דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - תרנגול כפרות / אלי עמיר - פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> תרנגול כפרות / אלי עמיר - פרק ראשון
 
| פרק ראשון |

שוק הנערים באחוזה
 
האוטובוס טיפס במעלה הכרמל, נשנק, התעשת וזינק קדימה. בתים חד-קומתיים, עטורי פרחים, איים בתוך דשאים ירוקים נימרו את הדרך המתפתלת. בדיוק כמו בחוברות הצבעוניות מישראל שראיתי בבגדד. ככל שנתמעטו הבתים, רבו האורנים. צעירים וירוקים. פה-ושם - סבך עצי אורן. רוח קלילה, אוויר צלול, שקט ומסתורין של יער. שיעולו התכוף של האוטובוס חתך בדממה. השמש שיחקה עם העצים כשושנת קרניים אדומות, מתגלה ונעלמת עם עיקולי הדרך. אופק רחוק וים כחול. שוליו של שער העלייה על מאות אוהליו המצחינים והמטולאים הסגורים בתוך גדרות תיל דוקרני נראו מרחוק כמחנה של חיילי חקי מובסים, שנפלט עייף אל חולות החוף.
הנסיעה הזאת אל הרחוק והלא-נודע, לאחוזה ומשם לקיבוץ, הטילה עלי פחד. קוצי הפרידה מאמא עדיין לא נשלפו מתוכי. היא עמדה בפתח, דמומה, בשפתיים קמוצות, נאחזת בשולי יריעת האוהל, מושכת, מועכת את בד החקי הקשה. אף לא מלה, רק דמעות מבעבעות מעיניה השחורות אל פניה בהבזקים תכופים. אמא לא ניסתה לעצור בעדי, אבל נג'את הפעוטה נתלתה על זרועי, וכך, נבוך, אובד מילים אף אני, החמצתי את האוטובוס של "עליית הנוער". נאלצתי למצוא את דרכי לאחוזה לבדי. הסערה של הבוקר התלקחה בתוכי שוב. כל-כך הרבה דברים ביום אחד, מעיקים, מעורפלים, תלויים ועומדים באוויר, וזה עדיין לא הסוף, עדיין לא הסוף, אמרתי בליבי.
"המעברה - אסון! רק פרחחים ופרחחים," התלחשו אבא והדוד שאול מאחורי גבי. מיששתי את המעות שנותרו בכיסי מדמי הנסיעה שנתן לי אבא ונעצתי עיניים בנוף המתחלף. כל-כך הרבה פרחים. הכל התהפך נגד עיני. תמונות התחלפו ורק תמונה אחת חזרה: על הגשר הגדול שעל חידקל בחליפתו הכחולה עם הוורד הלבן, הנצחי בלולאת הדש, ואבא, כמה אחר, אלוהים, באוהל החקי הזה, בין ערימות האשפה של תפוזים מרקיבים יושב על ארגז ירקות, מנסה לשווא לתפוס את המתרחש, חולצתו פרומה, באותם מכנסיים כחולים שפתאום רחבו על גופו, מבטו נעוץ אי-שם ורק צלילי מחרוזת הענבר המתגלגלת בידיו מעידים איכשהו שעודנו כאן. מיששתי את תרמיל הגב ומחשבת כפירה מנקרת במוחי: מדוע לא נשארנו בבגדד? ומה יהיה עלי? פתאום לקיבוץ. מה זה צריך להיות, ועוד בחברה של נערים ו... נערות. הפקידה מ"עליית הנוער", שבאה אחת לחודש למעברה ושכל-כך הרבה אנשים המתינו לה, דיברה ודיברה על חיי הקומונה בקיבוץ, ואני הבנתי איכשהו, כך, לפחות, היה נדמה לי, אך לא ידעתי מה. והנה אני לשם, לבד, וכבר געגועים על המשפחה ורצון עז לעצור את האוטובוס ולרוץ בחזרה, בן אובד שלא ראה את יקיריו שנים על שנים. רק פעם אחת עזבתי את ביתי בבגדד, כשיצאתי לטיול הגדול לנינווה, לראות עתיקות. פתאום שלט:
"אחוזה - מחנה מעבר לנוער עולה".
פחד הלא-נודע, וגם איזה זיק של שמחה, כל-כך לא צפוי, על שהתעקשתי לנסוע דווקא לבדי ולהגיע לבדי, והגעתי. שלפתי את פתק המשלוח שצוידתי בו במעברה. מחנה הנוער ניצב על גבעה קטנה. במרכזו, על תורן גבוה - דגל כחול-לבן. שער ברזל גדול. גדרות-תיל סביב המחנה, כמו הגדר שהקיפה את שער העלייה. גם כאן, אמרתי בליבי, גם כאן.
קבוצת נערים התגודדה סביב סככה קטנה, ששוער משופם הגיח ממנה. הוא הסתכל בפתק המשלוח, הפך אותו מצד אל צד, העיף מבט בבלוריתי, גיחך, פלט: "שמה," והצביע על אחד הצריפים. שער הברזל נסגר מאחורי בטריקה צורמת.
"ולצאת?" שאלתי.
"רק עם פתק מההנהלה," זרק ונבלע בסככה. קבוצת הנערים אפילו לא נפנתה אלי. ה"שמה" היה צריף עץ ארוך, שחור, קטן יחסית, קירות עץ סדוקים, חלונות קטנים, חומים, ושלט "הנהלה". סביב הצריף - טורי אבנים קטנות, לבנות. עצי אורן, מסוידים בחלקם, מוקפים טבעות אבנים. נדנדת חבלים מתוחה בין שני עצים. פיסות דשא וערוגות פרחים. ריחו של ורד לבן דיגדג את נחירי ופתאום, כמו ממרחקים אדירים ושכוחים - ריח אחר של גן מלא דקלים, מדשאות רחבות-ידיים, ידי בידו של אבא.
המשרדים היו סגורים. מדריך תורן, סמוק לחיים, אדום שיער וחמור סבר, נהם בקול עבה:
"למה הגעת רק עכשיו?"
"איחרתי את האוטובוס," גימגמתי, מתנצל. הוא שלח בי מבט והריץ אותי לאחד הצריפים הענקיים. מולי, כמו נהר גועש, נערים ונערות. בגדים אחידי צורה, מכנסיים, חצאיות, חולצות. חקי שולט בכל. הבנים בכובעי טמבל, הבנות במטפחות ראש. כולם דתיים פה, או רק הבנות? אחר-כך, בצריף הגדול שכתליו חשופים, קלופי צבע, עשרות מיטות נמוכות כמו במסדר של אבני דומינו. ובכל-זאת צריף, לא אוהל, שמחתי בליבי.
"זאת המיטה שלך. אלה בגדיך. תחליף מהר. בעוד שעה ארוחת ערב," אמר סמוק הלחיים והסתלק. אפילו לא שאל לשמי. נותרתי לבדי.
האוויר בצריף היה דחוס, כבד, תערובת ריחות של חומרי חיטוי ועובש. תרמילים, מזוודות וחפצים פזורים בערבוביה. ובבת-אחת, מכיוונים שונים, ננעצו בי העיניים. ככה? את זה אני אוהב. אני נע בצריף, כאילו בטבעיות, זקוף קומה. דווקא! הנחתי את תרמיל הגב על המיטה.
"מסלוח טרי! מסלוח טרי!" זימר לידי מישהו.
"אתה חדס?" שאל. מבטאו היה זר והוא הסתכל בי כאילו הייתי נער מפגר.
"עכסיו באת, עכסיו? חדס?" סוף-סוף הבנתי מה הוא אומר.
"כן," מילמלתי.
"בוזגלו," אמר והושיט יד.
"נורי." לחיצת ידו היתה איתנה.
"מאיפה?"
"מן המעברה."
"גם אני. כל המעברות אותו דבר," קטע את דברי. "איזו ארץ? אני סואל."
"עירק."
"מרוקו," אמר בחיוך חם, רחב. ידו השמאלית גילגלה במהירות מחרוזות של אבנים עגלגלות, חומות.
"אוהו!" בני אפרים שמחליפים שׁין בשׂין, חשבתי.
"כמה זמן בארץ?" שאל.
"שישה חודשים," אמרתי.
"ותיק!" אמר בהתפעלות. גיחכתי, בלי לדעת מדוע. "ואתה?" שאלתי.
"רק סלוסה," אמר בהשפלת קול.
"מי זה?" הצבעתי לעבר המדריך המתרחק.
"רמי האדום," אמר בוזגלו.
"ואיך הוא?"
"עזוב מן מנו," אמר בביטול.
"הוא מדריך שלנו?"
"סל כולם. אין פה סלנו," אמר.
"ואיפה המשפחה?" שאלתי.
"במעברה."
"גדולה?"
"אוהו," פלט ועשה תנועה רחבה בידיו. חייכנו.
"רוצה ללכת לקיבוץ?" שאל לפתע.
"לא יודע. אולי," עניתי.
"תפילת ערבית. בא?"
"כן."
הלכנו.
מתפללים רבים נדחסו בצריף התפילה. בניגונים שונים ובמבטאים שונים התפללנו לאל אחד. בוזגלו, לידי, התנועע בדבקות רבה וזימר בקול גדול. התקשיתי לעקוב אחרי החזן. בשקט מילמלתי את תפילתי שלי, ולא חשתי אף שמץ ממה שחשתי שם, בבית-הכנסת בבגדד. רווח לי כשהגעתי לפסוק: "נהיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד".
התפילה תמה. בוזגלו הניח ידו על עורפי והוביל אותי אל חדר האוכל שליד בריכת המים. צריף נטול חלונות שצעקות בוקעות מתוכו. ליד השולחן צפיפות שאי-אפשר להניע בה יד או רגל, אוויר מלא אדים, מצחין, מחניק, כמו בבתי-המחסה לעניים בשכונה שלנו בבגדד. על השולחן לחם שחור, צלחות פח ומזלגות. שלושה מבוגרים שעמדו במעברים דחקו בנו לשיר. שרנו קודש וחול, ערבית וצרפתית, עברית ואידיש בבליל לשונות ומנגינות. כל-כך הרבה שירים, וביניהם, עדיין לא שגורים, זנבות שירי מולדת זרים ללב ולאוזן. היהיו אי-פעם גם שלי?
נבוך ומכונס בעצמי ישבתי שקט, צופה לכל צד כמו במארב. אגלי זיעה על מצחי ולחוּת במורד גבי. אחד המדריכים ניסה להשליט סדר במהומה המוסיקלית, ללמד שיר, אך קולו נשטף, אבוד, בתוהו הצלילים. נער בעל עיניים ירוקות חייך אלי משולחן סמוך. צביטות, דחיפות, סטירות, כובעי טמבל מתעופפים באוויר, ראשים מגולחים מבהיקים באור המנורות הצהבהב, ופחד פתאום: אלוהים, כולם קירחים. לא אתן! איש לא יגלח את שערותי החומות, הארוכות, שאני כה אוהב, מטפח ומסרק. את כולם, לא אותי. אני בורח, עכשיו ומיד. ניסיתי לחלץ את עצמי מצבת שכני. נכשלתי. הדלתות נעולות ובפתח שומר. במבט שני, הקרחות מצחיקות. גולגלות מוזרות. פדחת בולטת ומצח קטוע, הרים ועמקים, זיזים ובליטות, ופה-ושם פסים מתעקלים שהותירה מכונת הגילוח. גולגלות מתנועעות, מדברות. צחקתי בליבי.
על השולחן הופיעו צלחת ובה מעט ירקות, ומגש עם עיסה צהובה, חרוכה, מוכרת עד להקיא. אבקת ביצים. "Maison דארץ הקודש," ניסתה אמי להתלוצץ, כששמה אותה לראשונה בתוך צלחותינו באוהל החקי.
"מזין כמו ביצים," אמר אבא.
"אבל רק כמו," עניתי וסירבתי לגעת בה.
"בתיאבון," פילחו הצעקות את האוויר, וכהרף-עין התרוקנו הצלחות והמגשים. הכל נחטף או הוחבא תחת לשולחן. איש לא אכל במזלג מהצלחת. אכלו באצבעות או במצמוץ שפתיים, ישר מכף-היד. ישבתי כמשותק.
"חדס," נחנק בוזגלו בפה מלא. הינהנתי.
"לחטוף!" הדגים תנועה חדה בידו.
"לא יכול," חייכתי.
"ברכת המזון, ברכת המזון," צעק הרב כשניסו נערים אחדים לקום ממקומם.
"החדס לא קיבל כלום," נבלעה צעקתו של בוזגלו במהומה, "אז למה סיברך, אם לא אכל?"
אכן הייתי רעב. התנחמתי במה שמזומן לי, כמו לצדיקים, לעתיד לבוא, כשאשוב לצריף ואטעם מצידת אמי שבתרמילי. בכוח פילסנו דרך החוצה. משמרת האוכלים הבאה צבאה על הפתח, דוחקת, גועשת, מאיצה.
תרמיל-הגב לא היה על המיטה.
"התרמיל שלי נעלם!" צעקתי בבהלה כשפרצתי לצריף המדריכים.
"מאין?" שאל רמי האדום.
"מהצריף," עניתי. רמי האדום, נמוך וזריז, נכנס לצריף במרוצה. "חבר'ה! הבחור הזה אומר שגנבתם ממנו את התרמיל."
הכל משכו בכתפיהם. עיניים רבות ננעצו בי. שקט רווי מתח נתלה בצריף. בוזגלו גילגל את השרשרת שבידו בעצבנות רבה; בעיניו שנעו בזריזות ממני אל הנערים ובחזרה היה איום סתום. ניסה לאותת לי משהו, ונרתע ברגע האחרון. כמה נערים נקבצו במרכז הצריף לחבורה, התלחשו והחליפו מבטים. מישהו נופף באגרוף מולי ורקע ברגל. רמי האדום עמד רגע, העיף בי מבט מנחם, הניע בראשו והסתלק כלעומת שבא. הנערים התקרבו אלי וכמו לפי אות מוסכם התנפלו עלי, דחפו אותי אל מתחת למיטה, בעטו, רמסו. התקפלתי כעובר ברחם אמו. לא היה לאן לברוח. הם בעטו ושרו, בעטו ושרו. אחר-כך סילקו את המיטה מעלי והקיפו אותי, ערימה קטנה וזרוקה.
"אנחנו גנבים!"
"פיזדמטי."
"אחרא דין בוק."
"אבא שלך גנב."
"קיבינימט."
"בן זונה."
"אם תגיד למדריכים נהרוג אותך!" צרח מישהו באוזני.
 
"יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה.
קנו ממנה, ילדים. קוקו אה-אה, גלידה טובה."
כולם יצאו החוצה. החזרתי את המיטה למקומה ושכבתי עליה. ניסיתי לאתר את מקומות הכאב, אבל כל מקום שנגעתי בו כאב. למה? מה עשיתי להם? אור עצוב של בין-ערביים, של טרם חשיכה יורדת הסתנן מבעד לחלונות הצרים. בוזגלו נכנס, סחב אותי אל חדר השירותים המצחין, לרחוץ את אפי המדמם.
"בוא," אמר לאחר ששטפתי את פני. בחוץ רקעו ושרו:
 
"יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה.
קנו ממנה, ילדים. קוקו אה-אה, גלידה טובה."
 
חבטות הרגליים נחתו, עמומות, על רחבת הבטון.
"בוא," הפציר בי.
"לא רוצה," אמרתי. "לך, אל תדאג לי."
"אסור לומר למדריכים. ירצחו אותך," אמר בוזגלו והצמיד מטפחת רטובה לחבורה הכחולה תחת עיני.
"אלה מנוולים אלה. תגיד תודה שהתחילו לרקוד."
"לך לרקוד," אמרתי לו. "לך." בוזגלו התעקש להישאר איתי בצריף.
"גם אני קיבלתי מכות," אמר והתיישב על קצה המיטה. "ככה זה."
הסתכלתי בבוזגלו. כבן ארבע-עשרה, נמוך ומוצק, אצבעות קצרות וחזקות, גוף דרוך של פנתר. בגאווה סיפר לי שאחיו הבכור, מוריס, עלה לפני כל המשפחה, כבר שנתיים בארץ, לחם במלחמת השחרור. יש לו תשעה אחים ואחיות. לאביו, צורף זהב, אין עבודה במעברה. שבעה ילדים בקיבוצים ובמוסדות נוער. "גמרו המספחה." במבוכה לא-מובנת סיפר שאמו מצפה לתינוק העשירי, יישר את כובע הטמבל על ראשו והוסיף בלחש, בהתפעלות: "היא תקבל את הפרס סל בן-גוריון, מאה לירות! מאה לירות!" אחר-כך התעטף בשתיקה ארוכה. השרשרת שבידו השמאלית הסתובבה כאילו מאליה, לאט-לאט.
"תיסן," אמר ופנה לעבר מיטתו.
צעקות "לקום, לקום!" קרעו את החלום שטבעתי בו. כל גופי כאב. "קום!" פקד בוזגלו. "יהיו צרות אם לא תבוא למִפקד-הבוקר."
צלעתי בעקבותיו. הנחנו תפילין והתפללנו תפילת שחרית. בוזגלו הצליח לחטוף פרוסת לחם ומלפפון בשבילי. לחביתה גם הוא לא הגיע הפעם. היום חלף ברישומי שמי בעשרות תיקים. גם הפשיטו אותי עירום וחיטאו את הדשא הקטן, המשולש שניסיתי להסתיר בידי.
כל ארוחת הערב הביט בי הנער החסון מאתמול. עיניו הירוקות, הערמומיות קרצו ללא הרף. אפו היה רחב וחיוכו מהיר ועצבני, הסתכל סביבו ועשה סימנים לא-מובנים. כשיצאתי מחדר האוכל נטפל אלי, דיבר, שאל, חייך, שלף ופלים מכיסו, ליטף את כתפי, גבי, שערותי במהירות, בבהילות. לא הבנתי. ככל שהתרחקתי ממגעיו, כך דבק בי. דחק אותי אל העץ, ליטף ונישק, שלח ידו לגופי, דומה לקטר מתנשף. "אתה יפה, אתה יפה. כסף! כסף טוב," ושלף ארנק מכיסו.
"זוז מפה!" צרחתי, בועט במפשעתו ונמלט בצריחות "הוי" אל הצריף. השתרעתי על המיטה. ריבונו של עולם, למה הם עשו לי את זה? למה נשמעתי להורי?
"מה קרה לך?" שאל בוזגלו. פחדתי לספר לו.
"מיסהו עשה לך מסהו? רק תגיד," ועיניו השיטו את עיני אל כריות שריריו הנפוחים.
"ב... באמת שום דבר."
"איך סרוצה," אמר בוזגלו, מגלגל בביטחון מעורר קנאה את השרשרת סביב אצבעו המוצקה.
נרדמתי לשעה קלה. העיניים הירוקות, החתוליות קדחו בי בלי הרף. מה הוא רצה, בעצם? ידעתי ולא ידעתי. "רק אצל הערבים זה ככה," היו אומרים בבגדד. גם ראיתי פעם. אבל פה? יהודים בארץ הקודש? ניסיתי לכבות את עיניו הירוקות ולהירדם, אבל מה שקרה ליד העץ היה חזק ממני. נים ולא-נים הפליגו עיני דרך פתח החלון המוכסף באור ירח מלא. שילבתי את כפות-ידי תחת ראשי, עיני בתקרה. אני אהרוג את בן-הזונה הזה, אהרוג! במו ידי. ואולי יחד עם בוזגלו! לא. בעצמי. שיאסרו רק אותי, שיהרגו, לא אכפת. כעסי על הורי נמוג כשנזכרתי בדודי שאול, שגם הוא ישב בבית-סוהר. למה שידל את הורי לשלוח אותי לקיבוץ?
בבוקר אני חוזר אליהם ולוקח אותם לבגדד. אם יסרבו, אני הולך לבדי.
שחר אפור. ערפילי בוקר עלו, כמפלצות, מהים. השמש לא הצליחה להניסן. התלבשתי בחיפזון. ההשפלה בערה בגופי. פרצתי מן הצריף ורצתי לאורך הגדר לעייף את הזעם, ששנת הלילה לא שיככה אותו. הטרשים שרטו את רגלי. תעיתי ביער. כמה זמן? איני יודע. ההרים, שכל-כך קסמו לי כשנסעתי לכאן, ניצבו מולי, זרים ומאיימים. לא רציתי לחזור לשום מקום, ופחדתי ללכת לאיבוד במקומות שבהם תעיתי. הרעב והצמא החזירו אותי אל הכביש. איש שנער נגרר בעקבותיו עצר אותי:
"סליחה, בבקשה, איפה אחוזה בשביל ילד?" שאל כמתנצל.
"שם," והצבעתי.
"יכול יראה לי מקום," פרסי על-פי מבטאו. בידו נשא סל מקרעי בד. פנים עייפות. על לחיו כתם שחור וכובע מרופט על ראשו.
"לא," עניתי, מסתכל בנער. אף כי מכוער היה רציתי לזעוק באוזני אביו: אל תעשה לו את זה!
"לאן הולך?" שאל.
"הביתה," אמרתי. בגדי החקי הסגירו אותי.
"איפה בית?" שאל.
"מעברה," אמרתי.
"לחם נותן באחוזה?" שאל.
"כן," אמרתי.
"מיטה יש?"
"יש," אמרתי.
"רואה," פנה אל בנו, "כמו אמרתי לך, נותנים הכל." ואלי: "בני הולך באחוזה. בן טוב שומע קול אבא." שניהם פנו במעקל הכביש. בחיי, אברהם, אמרתי לעצמי. מוליך את יצחק לעקֵדה. רק אולי הוא טוב מאברהם, אינו יודע לאן מביא את בנו. התיישבתי על דופן התעלה. ריח חריף-עדין של אורנים. ידי נשלחה לאדמה, אל מחטי האורן המצהיבים הזרועים סביבי. ליאוּת נעימה פשטה באיברי. הפרסי חזר:
"החמור הזה לא רוצה ללכת באחוזה. תגיד לו." לא אמרתי דבר.
"במעברה יש אוכל? אין אוכל. באחוזה יש אוכל?"
"יש," אמרתי.
"מה אמרתי?" אמר הפרסי לבנו. "בוא." ואלי: "וגם אתה בוא, אמרתי לו אתה החבר שלו, אין לו יותר פחד."
"כל ישראל חברים. אני לא הולך," אמרתי.
פתאום, לא ידעתי מאין, הופיע בוזגלו.
"אתה כאן?" אמר לי.
"אני כאן," עניתי.
"גם אתה באחוזה?" שאל הפרסי את בוזגלו.
"כן."
"רואה," פנה הפרסי לבנו, "כולם באחוזה. יש עוד חבר. נכון אתה חבר שלו?"
"בטח," ענה בוזגלו כמי שכפאו שד ובכל-זאת חייך. הפרסי נטל את בנו בידו והוביל אותו בכביש הפונה אל המחנה.
"מחפשים אותך," אמר בוזגלו. "גם המדריכים. מיסהו סיפר להם סהכו אותך. צעקו הרבה, המדריכים, אל תסאל."
"לא חוזר."
"בגלל כמה מכות לא חוזר? היום מכים אותך, מחר אתה מכה."
"זיפת באחוזה," אמרתי.
"זה זמני," אמר. "עוד מעט נלך בקיבוצים, סם טוב."
"מי אמר לך?" שאלתי.
"מי לא?" השיב.
"אני חוזר הביתה, זהו!"
"למעברה, הא?"
"לג'הנם, אבל לשם אני לא הולך," אמרתי.
"אני אגיד לך מה מעברה. זה כמו מדבר של מוסֶה. כולם ימותו שם. רוצה למות? לך, אם רוצה," אמר.
"בשבילי יותר טוב למות שם," אמרתי.
"כל זה בגלל קצת מכות, אין לך בוסה."
לא הבלגתי עוד וסיפרתי לו. בוזגלו פישק את שתי כפות-ידיו, הצמיד בוהן אל בוהן, ענב אותן סביב צווארו בתנועת חניקה וסינן מבין שיניו:
"יא בן-זונה, זה מה שרצה לעשות לך? ואני אתמול סואל אותך בלילה במיטה מה יס לך ואתה כלום? גם אתה בן-זונה." שתק ארוכות ולבסוף אמר בקול מצווה:
"יאללה, הולכים."
"לאן?"
"לדפוק בן-זונה."
חזרנו לאחוזה. בדרך פרש בוזגלו לפני את תוכניתו, לא לפני שתחב לידי תפוח שאכלתיו בשקיקה. אקורדיון צוהל קידם את פנינו. מעגל רוקדים עליז הקיף את האקורדיוניסט ואת הסולן התורן שריקד במרכז המעגל.
"הולכים לרקוד," אמר בוזגלו.
"לא."
"אתה עוד ממסיך?" שאל.
"הרגל כואבת לי," התביישתי לומר לו שאני חושש שמא תגרור אותי אחת הנערות לריקוד של זוגות. הנער ירוק העיניים משך אל פנים המעגל נער קטן ויפה-תואר. אחדות מהבנות מיחו בקול רם, והנער הקטן ניסה להשתמט מאחיזת ידיו של ירוק העיניים. אני, על-פי התוכנית, דווקא חיפשתי את מבטו של ירוק העיניים, וכשעלה בידי סוף-סוף לצוד אותו חייכתי אליו, אבל זה היה להרף-עין. מעגל נוסף של רוקדים הסתיר אותו מעיני. פניהם של אחדים מהרוקדים לא היו מוכרות לי. חדשים, כנראה, שהגיעו בשעות היעדרותי. רציתי לשאול את בוזגלו, אבל גם הוא נעלם מעיני.
"מי הם?" שאלתי את זה שלידי.
"מצרפת, זה גרעין," אמר.
"מה זה גרעין?"
"אתה לא יודע? זה ביחד בחוץ-לארץ," אמר.
"לא מתביישים. בחורים ובחורות," אמרתי.
"פריז, חביבי, פריז!" מבטאו היה מוכר.
"עירקי?"
"בגדדי," ענה.
"אהלן וסהלן," אמרתי.
"תסתכל! כל טיז יסווה אל עמע' [כל ישבן שווה את החיים]," לחש לי.
"יש פה עוד עירקים?" שאלתי.
"הרבה, צריף שלם." רווח לי.
"שמו אותי בצריף עם צפון-אפריקאים ועוד כאלה," אמרתי.
"יימח שמם. מכות ועִנטוזים, זה כל מה שיודעים," אמר.
"אפשר לעבור?" שאלתי.
"תבקש מהמדריך." פתאום נעץ מבטים חומדים ברעמת שערותי.
"יא ממזר, התחמקת מהספָּר."
"לכמה זמן," ניסיתי להתבדח.
"יותר טוב קרחת באחוזה מבקיבוץ," עיניו היו תקועות בזוג הרוקדים.
"את כולם עושים קרחת?" שאלתי.
"אפילו את הבנות," אמר.
"מה?" זעקת שבר נפלטה מפי. "את הבנות? איזה מסכנות!"
"יא אללה על החיים האלה." עתה הבנתי את פשר מטפחות הראש.
"כינים, ערוב, דבר, צרעת, גזזת, חזזת..." פיזם הנער, ראובן.
"די!" צעקתי.
"שילכו לעזאזל. אמי עבדה בבגדד במרפאה של הקהילה. לא מבינה למה הקרחות," אמר.
"והיא לא ידעה לרפא את הצלקת בפנים שלך?" קינטרתי.
"זה? זה יופי זה! סימן של גבר עירקי," אמר.
"חשבתי שהפיג'מות," עניתי, וראובן פרץ בצחוק רועם, מסנן קללה עסיסית מבין שפתיו.
מעגל הרוקדים התפזר. הלכנו אל הצריף שלי. נערים ונערות בהירי עור עברו לידינו ושרו בהתלהבות. לא ידעתי אם ברומנית, בפולנית או באידיש.
"תיזהר מהם," אמר ראובן.
"למה?"
"גנבים," ענה.
"אין כבר מה. התרמיל עף," אמרתי.
"וגם השעון שלי," הורה על ידו החשופה.
"איפה נפלנו?" אמרתי.
"ארץ זבת חלב, חלב ודבש," זימר ראובן.
"חלב ודבש," החריתי אחריו.
"ומה חושבים על העירקים פה?" שאלתי.
"פני פחם, טמבלים, לא שרים, לא רוקדים, לא מחזירים מכות. רק חזה-מר-עולם גיבור, רק הוא," אמר.
"מי זה?" שאלתי.
"עוד תכיר אותו," אמר.
בוזגלו ישב ישיבה מזרחית בפתח הצריף, פיזם משהו, גילגל בשרשרת ועיניו בלשו בכל.
"הוא היה פה."
"יופי," אמרתי.
"אז הלילה, בחורשה."
"מאה אחוז," עניתי.
"ואחרי זה בורחים לעיר לחפלה," אמר בוזגלו.
רציתי למשוך את ידי מכל העניין, אבל עניתי:
"כן."
"אז הלילה," סיכם בוזגלו, קם וניער את האבק מישבנו.
ליד צריף העירקים מצאתי את ראובן. לידו, נשען על הדלת, זימר נער חסון שפניו מוארכות:
 
"עמי יא ביאע אל ורד
הוי, מוכר הוורדים,
מה מחיר הוורדים?"
 
"ומה המחיר שלך, מצול?" שיסע ראובן את זמרתו.
"שלא תקרא לי מצול, שומע? אמרתי לך, שם שלי חיים." קרוב לוודאי שהדו-שיח היה מסתיים במהלומות אלמלא נישא מעומק הצריף קול עז וסמכותי.
"מי זה?" שאלתי.
"חזה-מר-עולם," לחש ראובן. "כורדי, מן הברזאנים."
הוא ישב על המיטה וחלץ את נעליו. פתאום העיף אותן לשני כיוונים שונים, אחת נחתה על מיטה ריקה ואחת - על בטנו המגולה של נער צנום ושחרחר. ציפיתי לתגרה, אך שתי הנעליים הובאו אליו בהכנעה. אלה החוקים של חזה-מר-עולם, הוסבר לי בלחש. ראובן משך אותי החוצה וסיפר לי על מר-עולם, שאביו היה סבל בקירקוק והוריש לו את החזה הרחב ואת השרירים התפוחים, ועוד סיפר, כי ערב-ערב, אחרי הארוחה דווקא, נקבצים כל נערי המקום ורואים איך חזה-מר-עולם מכופף ברזלים בעיניים רושפות אש, והנערות עומדות מרחוק ומשמיעות צחקוקים רוטטים. ועוד סיפר, שגם יש לו אחת קבועה, רומניה בלונדינית, ששתי חביות קטנות מגביהות את חולצתה.
"אל תשאל מה הם עושים כל לילה בחורשה," אמר ראובן ותקע את אגרופיו עמוק אל תוך כיסיו. רק זה חסר לי, חשבתי, לפגוש אותו הלילה בחורשה. שוב התעורר בי רצון ללכת אל בוזגלו ולומר לו שאני מסתלק מכל העניין, אלא שבינתיים הופיע מישהו לא-מוכר והודיע לי שהספר מחפש אותי. העברתי את ידי על שערותי ובליבי החלטה לחזור לכביש ולנסות לתפוס טרמפ למעברה. הלכתי אל הפרצה ולתמהוני, מצאתי את עצמי ליד הדלת שכתוב עליה "מספרה".
"טוב שבאת!" אמר ההונגרי ויצא לקראתי, הר-אדם, בטנו גולשת אל בין רגליו. רציתי לברוח, אבל רגלי היו מסומרות למקומן.
"שב," אמר לי.
"למה? אין לי כינים."
"זה מה שכולם אומרים," הרעים בקולו בנעימה הונגרית מתנגנת.
"באמת אין לי, אפילו קשקשים לא," אמרתי בדחילו.
"שב!" פקד.
כשרכן לבדוק את שערותי ראיתי ששערותיו פרועות, פונות לכל עבר. לאחר שאצבעותיו ועיניו עשו ברעמתי כאוות-נפשו אמר לי:
"אתה יכול ללכת."
הייתי כנדהם. כבר תיכננתי במוחי את כל דרכי המנוסה, כבר ראיתי את בלוריתי מתגוללת קווצוֹת-קווצוֹת על הרצפה המלוכלכת, והנה "אתה יכול ללכת". אף שרציתי לפרוץ החוצה, לצעוד באוויר החופשי את שמחתי, לא יכולתי להינתק מן הכיסא.
"יודע למה אני אומר לך ללכת? באת לבד, בלי אני רץ ותופס אותך, וגם באמת הראש נקי, כמו אמרת."
רציתי להודות לו כששאג לפתע: "טומטום! מהר מכאן לפני אני מתחרט!" רצתי החוצה, והוא זרק בעקבותי את כובע הטמבל שהשארתיו על שולחנו. בחוץ חיפשו עיני את בוזגלו ואת ראובן להראות להם את שללי שנותר על ראשי, ופתאום, מאחורי הצריף הסמוך, ננעצו בי שיפודיו של ירוק העיניים.
"השאיר לך את השערות," אמר בהתפעלות.
"השאיר," אמרתי בגאווה.
"יופי," אמר. "איך?"
"נתתי לו את התחת," והמילים כסכינים בגרוני. הוא החוויר, אחר-כך הסמיק, לא סומק של בושה, אלא של זעם. הזעם געש בצווארו המתנפח.
"ואתה נתת לו," סינן מבין שיניו. "בן-זונה."
"שילם," אמרתי לו בשקט.
"גם אני רציתי לשלם."
"כמה היה לך בכל הארנק?" שאלתי.
"שתי לירות."
"גם-כן כסף."
"יש לי עוד שלוש."
"אז יש על מה לדבר."
"איפה ומתי?"
"בלילה, בפינה הימנית של החורשה, ליד העץ הגדול, כשכולם ירקדו."
"ארצח אותך אם לא תבוא," סינן, נושא רגליו ורץ כמטורף.
בלילה, לפני שעת האפס, נכנס בוזגלו לצריף, ואז נעלם לרגע המראה שעמד מול עיני כל היום מאז הבוקר, מראה אחד משם, מרחוק, מהפרדס שליד הפַּרק הגדול. עבַּיה זרוקה, עקָל וגבר גוהר כמטורף על ילד שנאנק תחתיו, זועק ובוכה, זועק ובוכה. אש בעיני הגבר העירום למחצה וריר בקצה שפתיו. רצנו כל-עוד כוחנו בנו לשכונת היהודים. כשסיפרתי לדוד שאול אמר: "מחלה." סתם ולא פירש.
"בוזגלו, אולי..." זיעה כיסתה את מצחי.
"בלי אולי."
"אני לא יכול, יותר מדי דברים קורים פה." הוא נעץ בי את עיניו היוקדות ופלט: "בן-זונה, אני אראה לו," והסתלק כרוח סערה.
שכבתי על המיטה, עיני תקועות ביתושים המרקדים סביב הנורה ומחשבותי ליד העץ הגדול שבחורשה. שעת האפס חלפה, כנראה, מפני שבוזגלו נכנס שוב לצריף, יורה בי את הכדור:
"פחדן."
"מה אעשה?" לחשתי.
"סני פחדנים," אמר ושיפשף את ידו.
"למה שניים?" זינקתי מהמיטה.
"תפסתי אותו, החזקתי את הגרון שלו בסתי ידיים סלי, לחצתי ולחצתי. אמרתי לו: 'סמע, אני יודע הכל, הכל, ואם לא תעשה מה אני אומר לך, אני מספר לג'ינג'י המדריך.' כך אמרתי, ולחצתי את הגרון סלו. הוא הסתעל, נחנק ואמר: 'אל תספר למדריך, אל תספר, אעשה כל מה שתרצה.'"
"אני לא מבין," אמרתי.
"נתתי לו סתי אפסרויות," צחק בוזגלו, "ואמרתי לו או סמחר בבוקר אני לא רואה יותר את הפרצוף סלך פה, או שאני מספר למדריך, ומחר אתה מסתלק מפה."
"יותר טוב," אמרתי לו. "באמת שאתה חכם."
"עזוב סטויות, בסך-הכל מסכן."
"נכון מאוד, סתם חולה," אמרתי ורציתי לנשק את בוזגלו שפטר אותי מהניסיון הנורא, לפתות את ירוק העיניים, לתפוס אותו "על חם" בחורשה, ליד העץ הגדול, להריץ אותו בעכוז חשוף אל תוך המחנה כדי לחשוף לעיני כל את סטייתו.
"בוא לרקוד," אחז בוזגלו בזרועי ומשך אותי אל המולת הצלילים שנישאה מבחוץ:
 
"יש לנו תיש,
לתיש יש זקן.
ולו ארבע רגליים
וגם זנב קטן."
 
במרכז המעגל חוללה הבלונדינית, והחביות המגביהות את חזה מאיימות להיקרע מעליו. סביבה פיזז חזה-מר-עולם, ידיו מאחורי גבו וכובע הטמבל שמוט על ראשו כדרך המלחים. כולם מחאו כפיים ממרחק כלשהו, בהערצה לא-מוסתרת, מהססים אם להצטרף או לא להצטרף אל מחול מלך המחנה ומלכתו. ראובן נדחק למעגל, נחיריו רחבו, הוא נשם בנהימות קצרות, תקע את עיניו הקטנות בצרפתייה עגלגלה, וכשהתקרב אלי ואל בוזגלו גנח, כדרכו:
"יא אללה, איזה טיז," וידיו נעו חסרות מנוח בתוך כיסיו.
אי-מנוחה חסרת פשר תקפה אותי. רציתי להסתלק, אך כשהפניתי את עיני התנוצצו מולי, מבין צללי עצי האורנים הדקיקים, המוארים אי-פה, אי-שם באש המדורה, גולותיו הקודחות של ירוק העיניים. בלי דעת מה אני עושה נדחקתי גם אני, דווקא אני, בין המלך למלכתו, ובעקבותי כל המעגל, כולנו מקפצים בשמחה פראית, לא-נכבשת.
 
"יש לנו תיש,
לתיש יש זקן."


דואר אלקטרוני:*
תרנגול כפרות אלי עמיר
 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים