דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - איש ליד מכונה / סטף ורטהימר פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> איש ליד מכונה / סטף ורטהימר פרק ראשון
 
איש ליד מכונה | סטף ורטהימר
פרק א': ילדוּת
1
"שבתי באי רצון לקיפנהיים,
כפר ילדוּתי בגרמניה, אחרי 35 שנה"
מה המראה הראשון שנחקק בזיכרונו של אדם? מהי תמונת העבר הרחוקה ביותר, הראשונית ביותר, המלווה אותו?
אני זוכר דרך ארוכה, שניים שלושה קילומטרים, מן הכפר לתחנת הרכבת, ואת העוזרת שלנו, האוחזת בידי וגוררת אותי וממהרת לשם, ברגל, בבוץ, בלי מנוחה, בדרך ארוכה מאוד, אולי כדי לפגוש את החבר שלה. הייתי אז כבן שלוש. אחר כך, בבית, אני זוכר, אמא גוערת בנערה על שגררה אותי איתה. ואולי אינני זוכר אלא מה שסיפרו לי, שנים אחר כך, כשעמדתי כבר על דעתי. אבל תמונת הדרך הארוכה עדיין טבועה בזיכרוני. אולי משום ששוב לא הנחתי לאיש לגרור אותי אחריו. אולי זו המשמעות הישירה של הזיכרון הראשון של חיי.
קיפְּנְהַיים. כפר גדול, רוגע, מוקף שדות וחורשות, מה שהיה פעם חלק מנסיכות באדן, באזור "היער השחור" של גרמניה, השוורצוואלד, עשרה קילומטר מנהר הריין ומאלזס, גבול צרפת, מאה קילומטר מגבול שווייץ. לא הרחק מכפר זה נולדו אלברט איינשטיין וקורט וייל. רחובות צרים ונקיים, עצי אדר, עצי דובדבן ואגוז. הבתים מצועצעים קצת, הגגות המקומרים מרוצפים ברעפים אפורים, הארובות מרובעות ותריסי העץ צבועים בצבע שמן גס, חום או ירוק. חזיתות הבתים מגולפות באבן. בחלונות וילונות תחרה לבנים. הרבה עציצים, פרחים וצמחי נוי. חצרות פנימיות באפלולית. התושבים, איכרים שורשיים, חלקם עבר למסחר ולתעשייה קטנה. שעוני קוקייה, למשל, מיוצרים באזור.
נולדתי בקיפנהיים, ב 16 ביולי 1926, בבית שבו נולד אבי לפנַי, בית אבן ישן ושמור עם שלוש קומות, חצר קטנה ומטפס ירוק ועבות על הקיר האחורי וכמה עצי פרי. עד גיל עשר חייתי שם. חמישים ושלוש שנה לאחר שעזבתי בית זה, שבתי אליו, באי רצון, עם חברים. הבית כמעט לא השתנה. רק עצי השזיף והתפוח נעקרו מן החצר. ברחוב זה, באנהוף שטראסה, המוביל לתחנת הרכבת, היה בימי ילדותי כל בית חמישי ביתם של יהודים. מול ביתנו, במקום המינימרקט הקטן של היום, עמדה חנות מכולת שהיתה שייכת למשפחה ונמכרה לגרמני דורנר. הדודה ארנה התגוררה בקצה הרחוב. ברחוב הראשי, בסמוך, היה ביתו של הדוד הרמן, ומולו בית הדוד ריכארד שניצב ליד הראטהאוז, בית המועצה המקומית. במרחק דקה הליכה משם, מול בית הכנסת, התגוררו הדודה פאני והדוד מאקס. מאקס וריכארד עסקו בסחר טבק. ברישומים על יהודי באדן, מופיעים שמונה בני ורטהימר כבעלי עסקים בקיפנהיים - הקצבים אברהם ורטהימר, הרמן ורטהימר ויוליוס ורטהימר, עסקי בעלי החיים של ליאופולד ורטהימר ושל דוד ורטהימר, בית המסחר לחומרי מתכת של הרמן ורטהימר, חנות הטקסטיל של פולדי ורטהימר ובית המסחר לתבואה, קמח ומספוא של אבא, אויגן ורטהימר.
"
ולמה שלא תיכנס?" דחקו בי החברים, כשעמדנו ליד בית הולדתי, בן שלוש הקומות.
לא ברצון הקשתי, חמישים ושלוש שנים אחרי, על דלת ביתנו, שעכשיו מתגוררת בו משפחת אלן. נעניתי לקול שבקע ברמקול הכניסה. אמרתי, "מדבר ורטהימר. נולדתי כאן." האיש הכיר את שמי ואת הקשר שלי למקום. במדרגות העץ הישנות, שהשטיח הדבוק אליהן בולע כל רחש, עליתי לקומה השנייה. איש כבן ארבעים, בעל הבית, משופם, מסביר פנים, קיבל אותי. הוא שמע את השם "ורטהימר" מהוריו, שרכשו את הבית. "אחיך מארצות הברית כבר ביקר אותנו כאן," אמר לי - כאילו מובן מאליו שנחזור כולנו, מפויסים, לכפר המכוֹרה. כולם, בקיפנהיים ובכפרי הסביבה, שמיהיים, אטנהיים, לאר, מכירים את השם "ורטהימר" ואת השמות היהודיים האחרים. הם לא יכולים להשתחרר מהשמות האלה. התבוננתי סביבי. הכול נשאר כמו שהיה, כמעט. רק הריהוט השתנה. בית מגורים טיפוסי של משפחה גרמנית טיפוסית בכפר גרמני טיפוסי. מלמלתי כמה מילות שלום ומיהרתי לעזוב את הבית.
"
התרגשת, אחרי שנים רבות כל כך, לחזור הביתה?" שאלו אותי ידידי בסקרנות - והאכזבה ניכרה בעיניהם כששמעו את תשובתי. הם לא האמינו שהכפר, הבית והרחוב השאירו אותי אדיש לחלוטין: שווה נפש למראות, ליופי, לסבר הפנים, לזיכרונות הילדות. אינני אוהב את הכפר הזה. איני חש כל שייכות אליו ולא נותרו בי זיכרונות ילדות טובים ממנו. גם היופי והשלווה שבו אינם פועלים עלי.
למטה, ברחוב שבו היינו הולכים פעם בשלג הלבן לבית הספר הסמוך, ניגש אלי תושב בריא בשר ואדום פנים והתעניין באדיבות מה אני מחפש ומי אני. כשאמרתי לו "ורטהימר", אורו פניו כמי שמצא אח אובד.
"
סטפן?" קרא בהתרגשות, אחז בידי בכוח והניף אותה ולא הִרפה. "אתה לא זוכר אותי? אתה לא זוכר אותי?" הוא נקב בשמו, שלא אמר לי דבר, ואמר ששנינו למדנו שלוש שנים בכיתה אחת, בבית הספר שבכפר. התרגשותו לא דבקה בי כלל, אבל הוא לא הבחין בקור שנדף ממני וסיפר לי בהתרגשות על קורות חברינו ללימודים. "אתה יודע," אמר לי בהבעת כאב, "כל כך הרבה חברים טובים מהכיתה נהרגו בחזית הרוסית, במלחמה..."
ברחוב הראשי, מול ה"ראטהאוז" המטופח, גר פעם הדוד יונס, שהיה חולה כרוני ותמיד היה יושב ליד החלון ומתבונן החוצה. לבית הסמוך, ביתה של הדודה פאני, שעכשיו מאכלס סוכנות של הגרלות לוטו מקומית, היו הורי שולחים אותי בכל פעם שהתפרעתי יותר מדי. אריך, בן הדודה, הגדול ממני בכמה שנים, שהלך לעולמו ב 2007 בחיפה, נהג לעזור לי בלימודי המתימטיקה והצרפתית, בשנת הלימודים האחרונה שלי בגרמניה.
בהמשך הרחוב התגוררו הוריה של אמא, בקומה השלישית, מעל לפונדק שלהם, ה"בַּאדישֶן הופ" ("חצר באדן"), שבמסעדתו היו עורכים חגיגות ונשפי חתונה, מעל לחנות לממכר בשר ונקניקים שגם היא היתה בבעלותם. אחריהם ניהל דודי הרמן, אחיה של אמא, את המלון עם המסעדה ואת האטליז שלמטה. החנות ובית ההארחה, הנושא עדיין את שמו המקורי, עומדים שם גם עתה. בחצר הפנימית, המרוצפת, ממשיכים לשחוט את בעלי החיים. רק שעתה כבר אין זו שחיטה כשרה כאז, ונחרות החזירים המובלים לטבח נשמעות בחלל.
ברחוב הניצב לרחוב הראשי של הכפר, בבית המצועצע, גרה פעם הִילְדָה ווכנהיימר, צעירה ממני בכמה שנים. היא לא הצליחה להסתלק עם הוריה בעוד מועד, עברה את מחנות הריכוז וההשמדה ושׂרדה. בבגרותה, באמריקה, התפרסמה כמשוררת. פעם שלחה לי את שיריה, שכולם עסקו בשואה. כתבתי לה בתשובה: "אני אינני מתעסק בעבר."
אבל, למעשה, אינני יכול שלא לעסוק בו.
כל אוכלוסיית קיפנהיים היתה בילדותי כאלפיים איש. היום לא גדל הכפר באופן ניכר - אבל אין בו יותר יהודים. היהודים היוו אז כשליש מן האוכלוסייה. כעשר "חמולות" משפחתיות גדולות. כולן עסקו בעיסוקים הרגילים של יהודים - קצבים, סוחרים, בנקאים. לא היו בהם חקלאים. משפחת ורטהימר חיה שם כ 350 שנה. יהודים הורשו להתיישב בקיפנהיים אחרי מלחמת שלושים השנה, כ"יהודי חסות". לגרמניה הגיעו ראשוני בני המשפחה עוד לאחר גירוש ספרד. קרבת הגבול לצרפת ולשווייץ הביאה, מן הסתם, פרנסה - לא בהכרח פרנסה חוקית - לרבים מתושבי האזור, ובהם גם יהודים.
קרוב משפחה חישב ומצא ששורשי המשפחה מגיעים עד למהר"ם, הוא ר' מאיר בן ברוך מרוטנברג, שהיה פרשן, פוסק ומנהיג רוחני של יהודי גרמניה במאה ה 13, ונודע כמי שעמד בראש המחאה נגד הקיסר רודולף הראשון, שהטיל מסים כבדים על היהודים. המהר"ם נכלא על עמדתו ולפי הידוע סירב להשתחרר תמורת כופר כבד שדרש הקיסר, כדי שלא יעודד הדבר חטיפות ומאסרים נוספים, ולכן מת בכלאו.
לסבא שלי היו עסקי קמח ותבואות, כמו לאביו ולסבו לפניו, ולכן כונה שם "מייל ברון", "ברון הקמח". אבא המשיך בעסקים אלה ולמד בעיר מאנהיים במשך שלוש שנים את עסקי התבואה מאביו של ד"ר ראובן הכט, שלימים הקים את ממגורות "דגון" בחיפה. את אמא שלי, קרולינה, או לינה, הכיר בכפר. אמא, בת הקצב היהודי ובעל המסעדה בכפר, אף היא מ"שבט" ורטהימר, אך ללא קרבת דם, רכשה השכלה מוזיקלית גבוהה בקונסרבטוריון של פרייבורג הסמוכה, במשך כמה שנים, והיתה מורה לפסנתר גם אחרי נישואיה לאבי. אני זוכר אותה מנגנת ושרה עם אבא שירים של שוברט. הבית היה בית תרבותי, מלא ספרי קריאה ועיון, כמו אנציקלופדיה "ברוקהאוס", שאותה "חרשתי" כילד בסקרנות רבה.
משפחתה ומשפחתו של אבא, ככל המשפחות היהודיות בכפר, לא היו מתבוללות והקפידו על כשרות, אף כי לא היו דתיות במיוחד. על יהדותן שמרו במשך דורות. מדי שבת ומדי חג היו כולם הולכים לבית הכנסת שבכפר, שהיה מרכז הקהילה היהודית. בית הכנסת נבנה ב 1850, בית מידות יפה ומסוגנן, בנוי מלבנים אדמדמות וגדולות, שמעל דלתותיו חקוקה באותיות עבריות גדולות הכתובת, "אין זה כי אם בית אלהים". בחצר המרוצפת ובסמטה הצרה המטפסת על כתף הגבעה הירוקה היינו אנחנו, הילדים, משחקים. בבית שמאחור התגורר החזן המקומי, שוואב, שלימד אותי ואת הילדים האחרים מעט עברית. בערב שבת היו נפגשים כולם, מבוגרים וצעירים, בבית הכנסת ומשוחחים. אחרי התפילה בשבת בבוקר היתה כל המשפחה מתכנסת בבית הדוד הרמן, לארוחת בוקר שנייה.
רק ב 1956 חזרתי בפעם הראשונה לכפר, שנים רבות לאחר שעזבתי אותו כילד. ולא מתוך געגועים או קרבה חזרתי: לא חשתי דבר מלבד כעס כלפי כפר הולדתי. סיירתי ברחובותיו. ראיתי מבחוץ את בית ההורים ואת בתי הדודים. לא נכנסתי פנימה. לא דיברתי עם אף אחד שם. אחר כך, ב 1963, כשהתגוררתי במשך שנה ויותר עם משפחתי בהולנד, שם הקמנו מפעל ישראלי ראשון בחו"ל, היינו נוסעים לעתים לסוף שבוע של סקי בשווייץ ועוברים על פני קיפנהיים. מרים לא הבינה את רתיעתי מהמקום. גם היא היתה ילידת גרמניה, אבל יחסה לגרמניה ולגרמנים היה שונה. הייתי יורד מהכביש הראשי 5 לבאזל, עוצר בסמוך לכפר ומבקש ממרים ומהילדים: חכו לי במכונית. בעוד חצי שעה אחזור.
לבדי הייתי נכנס לקיפנהיים, לראות מה מתרחש שם. יהודים כבר לא התגוררו בכפר ובכפרים האחרים בסביבה. אלה שלא עזבו בזמן, מצאו את סופם במחנות. רק בבית העלמין היהודי המקומי, הסמוך לכפר השכן שמיהיים, אתה מוצא שמות מוכרים רבים. זהו אתר נשכח, שמשום מה איש לא נגע בו לרעה בתקופת השואה ואחריה. הוא מוקף כרמים של גפן מטופחת וגבוהה. שם, על כתף גבעה ירוקה ומאחורי משוכות סבוכות של פטל וגרגרי יער, בצל עצים זקנים, שוקעות במרבד עבה של עלי שלכת ונחות בשלווה נצחית מופלאה מאות מצבות ישנות, כמה מהן מהמאה ה 17 וה 18. רבות משחירות מזִקנה. ממצבות רבות מחק הזמן את השמות. ברבות אחרות חקוקים שמות באותיות עבריות בלבד. אתה מוצא שם הרבה "וייל", "אאורבכר", "דרייפוס", "דורלאכר", "וכהיימר" ו"ורטהימר". שני סבַי ושתי סבתותַי; דודי זיגפריד, אחי אבי, שנהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה, דודים ודודות וקרובים. בנו ורטהימר, זיגפריד ורטהימר, ליאופולד ורטהימר, סופי ורטהימר, פאולינה ורטהימר, סמואל ורטהימר.
בתוך מרבד דשא רטוב מטל, בין עצי ברוש ואורן ירוקי עד, מונחות מאות עדויות על דורות של יהודים, רופאים, מהנדסים, סוחרים, אנשי מחשבה, שהיו חלק מנשמתו ומהלמות לבו של האזור במשך מאות שנים - עד שיום אחד רצו שכניהם למחוק אותם ואת זכרם. הכול נשתמר בשלמות מדהימה במצבות נטויות. "שלום שלום לקרוב ולרחוק", קוראת באותיות עבריות מצבה שהוקמה לזכר ההרוגים היהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה.
באחד מהביקורים האלה בקיפנהיים גיליתי שבית הכנסת הישן נהרס ונשדד בפראות בידי הנאצים או התושבים המקומיים בעת המלחמה, והפך לאסם של תבואה לחזירים. כשנכנסתי בראשונה לבית הכנסת וגיליתי את ההרס שנעשה בו, הפשלתי את השרוולים והתחלתי לנקות את המקום. מאוחר יותר, כשחקרתי בעניין, הסתבר לי ש"מנהיג" יהודי בקהילת יהודי גרמניה, איש מפוקפק, שעמד כמה שנים לאחר מכן למשפט על הונאה במיליונים מכספי הקהילה שהופקדו בידיו, מכר את הבניין לבנק המקומי, כאילו היה זה נכס אישי שלו.
מעולם לא הייתי איש דתי - אך כאן, בעקשנות ובזעם, החלטתי לא לוותר. הפשלתי שוב שרוולים, מטאפורית, ונכנסתי למאבק ממושך על בית הכנסת בכפר הולדתי. כחבר כנסת, בעשרות מכתבים ארוכים לחברי פרלמנט במערב גרמניה ובעזרתו של אריך להמן, עובד ותיק ב"ישקר", אף הוא יוצא גרמניה, שהופקד על העניין משום שהיו לו קשרי עבודה עם השוק הגרמני, דרשתי מוועד הכפר קיפנהיים שהבניין ינוקה, ישופץ ויזכה שוב לכבוד הישן. גם הוצאתי את הכסף הדרוש לרכישת התוכניות הישנות של בית הכנסת ולמימון הצעדים הראשונים של עבודת השחזור. שלטונות האזור ומועצת קיפנהיים לא התלהבו, בלשון המעטה, אפילו כעסו. אבל הלחץ האישי הממושך - שנים של התכתבויות נזעמות ונסיעות רבות - עשה את שלו. שתים עשרה שנים נמשך הקרב הזה. תביעתי זכתה לפרסום בעיתונות המקומית והלחצים שם גדלו ורבו, ודווקא מצִדם של צעירים גרמנים, "בני דור הבנים", שתחושת האשם שלהם עדיין הפעילה אותם, כנראה. בסופו של דבר נרכש הבניין על ידי השלטונות, נוקה, תוקן ושופץ מבחוץ בקפדנות הגרמנית הטיפוסית, והוגדר כאתר זיכרון שמור. דיווחים נשלחו אלי בקביעות, עם תמונות משלבי השיפוץ בתוך בית הכנסת.
 [המשך . . .]
איש ליד מכונה סטף ורטהימר



 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים