דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - קרב אותי / ג' קנר פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> קרב אותי / ג' קנר פרק ראשון
 
| קרב אותי - פרק ראשון |

"גומרים בקרוב?" אני שואלת
"
השמש שקעה כבר לפני חמש דקות לפחות." במרחק כמה מטרים ממני עומד בְּלֵיין, מטה את ראשו הצדה ומגיח חלקית ממקומו מאחורי הקנבס. אני לא זזה, אבל בזווית העין אני רואה את הכתפיים שלו, את הראש הקירח, את הזקנקן הג'ינג'י המזעזע. "במחשבות שלי את עדיין שטופת אור. עכשיו תעמדי בשקט ותשתקי."
"אין בעיה," אני אומרת, ושומעת אותו נוהם מרוב כעס על זה שהעזתי להפר ככה את הכללים שהוא קבע.
למרות העובדה שאני עומדת ערומה בפתח החדר, חילופי הדברים שלנו נראים שגרתיים לחלוטין. כבר הספקתי להתרגל לזה. התרגלתי להזדקרות של הפטמות ברוח הים הקרירה. ללהט העמוק שמתעורר בתוכי כשהשמש שוקעת, ואני רק רוצה לעצום את העיניים ולהתמסר למארג העז העשוי אור וצבע.
כבר הפסקתי להתרגש ממבטיו של בליין הבוחן אותי בעין ביקורתית, ואני כבר לא מתכווצת במבוכה כשהוא מתקרב אלי עד כדי כך שהוא כמעט מרפרף על החזה או על האגן שלי בזמן שהוא משנה מעט את התנוחה שלי עד לזווית הנכונה.
אפילו כשהוא ממלמל, "מושלם. זין, ניקי, את נראית מושלם," אני כבר לא מרגישה אגרוף בבטן, והפסקתי לדמיין את עצמי קופצת אגרופים מרוב תסכול ונועצת ציפורניים עמוק בכפות ידי. אני לא מושלמת - אני רחוקה מזה. אבל אני כבר לא יוצאת מדעתי כשאני שומעת את המילים הפשוטות האלה.
בחלומותי הפרועים ביותר לא דמיינתי שארגיש נינוחה כל כך גם כשאני ערומה לגמרי מול עיניו של מישהו. נכון, רוב ימי הייתי מוצגת לראווה על במה לעיני אנשים, אבל בימים שבהם השתתפתי בתחרויות יופי היו איברי המוצנעים, איברים של ילדה, חבויים מאחורי בד. אני יכולה לדמיין עד כמה היתה אמא שלי המומה אילו ראתה אותי עכשיו, בסנטר מורם, בגב זקוף, סרט משי אדום קושר את מפרקי ידי מאחורי גבי, משתלשל לי בין הרגליים ומתלפף בעדינות סביב אחת מירכי.
לא ראיתי את הקנבס של בליין כבר כמה ימים, אבל אני מכירה את הסגנון שלו ואני יכולה לדמיין איך אני נראית בגרסה של צבע ומשיחות מכחול. שברירית. חושנית. כנועה.
אֵלה בכבלים.
אין שום ספק - אמא שלי היתה משתוללת מזעם. אני, לעומת זאת, נהנית מכל רגע. בעצם, אולי בגלל זה אני נהנית. נפטרתי מ"ניקי הנסיכה הצייתנית" והחלפתי אותה ב"ניקי המרדנית", וזה פשוט כיף אדיר.
אני שומעת צעדים במדרגות ומכריחה את עצמי להישאר באותה התנוחה אפילו שאני להוטה לגמרי לסובב את הראש ולהסתכל עליו. על דאמיֶין.
דאמיין סטארק הוא הדבר היחיד שעוד לא פיתחתי כלפיו אדישות נינוחה.
"ההצעה בעינה עומדת." המילים של דאמיין מרחפות במעלה מדרגות השיש עד לקומה השלישית. הוא לא הרים את הקול, אבל קולו ניחן באופן טבעי בעוצמה ובביטחון והוא ממלא את כל החדר. "תגיד להם שיבדקו טוב־טוב את דוח הרווח־והפסד שלהם. לא יהיה שום רווח, ובסוף השנה כבר גם לא תהיה שום חֶברה.
הם בדרך לתהום, וכשהם יתרסקו, כל אחד ואחד מהעובדים שלהם יישאר מובטל, החברה תיסגר, הפטנטים שלהם ייתקעו בבתי משפט במשך שנים והנושים יריבו על הנכסים שעוד יישארו. אם הם יסכימו לעסקה הזאת, אני אחזיר את החברה הזאת לחיים. זה ברור לי. וזה ברור גם להם."
הצעדים נפסקים, ואני מבינה שהוא הגיע לקצה המדרגות. החדר פתוח, כי הוא נועד מלכתחילה לאירוח, ובדרך כלל מי שעולה במדרגות נתקל מיד בנוף של האוקיינוס השקט הפרוש לנגד עיניו לאורך כל החדר.
עכשיו מה שדאמיין רואה זה אותי.
"תדאג שזה יקרה, צ'רלס," הוא אומר, וקולו נשמע עכשיו מתוח. "אני חייב לסגור."
כבר למדתי להכיר את האיש הזה כל כך טוב. את הגוף שלו. את ההליכה שלו. את הקול שלו. ואני לא צריכה לראות אותו כדי לדעת שהמתח בקולו לא קשור לריגוש שבניסיון לסגור עסקה.
הוא קשור בי, והעובדה הזאת כשלעצמה משכרת אותי כמו שמפניה על בטן ריקה. אימפריה שלמה תובעת את תשומת לבו, אבל ברגע זה, כל עולמו מרוכז בי. זה מחמיא לי. זה משמח אותי. וכן, זה מחרמן אותי.
אני גם מחייכת, וזה מיד מכעיס את בליין. "בחייך, ניק. תפסיקי עם החיוך הזה מיד."
"אפילו לא רואים את הפנים שלי בציור."
"אני רואה," אומר בליין. "אז תפסיקי."
עכשיו הוא מקנטר אותי. "כן, אדוני," אני אומרת, וכמעט צוחקת כשדאמיין משתעל, ומן הסתם מסווה צחקוק משל עצמו. ה"אדוני" זה הסוד שלנו, המשחק שאנחנו משחקים. משחק שיסתיים רשמית היום, כי בליין כבר עושה את השינויים האחרונים בציור שדאמיין הזמין ממנו. המחשבה הזאת עגמומית למדי.
נכון, אני אשמח לא לעמוד יותר ככה בלי לזוז. אפילו העונג הכרוך באצבע המשולשת שאני מַפנה לאמא שלי הצדקנית והשמרנית מחוויר בהשוואה לכאבים שאני מרגישה ברגליים בסוף כל משמרת כזאת.
אבל לכל השאר אני אתגעגע, בייחוד לתחושה שדאמיין מסתכל עלי. למבטים האטיים והלוהטים שלו, שמרטיבים אותי בין הרגליים ומאלצים אותי להתרכז ככל יכולתי בצורך לעמוד בלי לזוז, עד שהמתיקוּת הזאת כבר הופכת לכאב.
וכן, אני אתגעגע למשחק שלנו. אבל אני רוצה מדאמיין יותר מאשר משחק, ואני לא יכולה שלא להתרגש לקראת מחר, לקראת הידיעה שנחזור להיות פשוט דאמיין וניקי, בלי ששום דבר יחצוץ בינינו. ובעניין כל שאר הסודות... טוב, עם הזמן גם אלה יישכחו.
קשה להאמין שבהתחלה הייתי המומה כל כך מההצעה של דאמיין: מיליון דולר בתמורה לגוף שלי. בתמורה לציור שלי, שיוצג דרך קבע לראווה על גבי קנבס עצום בגודלו; ובתמורה לכך שאעמוד לרשותו בכל זמן ובכל מקום שירצה.
ההלם שלי התחלף בחוש מעשי פשוט, מלוּוה במינונים זהים של תשוקה ושל זעם. רציתי את דאמיין בדיוק כמו שהוא רצה אותי, אבל בו בזמן רציתי להעניש אותו. כי הייתי בטוחה שהוא רואה רק את מלכת היופי, ושברגע שיציץ ולו לרגע באישה הפגומה שמתחת לחזות המצוחצחת, הוא יזדעזע לא רק מעוצמת האכזבה, אלא גם מההתחייבות שלו לשלם סכום גדול כל כך.
מעולם לא שמחתי כל כך להיווכח שטעיתי.
העסקה שלנו נועדה להתקיים במשך שבוע, אבל השבוע הפך לשבועיים כי בליין המשיך לעבוד על הקנבס שלו, קצה העץ של מכחולו נוקש על סנטרו, והוא ממצמץ ומזעיף פנים וממלמל לעצמו שהוא פשוט זקוק לעוד קצת זמן. שהוא רוצה שהכול יהיה - שוב המילה הזאת - מושלם.
דאמיין הסכים בקלות - אחרי הכול, הוא שכר את שירותיו של בליין כי הוא הלך וקנה לעצמו שם בתור אמן מקומי, ובגלל יכולתו המופלאה לייצר דיוקנאות עירום רוויים מטען ארוטי. אם בליין זקוק לעוד זמן, דאמיין שמח לספק את הזמן הזה.
לא התלוננתי, מסיבות מעשיות פחות. פשוט רציתי שהימים והלילות עם דאמיין יימשכו. כמו הדמות שלי בציור, הרגשתי שאני הולכת ומתעוררת לחיים.
עברתי ללוס אנג'לס רק כמה שבועות קודם לכן, נחושה בדעתי לכבוש את העולם העסקי בגילי הבשל - עשרים וארבע. המחשבה שאיש כמו דאמיין סטארק ירצה אותי, שלא לומר ירצה דיוקן שלי, היתה הדבר האחרון שעלה על דעתי. אבל אין להכחיש את הלהט שעבר בינינו מרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה, באחת התערוכות של בליין. הוא חיזר אחרי במרץ, ואני ניסיתי ככל יכולתי להתנגד, כי ידעתי שהוא רוצה ממני משהו שאני לא מסוגלת לתת.
לא הייתי בתולה, אבל גם לא נהניתי מניסיון עשיר במיוחד. סקס הוא לא דבר שמישהי עם היסטוריה כמו שלי - מישהי עם צלקות כמו שלי - ממהרת לעשות. נכוויתי מידי בחור שסמכתי עליו, והכאב עדיין היה עז כמו הצלקות שעיטרו את גופי.
אבל דאמיין לא רואה את הצלקות האלה. או, ליתר דיוק, הוא רואה אותן בדיוק כפי שהן - חלק ממני. צלקות קרב מהדבר שהצלחתי לגבור עליו ושאני עדיין ממשיכה להילחם בו. אני תמיד ראיתי בצלקות האלה אות לחולשה, אבל הוא רואה בהן סימן לכוח. והיכולת הזאת שלו - לראות אותי בשלמות בהירה כל כך - היא שמושכת אותי בעוצמה כזאת אל האיש הזה.
"את שוב מחייכת," אומר בליין. "אני אפילו לא צריך שלושה ניחושים כדי לדעת על מה את חושבת. או על מי. אז מה, שאני אגרש את המדיצ'י הפרטי שלנו מהחדר?"
"תצטרך פשוט ללמוד לחיות עם החיוך שלה," אומר דאמיין לפני שאני מספיקה לענות, ושוב, אני מתאמצת ככל יכולתי לא להסתובב ולהסתכל עליו. "כי שום דבר לא ישכנע אותי לצאת מהחדר הזה בלי שניקי תצא יחד איתי."
אני מתענגת על קולו החלק והקטיפתי ויודעת שהוא מתכוון לכל מילה. בילינו את כל שעות אחר הצהריים בשוטטות בין החנויות ברודיאו דרייב, לכבוד העבודה החדשה שאני אמורה להתחיל מחר בבוקר.
צעדנו בעצלתיים בין הרחובות ההדורים, מחזיקים ידיים, לוגמים ברד־מוקה עתיר קלוריות ומעמידים פנים שאין מלבדנו אף אחד בכל העולם כולו. אפילו הפפראצי, ציפורי הטרף עם המצלמות שהתחילו למרבה הצער להתעניין בכל צעד קטן שדאמיין ואני עושים, עזבו אותנו במנוחה.
סילביה, העוזרת האישית של דאמיין, נאלצה להעביר לו כמה שיחות, אבל דאמיין פשוט סירב לקבל אותן. "זה הזמן שלנו," הוא אמר בתשובה לשאלה שלא שאלתי.
"שאתקשר להזהיר את העיתונים הכלכליים?" התגריתי בו. "השוק לא יתמוטט אם דאמיין סטארק לוקח יום חופש?"
"אני מוכן להסתכן בקריסה כלכלית גלובלית אם זה מזכה אותי בכמה שעות איתך." הוא משך את כף ידי ונתן לי נשיקה בקצה כל אצבע. "כמובן, ככל שאנחנו עושים יותר קניות כן אנחנו תומכים יותר בכלכלה." הקול שלו היה נמוך וחושני ומלא הבטחות מפתות. "או שאולי כדאי שנחזור לדירה. אני יכול לחשוב על כל מיני דרכים מעניינות לבלות איתך היום בלי שיהיו לזה שום השלכות על עולם הכלכלה."
"מפתה," עניתי. "אבל אני לא חושבת שאצליח לעמוד ברגשות האשמה אם אדע שהעדפתי אורגזמה על יציבות כלכלית."
"תאמיני לי, מותק, זאת תהיה יותר מאורגזמה אחת."
צחקתי, ובסופו של דבר הצלחנו להימנע מאסון כלכלי עולמי )הנעליים שהוא קנה לי באמת מדהימות) ואפילו לארגן לי אורגזמה. שלוש, למען האמת. דאמיין הוא באמת בחור נדיב.
בעניין הטלפון, הוא קיים את הבטחתו. המכשיר לא הפסיק לרטוט אבל הוא התעלם ממנו עד לרגע שבו חנינו מול הבית במליבו והתעקשתי שהוא ירחם על המסכן שלא מפסיק לחפש אותו. מיהרתי פנימה לקראת בליין, ודאמיין נשאר מאחור והבטיח לעורך הדין שלו שהעולם לא התמוטט למרות היעדרותו הזמנית של דאמיין מהמציאות הסלולרית.
אני כל כך שקועה במחשבותי, שאני לא שמה לב שבליין מתקרב אלי. הוא טופח על השפה התחתונה שלי בקצה המכחול שלו, ואני קופצת בבהלה.
"ניקי, את חולמת."
"גמרת?" לא אכפת לי לדגמן, ובליין כבר נהיה חבר טוב. אבל ברגע זה אני רוצה שהוא ילך. ברגע זה אני רוצה רק את דאמיין. "כמעט." הוא מרים את שתי ידיו ובוחן אותי מבעד למסגרת שהוא יוצר בעזרתן.
"הנה, כאן," הוא אומר, ומצביע באמצעות המכחול שבידו. "האור על הכתף שלך, איך שהעור שלך זוהר ככה, העירוב של הצבעים..." הוא לא מסיים את המשפט וחוזר בינתיים אל הציור. "בחיי," הוא אומר לבסוף. "אני פשוט גאון. תקשיבי, זה בדיוק את. אם לא הייתי יודע שזה ציור, הייתי מאמין שעוד דקה תקומי ותצאי מתוך הבד."
"אז גמרת? אני יכולה לבוא לראות?" אני מסתובבת בלי לחשוב, ומבינה מאוחר מדי שהוא בטח רצה שאשאר בלי לזוז. אבל פתאום לא אכפת לי. כל המחשבות מתרוקנות ממני. בליין, הציור, העולם שסביבי. כי אני לא רואה את הציור. אני רואה את דאמיין.
הוא עומד בדיוק איפה שדמיינתי אותו, על המדרגה העליונה, נשען בנינוחות על מעקה הברזל המעוטר ונראה במציאות נפלא עוד יותר מאשר במחשבות שלי. אולי ביליתי איתו במשך כל שעות אחר הצהריים, אבל זה לא משנה שום דבר. כל מבט שאני שולחת אליו הוא כמו שיקוי פלאים, ולעולם לא ארווה ממנו.
אני גומעת אותו במבטי, ועיני משתהות על כל תו מושלם בפניו. בלסת הרבועה שלו המכוסה בצל של זיפים. בשערו השחור המתבדר ברוח, סמיך וחלק ומוכר כל כך למגע אצבעותי. ובעיניו. העיניים המדהימות האלה, עיניים בשני גוונים, שממוקדות בי עכשיו עד כדי כך שאני מרגישה את כובד מבטו על עורי.
הוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה. אבל אפילו בבגדים רגילים כאלה אין שום דבר רגיל בדאמיין סטארק. הוא התגלמות הכוח, תמצית האנרגיה. ואני חוששת רק כי אני יודעת שאי־אפשר לתפוס ברק בידיים, אבל את האיש הזה אני לא רוצה לאבד.
עיניו פוגשות את עיני, ואני נרעדת לנוכח המפגש הזה. הספורטאי המפורסם, היזם, המיליארדר - כל הדמויות האלה נושרות מעליו ומותירות אחריהן רק את האדם ואת ההבעה על פניו שמלהיטה את דמי ומהפכת את קרבי מרוב כמיהה. הבעה כל כך חשופה ופראית שאילולא הייתי ערומה, אני בטוחה שכל תפר בבגדים שעלי היה מתפורר לאפר ונשרף בחום הבוקע מעיניו.
העור שלי מצטמרר ואני צריכה ממש להתאמץ כדי לא לזוז. "דאמיין," אני לוחשת, כי אני לא מסוגלת להילחם בפיתוי להגות את השם שלו בין שפתי. המילה כמו נתלית בחלל החדר, לכודה באוויר הטעון שבינינו.
בליין, שעומד ליד כן הציור, מכחכח בגרונו. דאמיין נע מעט, רק כדי להסתכל עליו, ונדמה לי שאני מזהה הפתעה על פניו, כאילו הוא שכח שאנחנו לא נמצאים לבד. הוא צועד לעבר בליין ונעמד לידו מול הדיוקן הענקי. ממקומי אני רואה את מסגרת העץ שעליה
נמתחה יריעת הקנבס, ולצדה שני גברים עומדים ובוחנים ציור שחבוי מעיני.
לבי הולם בחוזקה ומבטי לא מש מפניו של דאמיין. יש משהו משולהב בעיניו, כאילו הוא מביט בחפץ קדוש כלשהו, וההערצה האילמת שלו גורמת לי פיק ברכיים. אני רוצה לשלוח יד ולהישען על מסגרת המיטה שלידה אני עומדת, אבל מפרקי הידיים שלי עדיין קשורים לי מאחורי הגב.
חוסר היכולת לזוז מזכיר לי את מצבי, ואני נאבקת להדחיק עוד חיוך - אני לא חופשייה. אני שייכת לדאמיין.
הרעיון המקורי של בליין ושל דאמיין לגבי הדיוקן היה שאעמוד בדיוק בנקודה זו כשהווילונות הדקיקים מרפרפים סביבי ופני מופנות הרחק מן האמן. הקומפוזיציה היתה חושנית אבל מרוחקת, כאילו מישהו משתוקק לאישה הזאת אבל לעולם לא יוכל לגעת בה.
הדיוקן היה מדהים, אבל משהו היה חסר בו. דאמיין הציע שניצור ניגוד בין הזרימה החופשית של הווילונות שמרפרפים קלות על עורי לבין קשירה של חבל אדום כדם שירתק את כפות ידי מאחורי גבי.
הסכמתי בלי היסוס. רציתי את האיש. רציתי להיות כבולה אליו. להיות שייכת לו. רציתי שיתבע עלי בעלות.
דמותי חדלה להיות בלתי מושגת. במקום זאת, האישה שבדיוקן היתה פרס. אֵלה שמימית שאולפה בידי גבר ראוי לשמו. דאמיין.
אני סורקת את פניו ומחפשת בהן אחר רמזים לדעתו על הציור, אבל לא רואה שום דבר. הוא עוטה את ההבעה העסקית שלו, המסכה האטומה שהוא מסתיר בעזרתה את סודותיו. דאמיין יודע היטב להסתיר סודות.
"נו?" אני שואלת כשאני כבר לא מצליחה להתאפק. "מה דעתך?"
לרגע דאמיין לא אומר דבר. לצדו עומד בליין ונע בעצבנות. ואמנם חולפות רק שניות אחדות, אבל האוויר טעון בעול של נצח. אני כמעט מרגישה על בשרי את התסכול של בליין, ואני מבינה את הדחף שמניע אותו לומר לבסוף, "נו, בחייךָ. זה מושלם, לא?"
כתפיו של דאמיין עולות וצונחות כשהוא שואף שאיפה עמוקה ואז שולח אל בליין מבט מלא יראת כבוד. "זה לא סתם מושלם," הוא אומר, ואז פונה אלי. "זאת היא."
החיוך המאושר של בליין קורן כמו אור השמש. "אני חייב להגיד שאף פעם לא היתה לי בעיה לשבח את העבודות של עצמי, אבל זה... זה פשוט מדהים. אמיתי. חושני. ובעיקר, מלא כנוּת."
העיניים של דאמיין לא עוזבות לרגע את עיני, ואני עוצרת לרגע את נשימתי. הלב שלי דופק בקול רם כל כך, שלא ברור לי איך אני מצליחה לשמוע דברים אחרים. אני בטוחה שהשניים רואים את החזה שלי עולה ויורד, ואני חוששת שבליין מבין שאני מנסה נואשות לדכא את גל התשוקה שגואה בי ורוחש בפראות בתוכי.
אני משקיעה מאמץ אדיר כדי לא לבקש מבליין שיצא מיד מהחדר ולהתחנן לדאמיין שינשק אותי. שייגע בי.
צליל ביפ חד מנתץ את הדממה הטעונה, ודאמיין שולף את הטלפון מכיסו ופולט קללה כשהוא קורא את ההודעה שקיבל. אני רואה את פניו מתקדרות בזמן שהוא מחזיר את הטלפון למקומו בלי לסמס תשובה. אני חושקת שפתיים, ועורי מתחיל לעקצץ ברפרוף קל של דאגה.
בליין, שמטה את ראשו לעבר הקנבס, לא שם לב למתרחש. "ניק, אל תזוזי. אני רק רוצה לתקן משהו קטן באור כאן, ו -" הצלצול הרם מהטלפון של דאמיין קוטע את דבריו של בליין. אני מצפה שדאמיין יתעלם מהשיחה כפי שהתעלם מההודעה, אבל הוא מפתיע אותי ועונה. אבל לפני כן הוא יוצא מהחדר בצעדים מהירים ונחושים כל כך, שאני בקושי מספיקה לשמוע אותו פולט מהר, "מה?"
הוא לא מסתכל לי בעיניים.
אני מכריחה את עצמי לא לזוז, למען בליין, ונלחמת בגל הפחד שתוקף אותי פתאום. זאת לא שיחת עסקים. דאמיין סטארק לא מתרגז ככה בענייני עסקים. להפך, הוא פורח כשיש מרדף ומתענג על הכיבוש.
לא, זה משהו אחר, ואני נזכרת באיומים שקיבל בזמן האחרון ועל הסודות שאני יודעת שהוא עדיין שומר. דאמיין ראה אותי במערומי מכל בחינה ואופן. ועם זאת, נדמה שאני זכיתי רק להציץ בו, וגם זאת מבין הצללים.
ניקי, תתעשתי מיד. העובדה שהוא רוצה לדבר בפרטיות לא מעידה על כך שהוא מסתיר סוד. ולא כל שיחת טלפון היא קונספירציה סבוכה כדי להסוות את עברו או איזו סכנה חדשה שמרחפת על ראשו.
את כל זה אני יודעת. יתרה מזאת, אני מאמינה בזה. אבל הרציונליות השפויה לא משככת את הכאב הקטן שבלבי וגם לא את פקעת החשש שמתמקמת בבטני, ועצם העובדה שאני עומדת כך בלי לזוז, ערומה וקשורה, לא ממש מובילה אותי בדרך הבטוחה למחשבות שקולות. למעשה, היא מובילה אותי לדרך מעוּותת ומפותלת של חרדה, ופתאום אני דוהרת בדרך הזו בלי בלמים ושונאת את עצמי על הכניעה לתחושותי.
אני רוצה לחבק את עצמי, אבל מפרקַי הקשורים לא מאפשרים לי לעשות זאת.
האמת היא שאני על קוצים מרגע שהבוס הקודם שלי השמיע איומים נגד דאמיין. החברה של קרל ניסתה להציע פרויקט ל"סטארק־ טכנולוגיה", וכשדאמיין דחה את הפרויקט, קרל תלה את האשמה בי. הוא גם פיטר אותי, אבל לא הסתפק בזה, ובפעם האחרונה שראיתי אותו הוא הבטיח שינקום בדאמיין.
עד עכשיו לא קרה שום דבר. אבל קרל הוא אדם נחוש ורב תושייה, ובמקרה זה משוכנע בצדקתו. מבחינתו, דאמיין חיסל את אחת העסקאות החשובות של חייו. הוא איבד סיכוי להרוויח מיליונים, וקרל הוא לא מסוג האנשים שלומדים להשלים עם אובדן של כסף או עם עלבונות מהסוג הזה.
העובדה שלא קרה שום דבר במשך יותר משבוע מטרידה אותי. מה יכול להיות פשר השתיקה שלו? חשבתי על כך שוב ושוב, והמסקנה היחידה שאני מצליחה להגיע אליה היא שקרה משהו - ושדאמיין בחר לא לספר לי על כך.
אולי אני טועה. אני מקווה שאני טועה. אבל הדאגה והפחד מכרסמים בי ולוחשים באוזני באכזריות כי דאמיין אולי חשף את כל הסודות שלי, אבל את סודותיו שלו הוא בהחלט הותיר באפלולית.
"אוי, באמת, ניקי. עכשיו את מקמטת את המצח." אל הנזיפה של בליין מתלווה צחוק קל. "לפעמים אני פשוט מת לזחול לתוך המוח שלך. אני פשוט מת לדעת על מה את חושבת." אני מצליחה לחייך. "מחשבות עמוקות," אני אומרת. "אבל לא זדוניות."
"טוב מאוד," הוא אומר, אבל בעיניו יש סימן שאלה, ואולי אפילו רמז לדאגה. אני תוהה מה אוולין, המאהבת של בליין שמכירה את דאמיין מילדותו, סיפרה לו על העבר של דאמיין. למעשה, אני תוהה אם בליין מכיר טוב ממני את האיש הזה ששבה כך את לבי. המחשבה רק מעמיקה את קמטי הדאגה שעל מצחי.
דאמיין נעלם רק לכמה דקות, וכשהוא חוזר אני מרגישה דחף עז לרוץ אליו. "מה קרה?" אני שואלת.
"שום דבר מיוחד, וממילא הכול משתפר מיד ברגע שאני רואה אותך."
אני צוחקת, ומקווה שהוא לא שם לב שהצחוק שלי חלול. שוב, הוא עוטה את המסכה שהוא תמיד עוטה בציבור. אבל אני לא הציבור, ואני יודעת לקרוא אותו. אני נועצת בו מבט בוחן ומחכה שעיניו יפגשו את עיני. כשהן עושות זאת, אני מרגישה כאילו מתג כלשהו הופעל. הקווים הנוקשים של פיו מתעגלים לחיוך כן, ושוב אני מתבשמת מאורו של דאמיין.
הוא ניגש אלי, והדופק שלי עולה עם קצב צעדיו. הוא נעצר במרחק כמה סנטימטרים ממני לכל היותר, ופתאום אני מתקשה מאוד לנשום. אחרי כל מה שעשינו יחד - אחרי כל כאב שהוא שיכך וכל סוד שהוא חשף - איך ייתכן שאני חווה כל רגע עם דאמיין כמו הרגע הראשון?
"יש לך מושג כמה את חשובה לי?"
"אני -" אני שואפת חזק ומנסה שוב. "כן," אני אומרת. "בדיוק כמו שאתה חשוב לי."
אני לכודה בלהט מבטו וקרבתו. הוא לא נוגע בי, אבל אני מרגישה כאילו כן. אין בי ברגע זה שום דבר שאינו השתקפות של דאמיין, של הרגשות שלי כלפיו ושל מה שהוא עושה לי. אני רוצה להרגיע אותו, רוצה ללטף לו את הלחי ולהעביר את ידי בשערו.
אני רוצה לקרב את ראשו אל חזי וללחוש לו מילים אוהבות, ואני רוצה להתעלס איתו לאט ובמתיקות עד שצללי הלילה ייעלמו ואור הבוקר ישטוף אותנו בצבעיו.
בליין, שעומד ליד הקנבס, משתעל בנימוס. שפתיו של דאמיין מתעגלות לחיוך בתגובה לחיוך שלי. לא עשינו שום דבר - רק נעצנו מבטים זה בזה - אבל נדמה שבליין היה עד למשהו אינטימי ועמוק.
"כן, טוב. אז אני יוצא עכשיו. המסיבה בשבת מתחילה בשבע, כן? אז אני אגיע שעתיים לפני כן ואבדוק אם צריך עוד איזה ליטוש אחרון. ואני אדאג לתלות את זה אחרי שאניח את שאר הקנבסים על הכנים."
"מצוין," אומר דאמיין בלי להסתכל עליו. "אין מה להגיד," מוסיף בליין בזמן שהוא אורז את חפציו, "אני אתגעגע לזה."
לרגע אחד נדמה לי שאני רואה משהו מלנכולי בעיניו של דאמיין, אבל הוא חולף מיד. "כן," הוא אומר. "גם אני."
אני לא יודעת מתי בדיוק בליין הלך, אבל אני יודעת שהוא כבר לא פה, ודאמיין עדיין לידי, עדיין לא נוגע בי, וברור לי שאני אשתגע אם לא ארגיש את כפות ידיו על גופי בקרוב מאוד.
"זה באמת גמור?" אני שואלת. "אפילו עוד לא ראיתי איך זה יצא."
"בואי הנה."
הוא שולח יד, ואני מתקרבת ומפנה אליו את הגב, בציפייה שהוא יתיר את הקשר שכובל את ידי. אבל הוא לא עושה את זה. הוא מניח את ידו על כתפי ומוליך אותי לכיוון הקנבס. אני צריכה לנוע בזהירות בגלל סרט המשי האדום הכרוך סביב רגלי השמאלית, אבל הוא לא מראה כל סימן לכך שהוא עומד לשחרר אותי. והוא בהחלט לא טורח להעביר לי את החלוק שפרוש למרגלות המיטה.
אני מעווה את הפרצוף ושולחת לעברו מבט שואל. דאמיין אפילו לא מעמיד פנים שהוא לא מבין את כוונתי. "אני מתפלא עלייך, מיז פרצ'יילד, הרי את לא מעלה על דעתך שאני אחבל בהזדמנות המופלאה הזאת שנקרתה בדרכי."
 
קרב אותי ג' קנר רומן רומנטי
 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים