח אחד הנערים תיאוריה.
"
לא, זה אומר שאלוהים קרוב אליך אם אתה באמת מאמין בו," השיב נער אחר.
"
לא, זה אומר, זה אומר—" ניסה זיאודין להסביר.
אבל הם לא נתנו לו לגמור לדבר: "אתה לא יודע קרוא וכתוב, בור ועם הארץ שכמוך!"
רמאנה צעק לעברם שייכנסו למקדש, והוא זינק יחד עם האחרים. אחרי כמה מטרים היסס, ואז חזר בריצה לקטנוע: "אני מוסלמי, אסור לי להיכנס."
הוא אמר את המילה באנגלית ובטקסיות כה רבה, עד ששאר הנערים השתתקו לרגע, ואז חייכו חיוך רחב.
שבוע לפני מועד תחילת הגשמים, צרר הנער את חפציו ואמר: "אני נוסע הביתה." הוא נסע למלא את חובתו למשפחתו, ולעבוד לצד אביו ואמו ואחיו, בעישוב או בזריעה או בקציר בשדותיו של איזה איש עשיר בתמורה לכמה רופיות ליום. רמאנה נתן לו חמש רופיות "בונוס" (פחות עשר פאיסות על כל אחד משני בקבוקי ה"תַאמְז אַפּ" ששבר), כדי לוודא שאכן יחזור מכפרו.
מקץ ארבעה חודשים, זיאודין חזר. התפתחה אצלו בּהֶרֶת — פסי עור ורודים חרצו את שפתיו ואצבעותיו ותנוכי אוזניו היו מנומשים בוורוד. שומן התינוקות התאדה מפניו במהלך הקיץ. הוא חזר צנום וצרוב שמש, ופראות ניכרה בעיניו.
"
מה קרה לך?" שאל רמאנה, אחרי ששחרר אותו מחיבוקו. "היית אמור לחזור לפני חודש וחצי."
"
לא קרה כלום," אמר הנער, ושפשף באצבעו את שפתיו המפוספסות.
רמאנה הזמין מיד צלחת אוכל. זיאודין חטף ודחף ואכל כמו חיה קטנה, ובעל הבית נאלץ לומר: "לא נתנו לך לאכול בבית?"
ה"שוויצר הקטן" הוצג בפני כל הלקוחות — רבים מהם שאלו עליו בחודשים האחרונים. כמה מהם כבר עברו לבתי תה אחרים, שנפתחו באזור תחנת הרכבת ושהיו חדשים ונקיים יותר, וכעת הם חזרו למקום של רמאנה רק כדי לראותו. בלילה, חיבק אותו תִּימה כמה פעמים ואחר כך נתן לו שני מטבעות של עשרים וחמש פאיסות. זיאודין קיבל אותם בשתיקה והחליק אותם אל מכנסיו. רמאנה צעק אל השיכור: "אל תשאיר לו טיפים! הוא נהיה גנב!"
הילד נתפס גונב סמוסות שהיו מיועדות לאחד הלקוחות, סיפר רמאנה. תִּימה שאל את בעל הבית אם הוא מתבדח.
"
בעצמי לא האמנתי," מלמל רמאנה. "אבל ראיתי במו עיני. לקח סמוסה מהמטבח, ו—" רמאנה נשך סמוסה דמיונית.
בחירוק שיניים, החל זיאודין לדחוף את המקרר חזרה לבית התה באחורי רגליו.
"
אבל... הוא היה בחור ישר, הקטן הזה..." נזכר השיכור.
"
אולי הוא כל הזמן גנב ואנחנו פשוט לא ידענו. אסור לסמוך על אף אחד בימינו."
הבקבוקים במקרר שקשקו. זיאודין חדל לעבוד.
"
אני פַּתָאן!" היכה על חזהו. "מארץ הפַּתָאנים  אשר בצפון, מההרים המושלגים! אני לא הינדי! אצלי אין שטויות!"
ואז הלך אל ירכתי בית התה.
"
מה זה צריך להיות, לעזאזל?" שאל השיכור.
בעל הבית הסביר כי מאז חזר, זיאודין פולט כל הזמן משפטים חסרי פשר על זה שהוא פתאן-וותאן. הוא כנראה קלט את הדיבורים האלה מאיזה מולָּה שם בצפון.
תִּימה הרעים קולו בצחוק. הוא שם את ידיו על ירכיו וצעק אל ירכתי בית התה: "זיאודין, לפַּתָאנים יש עור לבן, כמו לאימראן חאן  — אתה שחור כמו אפריקאי!"
למחרת פרצה סערה ב"איידיל סטור". הפעם נתפס זיאודין בשעת מעשה. רמאנה שֶטי תפס בצווארונו, גרר אותו החוצה מול עיני הלקוחות ואמר: "תגיד את האמת — בן של קירחת שכמוך.  גנבת או לא? תגיד לי את האמת הפעם ואולי אתן לך הזדמנות נוספת."
"
אני אומר את האמת," אמר זיאודין ונגע בשפתי הבהרת המפוספסות שלו באצבע מעוקלת. "לא נגעתי אפילו בסמוסה אחת."
רמאנה אחז בכתפו והפיל אותו ארצה, בעט בו, ואז דחף אותו החוצה מבית התה. שאר הנערים התגודדו וצפו במחזה באדישות, כמו כבשים הצופות בבת העדר שלהן בשעת הגז. ואז רמאנה זעק: הוא זקר את אחת מאצבעותיו, דם ירד ממנה.
"
הוא נשך אותי — החיה!"
"אני פתאן!" השיב לו זיאודין בצעקה וקם על ברכיו. "באנו הנה לבנות את הטאג' מהאל ואת המבצר האדום של דלהי. אתה לא תעז להתייחס אלי ככה, בן של קירחת שכמוך, חתיכת—"
רמאנה פנה אל הלקוחות שהקיפו כעת אותו ואת זיאודין, ונעצו בהם מבטים, בניסיון להחליט מי צודק ומי טועה. "אף מוסלמי לא מוצא פה עבודה, והוא חייב לריב דווקא עם האדם היחיד שמוכן להעסיק אותו."
כעבור כמה ימים עבר זיאודין ליד בית התה, מדווש באופניים רתומים לעגלה. מכלי חלב גדולים קרקשו בתוכה.
"
תראה אותי," לעג למעבידו הקודם. "אנשי החלב סומכים עלי!"
אבל גם בעבודתו זו לא האריך ימים. שוב הוא הואשם בגניבה. הוא נשבע בפומבי שלעולם לא יעבוד עוד אצל הינדי.
מסעדות מוסלמיות חדשות החלו להיפתח בחלק המרוחק של תחנת הרכבת, באזור שבו התיישבו המהגרים המוסלמים, וזיאודין מצא עבודה באחת מאותן מסעדות. הוא עמד בחוץ וטיגן חביתות וטוסטים על גבי גריל, וצעק באוּרדוּ ובמַלַיָאלַם: "מוסלמים, לא משנה מאיפה בעולם באתם, תימן או קֶרָלָה או ערב הסעודית או בּנגל, בואו לאכול בבית תה מוסלמי אמיתי!"
אבל גם בעבודה הזו הוא לא החזיק מעמד — שוב הוא הואשם על ידי מעבידו בגניבה, ואף חטף ממנו סטירה כשניסה לענות לו — ואחר כך הוא נראה בתחנת הרכבת, לבוש מדים אדומים, נושא על ראשו ערימת מזוודות ומתווכח מרה עם נוסעים על התשלום המגיע לו.
"
אני בן של פתאן. דם של פתאן זורם בעורקי. שמעתם? אני לא רמאי!"
הוא היה מביט בהם במבטו הנוקב, עיניו בולטות וגידי צווארו מנופחים תחת עורו. הוא הפך לעוד אחד מאותם אנשים רזים ובודדים בעלי עיניים רושפות המאכלסים את כל תחנות הרכבת בהודו, מעשנים את הבידי  שלהם באחת הפינות ונראים כמי שמוכנים להכות או להרוג מישהו בהתראה של רגע. אך בכל פעם שהיו לקוחות ותיקים מבית התה של רמאנה קוראים בשמו, הוא היה מחייך אליהם, והם היו רואים שעוד נותר בו משהו מהילד בעל החיוך הגדול שהיה מטיח כוסות תה בשולחנותיהם ומשבש את האנגלית שלהם. הם תהו מה קרה לו, לכל הרוחות?
בסופו של דבר, זיאודין התחיל ללכת מכות עם הסבלים האחרים, ונזרק גם מתחנת הרכבת. הוא הסתובב בחוסר מעש במשך כמה ימים וקילל הינדים ומוסלמים כאחד. אחר כך הוא חזר לתחנה, ושוב נשא מזוודות על ראשו. הוא היה עובד טוב, על כך הסכימו כולם. ולכולם היתה עכשיו עבודה בשפע. כמה רכבות מלאות חיילים הגיעו לקיטוּר — בשוק דיברו על בסיס צבאי חדש המוקם בדרך לקוצ'ין — וגם אחרי שהחיילים עזבו, המשיכו רכבות משא להגיע לעיר, נושאות מטען כבד של תיבות גדולות לפריקה. זיאודין סתם את פיו, פרק את התיבות מהקרונות ונשא אותן אל מחוץ לתחנה, שם המתינו להן משאיות של הצבא.
ביום ראשון אחד הוא שכב על רציף התחנה. השעה היתה כבר עשר בבוקר אבל עמל השבוע התיש אותו והוא עדיין ישן. הוא התעורר ותחושת עקצוץ בנחיריו: ריח של סבון נישא באוויר. פלגים של קצף ובועות זרמו לידו. גופים רזים ושחורים עמדו בשורה והתרחצו בקצה הרציף.
ריח הקצף שלהם גרם לזיאודין להתעטש.
"
היי, תתרחצו במקום אחר! תעזבו אותי במנוחה!"
הגברים צחקו וצעקו והפנו אל זיאודין אצבעות מלאות בקצף: "לא כולנו חיות מטונפות, זיא! חלק מאיתנו הינדים!"
"
אני פתאן!" צעק בחזרה לעבר המתרחצים. "שלא תדברו אלי ככה."
הוא החל לצעוק עליהם אבל אז קרה דבר מוזר — המתרחצים כולם התרחקו ממנו במהירות וקראו: "קוּלי, אדוני? קולי?"
אדם זר הגיח על הרציף, למרות שכל רכבת לא נכנסה לתחנה: גבר גבוה, בהיר עור ובידו תיק שחור קטן. הוא לבש חולצת עסקים לבנה ונקייה ומכנסי כותנה אפורים וכל כולו הריח מכסף. זה שיגע את הסבלים האחרים והם התגודדו סביבו, מכוסים עדיין בקצף, כמו אנשים החולים במחלה נוראית הנאספים סביב רופא שאולי יכול לטפל בהם. אבל הוא דחה את כולם מעליו וניגש לסבל היחיד שלא היה מכוסה בקצף.
"
לאיזה מלון?" שאל זיאודין ומיהר לקום על רגליו.
הזר משך בכתפיו, כאומר: "תבחר אתה." הוא הביט במורת רוח בסבלים האחרים, שעדיין הסתובבו שם, עירומים כמעט לגמרי ומכוסים בסבון.
זיא הוציא לשון לסבלים האחרים, ויצא לדרך עם הזר.
השניים הלכו לעבר המלונות הזולים שמילאו את הרחובות סביב התחנה. זיאודין עצר ליד בניין מכוסה בשלטים — חנויות חשמל, כימאים, רוקחים, שרברבים — והצביע על שלט אדום בקומה השנייה.
מלון דיסֶנט
לינה ואירוח
כל סוגי האוכל והשירותים
מאכלים צפון-הודיים דרום-הודיים
סיניים מערביים טיבטיים
מונית דרכון ויזה צילום מסמכים שיחות חוץ
לכל המדינות
"מה דעתך על זה, אדוני? זה המקום הכי טוב בעיר." הוא הניח את ידו על לבו. "מילה שלי."
למלון "דיסנט" היה הסכם טוב עם כל סבלי הרכבת: "אחוזים" של שתיים וחצי רופיות על כל לקוח שהביאו.
הזר דיבר בשקט כממתיק סוד. "ידידי היקר, השאלה היא האם זה מקום טוב?"
"
טוב מאוד," אמר זיא בקריצה. "טוב מאוד מאוד."
הזר סימן לזיא להתקרב באצבע מעוקלת. הוא דיבר אל תוך אוזנו של זיא: "ידידי היקר. אני מוסלמי."
"
אני יודע, אדוני. גם אני."
"
ולא סתם מוסלמי. אני פתאן."
כאילו שמע לחש קסמים, פער זיא את פיו מול הזר.
"
סלח לי, אדוני... אני... לא... אני... אללה שלח אותך לסבל הנכון, אדוני! והמלון הזה לא מתאים לך בכלל, אדוני. האמת היא שזה מלון רע מאוד. זה לא בסדר..."
הוא העביר את התיק הזר מיד ליד והוביל את התייר סביב התחנה אל צדה השני — המלונות שם היו בבעלות מוסלמית ולא נתנו בהם "אחוזים" לסבלים. הוא עצר באחד המקומות ואמר:
"
איך זה בעיניך?"
בין הרציחות ספר מתח ארווינד אדיגה


 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים