דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - אדיוס, המינגוויי / ליאונרדו פדורה - פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> אדיוס, המינגוויי / ליאונרדו פדורה - פרק ראשון
 
אדיוס המינגווי | ליאונרדו פדורה
פרק ראשון
תחילה ירק, אחר כך פלט את שארית העשן שהחזיק בריאותיו ולבסוף הצליף באצבעותיו והשליך למים את בדל הסיגריה הקטן. הצריבה שחש באצבעותיו החזירה אותו למציאות, ועם השיבה לעולמם הכאוב של החיים חשב כמה היה רוצה לדעת מדוע באמת הוא עומד שם, מול הים, מוכן לצאת אל העבר במסע שאין לחזות את סופו. אז החל להשתכנע שרבות מהשאלות שישאל את עצמו מרגע זה לא יזכו לתשובה, אבל נרגע כשנזכר שזה היה גורלן של שאלות רבות אחרות שנגררו לאורך קיומו ולרוחבו, עד שהשלים עם הוודאות האכזרית שייאלץ לחיות עם יותר סימני שאלה מאשר ודאויות, עם יותר אבידות מאשר זכיות. אולי משום כך שוב איננו שוטר ומיום ליום הוא מאמין בפחות דברים, אמר בליבו וקירב עוד סיגריה אל שפתיו.

הרוח הנעימה שנשבה מכיוון הרציף הקטן היתה ברכה בחום הקיץ, אבל מריו קוֹנדֶה בחר בקטע הקצר של המזח שזכה לצִלן של כמה קזוארינות עתיקות מסיבות שלא היה להן ולא כלום עם השמש ועם החום. הוא ישב על החומה, רגליו משתלשלות לעבר השונית, והתענג על הרגשת הגאולה מעריצוּת הזמן ועל המחשבה שיוכל לבלות את שארית ימיו בדיוק במקום הזה בלי לעשות כלום, רק להרהר, להיזכר ולהשקיף על הים, הרוגע כל כך. ואם יעלה בדעתו רעיון טוב כלשהו, אפילו להתחיל לכתוב. בגן העדן הפרטי שלו הפך קוֹנדֶה את הים, את גליו ואת סאונו, לתפאורה המושלמת לרוחות הרפאים של נפשו ושל זיכרונו העקשני, שביניהם שרד, כמו ניצול נחוש מספינה טובעת, חיזיון מתוק שבו ראה את עצמו חי בבית עץ מול הים, כותב בבקרים, דג ושוחה אחר הצהריים ובלילות מתעלס עם אישה ענוגה ומסעירה, ששׂערה עדיין לח מהמקלחת וריח הסבון הנודף ממנה מתחרה בניחוחות העולים מעורה שהזהיב בשמש. ואף שחלפו שנים מאז שהמציאות טרפה את חלומו בלהיטות האכזרית שכה אופיינית לה, קוֹנדֶה לא הצליח להבין מדוע עודנו נאחז בחיזיון הזה, שהיה בהתחלה מאוד חי וצילומי, ואילו כעת בקושי הצליח לראות בו אורות והבהובים מעורפלים שמקורם בלוח צבעים אימפרסיוניסטי עלוב.

לכן חדל לתהות על הסיבה למסלולו ביום ההוא אחר הצהריים: הוא ידע רק שמוחו וגופו תבעו ממנו במפגיע לחזור אל הספינה הקטנה הזאת בקוֹחימַר שעלתה על שרטון בזיכרונותיו. למעשה הכל התחיל במקום הזה עצמו, מול אותו הים, תחת אותן קזוארינות, שהיו אז צעירות בארבעים שנה, בקרב הריחות האלה שלא סרו מעולם, ביום ההוא בשנת 1960 שהכיר בו את ארנסט המינגוויי. התאריך המדויק של הפגישה אבד לו, כמו הרבה דברים טובים אחרים בחייו, והוא לא היה בטוח אם היה אז בן חמש או שכבר מלאו לו שש, אף שבתקופה ההיא כבר נהג סבו, רוּפינוֹ אֶל קוֹנדֶה, לקחת אותו למקומות שונים ומשונים, ממכלאות התרנגולים ומסבאות הנמל עד שולחנות הדומינו ואצטדיוני הכדור, אל המקומות החמימים ההם, שכמעט כולם נמחו מעל פני האדמה בשל חוקים ותקנות למיניהם, שקוֹנדֶה למד בהם כמה מהדברים החשובים ביותר שגבר צריך לדעת. ביום ההוא, שמייד נחקק בזיכרונו לתמיד, צפו בקרבות תרנגולים ברובע גוּאַנַבַּקוֹאָה, וסבו, שניצח כמעט כמו תמיד, החליט בתור פרס לקחת אותו להכיר את היישוב קוֹחימַר, הקרוב להוואנה ובה בעת רחוק ממנה כל כך, כדי שיאכל שם מהגלידות שהוא עמד על כך שהן הטובות ביותר בקובה, שייצר הסיני קַסימירוֹ צ'וֹן במכונות סורבט ישנות, עשויות עץ, תמיד מפירות מקומיים טריים.

קונדה עדיין דימה לזכור את טעמה הדביק של גלידת המַמֵיי* ואת שמחתו למראה תמרוניה של יאכטה יפהפייה עשויה עץ חום, ששתי חכות ענקיות הזדקרו ממנה כלפי השמים ושיוו לה מראה של חרק צף. אם הזיכרון היה אמיתי, קונדה עקב במבטו אחר היאכטה בעת שזו קרבה לאט אל החוף, עקפה את צי סירות הדיג המתפרקות שעגנו ברציף והטילה עוגן על יד המזח. אז קפץ גבר אדמוני, בלי חולצה, מהיאכטה אל מזח המלט, כדי לתפוס את החבל שהשליך אליו מהספינה גבר אחר, חבוש כובע לבן מלוכלך. האדמוני משך בקצה וקירב את היאכטה אל עמוד, ועשה בחבל קשר מושלם. אולי סבו רופינו אמר לו משהו, אבל עיניו וזיכרונו של קונדה כבר התעכבו על האיש השני, עם הכובע, שמלבד זה הרכיב משקפיים עגולים, ירוקי זגוגית, והיה לו זקן שיבה עבות. הילד לא גרע ממנו את עיניו בשעה שקפץ מהספינה הנוצצת והתעכב לשוחח עם הגבר האדמוני שחיכה לו על המזח. קונדה נשאר משוכנע מאז כל חייו שראה כיצד הגברים לוחצים ידיים, ובלי להרפות, מדברים במשך זמן לא מוגדר בזיכרון, אולי דקה ואולי שעה, אך כל הזמן אוחזים ידיים, עד שהגבר הזקן המזוקן חיבק את האחר, ובלי להביט לאחור צעד על המזח לעבר החוף. הוא דמה מעט לסנטה קלאוס, האיש המזוקן הזה, המלוכלך מעט, שכפות ידיו ורגליו גדולות, שצעד בביטחון אבל הילוכו הסגיר גם עצב. ואולי זה היה רק רושם סתום, מגנטי ומבשר רע, שכוּון אל עולם הגעגועים שעוד היה צפוי לו, געגועים שהסתתרו בעתיד שהילד לא היה יכול אפילו להעלות בדעתו. כשעלה האיש בעל הזקָן השׂב במדרגות הבטון ופנה אל המדרכה, הוא נעשה גבוה יותר וקונדה ראה אותו תוחב את כובעו תחת זרועו. מכיס חולצתו הוציא מסרק פלסטיק קטן והחל לסרק בו את שערו, למשוך אותו לאחור, שוב ושוב, כאילו התעקשות זו נחוצה. לרגע היה האיש קרוב אל קונדה ואל סבו עד כדי כך שקונדה קלט משב מריחו: תערובת של זיעה וים, של דלק ודגים, צחנה דוחה ויוקדת.
"
הוא מידרדר," לחש סבו, ואף פעם לא נודע לקונדה אם התכוון לאיש או למזג האוויר, שכן בצומת זה של זיכרונו החלו מתערבבים הזיכרון והידע הנרכש, צעידתו של האיש וקול הרעם שנשמע מרחוק, ולפיכך נהג קונדה לקטוע ברגע זה את שחזור פגישתו היחידה עם ארנסט המינגוויי.
"
זה חֶמינגוּאֵיי, הסופר האמריקאי," הוסיף סבו כשהאיש עבר הלאה. "גם הוא אוהב קרבות תרנגולים, אתה יודע...?"
קונדה דימה לזכור, או לפחות אהב לדמות לעצמו, ששמע את ההערה הזאת בעת שצפה בסופר נכנס לקרייזלר שחורה נוצצת שחנתה מעבר לכביש ודרך החלון, בלי להסיר את משקפיו ירוקי הזגוגיות, נופף בידו לשלום, בדיוק לעברם של קונדה וסבו, אף שאולי כיוון את זה מעט הלאה מהם, כלפי הגדה שנשארו בה היאכטה והגבר האדמוני שהתחבק איתו קודם, או הלאה משם, אל המצפה הספרדי שהוקם כנגד חלוף השנים, או אולי אפילו הרבה מעבר לו, אל הזרם הרחוק הגועש של המפרץ שהאיש שהדיף צחנת ים, דגים וזיעה, לא ידע אז שלא ישוב עוד להפליג בו... אבל הילד כבר לכד את הנפנוף באוויר, ולפני שהמכונית יצאה לדרכה, השיב עליו בידו ובקולו.
"
אַדיוֹס, חֶמינגוּאֵיי," צעק, וקיבל כתגובה את חיוכו של האיש.
כעבור שנים, כשגילה את הצורך הכאוב לכתוב והחל לבחור את אליליו הספרותיים, נודע למריו קונדה שההפלגה ההיא היתה הפלגתו האחרונה של המינגוויי בפיסת הים ההיא שאהב יותר מכל מקום אחר בעולם כמעט, והבין שהסופר בוודאי לא נפרד ממנו, חרק זערורי שניצב על המזח בקוחימר, אלא שברגע ההוא אמר שלום לכמה מהדברים החשובים ביותר בחייו.
"רוצה עוד אחד?" שאל מַנוֹלוֹ.
"
אהה," ענה קונדה.
"
כפול או רגיל?"
"
מה נראה לך?"
"
קַלַבָּסָה, פעמיים רום כפול," צעק סֶגן מנואל פַּלָסיוֹס תוך הנפת יד אל הברמן, שהחל למזוג את המשקה בלי להוציא את מקטרתו מפיו.
"
אֶל טוֹרֶאוֹן" לא היה בר נקי, ובוודאי לא מואר היטב, אבל היה בו רום, ובשעת הצהריים המסנוורת הזאת, שֶׁקט ורק מעט שיכורים, ומשולחנו יכול היה קונדה להוסיף לצפות בים ובאבנים השחוקות של המצפה הקולוניאלי שפונדק הדייגים העתיק הזה חב לו את שמו האבני.* הברמן ניגש לשולחן בלי חיפזון, הניח עליו את הכוסות המלאות, אסף את הריקות בין אצבעותיו מלוכלכות הציפורניים והביט במנולו.
"
קַלַבָּסָה תקרא לאמא שלך," אמר לאט. "לא מזיז לי שאתה שוטר."
"
שמע, קלבסה, אל תתחמם," הרגיע אותו מנולו. "סתם צחקתי איתך."
הברמן העניק לו את המרושע בפרצופיו והתרחק. קודם כבר נעץ מבט רצחני בקונדה כשזה שאל אותו אם מגישים שם "פָּפָּה המינגוויי", הדאיקירי שנהג לשתות הסופר, שהוכן משתי מנות רום, מיץ לימון, כמה טיפות ליקר מרסקינו, הרבה קרח מרוסק ואפס סוכר.
"
הפעם האחרונה שראיתי קרח היתה כשהייתי פינגווין," השיב הברמן.
"
ואיך ידעת שאני פה?" שאל קונדה את עמיתו לשעבר אחרי ששתה בלגימה אחת חצי מהמשקה שלו.
"
בשביל מה אני שוטר?"
"
אל תגנוב את המשפטים שלי, אתה."
"
לך הם כבר לא שווים, קונדה... אתה כבר לא שוטר," חייך הסגן החוקר מנואל פַּלָסיוֹס. "סתם, לא מצאתי אותך בשום מקום ובגלל שאני מכיר אותך כל כך טוב תיארתי לעצמי שתהיה כאן. אני לא יודע כמה פעמים סיפרת לי את הסיפור על היום הזה שראית את המינגוויי. והוא באמת עשה לך שלום או שזאת המצאה שלך?"
"
תברר את זה בעצמך, בשביל זה אתה שוטר, לא?"
"
נהיית מניאק?"
"
לא יודע. אני פשוט לא רוצה להיכנס לסיפור הזה... ויחד עם זה אני דווקא כן רוצה להיכנס."
"
שמע, תיכנס כמה שתרצה וכשתרצה תעצור. בסך הכל זה לא מאוד הגיוני, כל הסיפור הזה. עברו כמעט ארבעים שנה..."
"
לא יודע למה לעזאזל אמרתי לך כן... אחר כך גם אם אני ארצה אני כבר לא אוכל לעצור."
קונדה כעס על עצמו וכעונש כילה את המשקה בלגימה אחת. שמונה שנים מחוץ למשטרה יכולות להיות הרבה שנים, ואף פעם לא העלה בדעתו שיתפתה לחזור למכלאה בקלות שכזו. בזמן האחרון, שהקדיש בו שעות אחדות ביום לכתיבה, או לפחות לניסיון לכתוב, בשאר היום חיפש וקנה ספרים ישנים בכל העיר בשביל דוכן של ידיד שנתן לו חמישים אחוז מהרווחים. אף שהעסק הכניס כמעט תמיד רווחים זעומים, קונדה נהנה מעיסוק זה של מסחר בספרים ישנים בשל יתרונותיו המגוונים: מן הסיפורים האישיים והמשפחתיים שהסתתרו מאחורי ההחלטה להיפטר מספרייה, שנוצרה אולי במשך שלושה או ארבעה דורות, ועד פרק הזמן הגמיש שבין הקנייה למכירה, שהוא יכול לנצל אותו כאוות נפשו כדי לקרוא את כל החומר המעניין שנפל לידיו לפני שהעביר אותו לשוק. אף על פי כן, החיסרון המהותי בעיסוק המסחרי הזה היה הסבל שנגרם לו, כמו מפצעים ממש, כשנתקל בספרים ישנים וטובים שהוזנחו מתוך רשלנות או בורות, לעיתים באופן חסר תקנה, או כשהחליט לא למסור ספרים מסוימים לדוכן של ידידו אלא להשאיר אותם בספרייה שלו, כתסמין של מחלת ביבליופיליה חשוכת מרפא. אבל בבוקר ההוא, כשהתקשר אליו חברו הוותיק מימיו במשטרה והגיש לו על מגש את הסיפור על הגופה שנמצאה בחוות וִיחִיָה, והציע למסור לידיו את החקירה באופן לא רשמי, הניע אותו דחף פראי להביט בכאב בדף הריק הלכוד תחת הגליל של מכונת האנדרווד הפרהיסטורית שלו ולומר כן, ברגע ששמע את הפרטים הראשונים.
הסערה הקיצית ההיא הצליפה בעוצמה גם ברובע של קונדה. להבדיל מההוריקנים, המִמטרים העזים, הרוחות והברקים הקיציים ניתכו בלי אזהרה, בכל שעה שהיא אחר הצהריים, ויצאו במחול מקברי מהיר על חלק כלשהו באי. עוצמתם, שדי בה לעקור מטעי בננות ולמחוץ תעלות ביוב, לעיתים רחוקות חוללה נזקים משמעותיים, אבל הסופה המסוימת ההיא התאכזרה אל חוות וִיחִיָה, ביתו העתיק של המינגוויי בהוואנה, והעיפה כמה מרעפי הגג, עקרה חלק מכבלי החשמל, מוטטה קטע מגדר החצר וגם, כאילו זו היתה מטרתה השמימית, הפילה עץ מנגו גוסס בן מאה, שמן הסתם נולד שם בטרם נבנה הבית בשנת 1905 הרחוקה, ועם שורשי העץ הגיחו לאוויר העולם העצמות הראשונות של מה שהמומחים זיהו כגבר לבן, כבן שישים, עם תחילתו של שיגרון ושבר ישן בפיקת הברך שלא התאחה היטב, שמת בין 1957 ל 1960 משתי יריות: האחת, שספג בחזה, כנראה מימין, פגעה לו בכמה איברים פנימיים ואף ריסקה לו את עצם החזה ואת עמוד השדרה. האחרת חדרה אליו כנראה דרך הבטן, שכן שברה לו צלע באזור הגב. שתי יריות שנורו מנשק חזק כפי הנראה, מטווח קצר ללא ספק, גרמו למותו של האיש הזה שלעת עתה היה רק שק מלא עצמות מכורסמות.
"
אתה יודע למה אמרת כן?" שאל אותו מנולו ונעץ בו מבט חודר ושבע רצון. עינו הימנית פזלה אל אפו. "כי בן זונה נשאר תמיד בן זונה, לא חשוב אם יעשה וידויים ואפילו ילך לכנסייה. ומנוול שהיה פעם שוטר תמיד יהיה שוטר. בגלל זה, קונדה."
"
ולמה במקום לזיין את השכל אתה לא מספר לי משהו מעניין? עם מה שאני יודע אני לא יכול אפילו להתחיל ל..."
"
כי אין עוד שום דבר ואני גם לא חושב שיהיה. עברו ארבעים שנה, קונדה."
"
תגיד לי את האמת, מנולו... מי מתעניין במקרה הזה?"
"
האמת האמת? כרגע אתה, המת, המינגוויי ונדמה לי שחוץ מזה אף אחד... תראה, בשבילי הכל ברור לגמרי. להמינגוויי היה פתיל קצר. יום אחד מישהו עיצבן אותו יותר מדי והוא תקע לו שתי יריות. אחר כך הוא קבר אותו. אחר כך אף אחד לא חיפש את המת. אחר כך המינגוויי תקע לעצמו כדור בראש ובזה נגמר הסיפור... התקשרתי אליך כי ידעתי שזה יעניין אותך ואני רוצה לחכות כמה זמן לפני שאני סוגר את התיק. כשאני אסגור אותו והעניין ייצא החוצה, אז הסיפור הזה על המת שנקבר בבית של המינגוויי כן יעניין הרבה אנשים ויתפרסם בכל העולם..."
"
וכולם, כמובן, יהיו מרוצים להגיד שהמינגוויי הרג אותו. ואם לא הוא הרג אותו?"
"
זה מה שאתה הולך לברר. אם תוכל... שמע, קונדה, אני קבור בעבודה עד פה," והוא הורה על גבותיו. "העסק הזה נהיה יותר ויותר מסריח: כל יום יש יותר מקרי שוד, מעילות, תקיפות, זנות, סמים, פורנו..."
"
חבל שאני כבר לא שוטר. אתה יודע שאני מת על פורנו."
"
אל תבלבל את המוח, קונדה: פורנו עם ילדים."
"
זאת רק ההתחלה, מנולו. תתכונן להמשך..."
"
בדיוק בגלל זה, קונדה, נראה לך שעם כל החרא הזה על הראש יש לי זמן להתעסק בחיים של המינגוויי, שפוצץ לעצמו את המוח לפני אלף שנה, כדי לדעת אם הוא הרג או לא איזה טיפוס שאפילו לא יודעים מיהו?"
קונדה חייך והביט אל הים. המפרץ, שבימים עברו היה מלא סירות דייגים, היה עתה ים נטוש וזוהר.
"
אתה יודע משהו, מנולו?" הוא השתתק רגע ולגם מהמשקה שלו. "הייתי שמח לגלות שהמינגוויי היה מי שהרג את הטיפוס ההוא. כבר שנים אני אוהב את המנוול הזה כמו בעיטה בביצים. אבל בכל זאת מפריע לי שיפילו עליו רצח שלא הוא עשה. לכן אני הולך לברר קצת, וכשאני אומר קצת אני מתכוון קצת... כבר בדקתם טוב את כל המקום שהמת הופיע בו?"
"
לא, אבל מחר ילכו לשם קרֶספּוֹ ואֶל גרֶקוֹ. זאת לא עבודה שכל חופר מסוגל לעשות."
"
ואתה, מה תעשה?"
"
אמשיך בעניינים שלי ובעוד שבוע, כשתגיד לי מה ביררת, אני סוגר את התיק ושוכח מהסיפור הזה. ושהחרא ייפול על מי שייפול."
קונדה שב והשקיף על הים. הוא ידע שסגן פַּלָסיוֹס צודק, אבל התמלא אי נחת משונה. זה באשמת הים או בגלל שהייתי שוטר יותר מדי זמן? תהה. או אולי בגלל שעכשיו אני מנסה להיות סופר? הוסיף ותהה, כדי שלא להפלות את שאיפתו הגדולה ביותר.
"
בוא רגע, אני רוצה שתראה משהו," ביקש מחברו וקם על רגליו.
בלי לחכות למנולו עבר את הכביש והתקדם בין גזעי הקזוארינות אל הגן הקטן שעמד בו ביתן חסר גג ובתוכו כן הבטון שנשא את הפרוטומה מברונזה. אור השמש, אלכסוני וגווע, הרעיף את חסדיו האחרונים, הלוהטים עדיין, על הדיוקן הירוק והמחייך כמעט של האיש שהונצח שם.
"
כשהתחלתי לכתוב, גם אני עשיתי את זה כמוהו. האיש הזה היה מאוד חשוב בשבילי," אמר קונדה, עיניו נעוצות בפסל.
מכל המחוות, השימושים וההנצחות של שמו ושל דמותו של המינגוויי הקיימים בקובה, רק הפרוטומה הזאת נראתה לו כנה ואמיתית, כאחד ממשפטי החיווי הפשוטים שלמד המינגוויי לכתוב בימיו הרחוקים ככתב טירון בקנזס סיטי סטאר. למען האמת, קיומה של תחרות דיג של דגי מחט, תחרות שהמציא הסופר עצמו, שנמשכה אחרי מותו ונקראה על שמו, תמיד נראה לקונדה מוגזם ואף לא ספרותי. מזויף וסר טעם - בטעם רע, למעשה - היה בעיניו אותו דאיקירי "פָּפָּה כפול" שפעם, תוך פגיעה קשה בכיסו, הזמין אותו בבר של "פלורידיטָה" ומצא את עצמו עם שיקוי תפל שהמינגוויי סירב - מסיבות רפואיות, נוסף לכל - להעניק לו את החסד הגואל של כפית סוכר קטנה המסוגלת לחולל את ההבדל בין קוקטייל טוב ובין רום הסובל מדילול יתר. מפוקפקת ויותר מכך, מעליבה, נראתה לו המצאת ה"מרינה המינגוויי" כדי שהבורגנים העשירים והיפים של העולם ושום קובני לבוש בלויים בן האי (מעצם היותו קובני שעדיין חי באי) יוכלו להתענג על יאכטות, חופים, משקאות, ארוחות, זונות צייתניות והרבה שמש - אבל השמש שמעניקה צבע יפה לעור, ולא האחרת ששורפת לך אפילו את המוח בשדה של קנה סוכר. גם המוזיאון בחוות וִיחִיָה, שקונדה חדל לבקר בו שנים רבות קודם לכן, נראה לו כתפאורה מחושבת שתוכננה עוד בחיים לימים שאחרי המוות... בסופו של דבר, רק הכיכר השחוקה הנטושה בקוחימר, עם פסל הברונזה המורכב על גוש הבטון אכול המלחת, רק היא אמרה דבר פשוט ואמיתי: זאת היתה המחווה הראשונה שנעשתה לסופר אחרי מותו בעולם כולו, זו שהביוגרפים שלו תמיד שכחו, אבל היחידה שנעשתה בכנות, שכן הקימו אותה דייגי קוחימר העניים בכספם שלהם, אחרי שליקטו בכל הוואנה את פיסות הברונזה הנחוצות לפּסָל, שאף הוא לא גבה תשלום עבור עבודתו. הדייגים ההם, שהמינגוויי העניק להם בזמנים הקשים את השלל שדג בעצמו במים שקטים, שהשיג להם עבודה בצילומי הסרט הזקן והים ואף דרש שישלמו להם שכר הוגן, גברים ששתה איתם כוסות בירה ורום על חשבונו, והקשיב להם, בשתיקה, מספרים על דגים עצומים, כסופים וגבריים, שנלכדו במימיו החמים של הנהר הגדול הכחול, רק הם הרגישו מה שאיש בעולם אינו יכול להרגיש: הדייגים של קוחימר איבדו רֵע, משהו שהמינגוויי לא היה לא לסופרים, לא לעיתונאים, לא ללוחמי השוורים או לציידים הלבנים באפריקה, אפילו לא לאנשי המיליציה הספרדים או לחברי מחתרת המאקי הצרפתים, שבראשם נכנס לפריז להוציא לפועל את השחרור המאושר, רווי האלכוהול, של מלון ריץ מהשליטה הנאצית... לנוכח פיסת הברונזה הזאת קרס כל הזיוף הראוותני של חיי המינגוויי, מובס בידי אחת האמיתות הטהורות במיתוס שלו, וקונדה העריץ את המחווה לא בשל הסופר, שלא יידע עליה לעולם, אלא בשל האנשים שהיו מסוגלים לחולל אותה, מתוך כנות נדירה בעולם.
"
ואתה יודע מה הכי גרוע?" הוסיף השוטר לשעבר: "נדמה לי שהמניאק עוד נוגע לי פה," והצביע על נקודה לא מוגדרת בחזהו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים