דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - צל עולם / ניר ברעם פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> צל עולם / ניר ברעם פרק ראשון
 
| צל עולם - ניר ברעם |

פרק ראשון
ממוות למוות כוחנו עולה

 
לפחות פעם ביום הוא מקיש בגוגל את שמה של אמו המתה ומחפש תוצאות חדשות. כשהשם מופיע על המסך, הוא מתמלא לרגע תקווה, כאילו הציפייה לתוצאה חדשה כמוה כציפייה לתנועה קלה מצדו של המת, שינוי במאזן שבין עולם החיים ועולם המתים. לפעמים הוא תוהה מדוע נזכר בה דווקא ברגעי השפל של חייו ולא באותם רגעים משכרים שהיו, וכנראה כבר לא יחזרו, כשנדמָה לו שהוא והעולם מאחדים מבט והעולם בוחן סוף־סוף את דמותו ואת הישגיו מבעד לעיניים שלו. דמותה של אמו לא הופיעה לנגד עיניו ברגעים האלה, ובמקומה עלו בזיכרון דמויות אחרות: ילדים מהיסודי או מהשכונה, נערות מבית הספר התיכון, החברה הראשונה שלו בכיתה ד', ועוד ערב רב של פרצופים. לפעמים, כשאמרו לו "הלוואי שאמא שלך היתה רואה אותך" ועוד הבלים שכאלה, הוא היה מתאמץ להעלות בעיני רוחו את פניה הנוהרות בשעה שהוא חוגג ניצחון, אך הפנים שנשלפו היו צמודות תמיד לאירוע מסוים בעבר, לחדר השינה בבית ילדותו. מעולם לא הצליח לגרום לדמיונו להעתיק את פניה מן הזמן שהיתה לזמן שבו היא איננה. ייתכן שבעומק לבו האמין שיש במעשה משהו מתפנק ומביש, מגייס את המתה רק כדי לקלס את הפסגות שכבש.
במרוצת הזמן הבין שאולי הדברים פשוטים משנדמה לו, שכן כל הרהור על אמו כשבת צחוק מתרחבת על פניה השאיר אותו מכווץ מאימה, כאילו רק ברגע הזה הכיר באמת במותה. ואולי אין זו מסקנה מספקת, אולי בדיוק ברגע הזה הוא מכיר בחייה ובו בזמן מכיר במותה, וכששתי ההכרות הללו מצטלבות, תודעתו מדובבת את המוות: כי אין מבינים מוות ממוות ואין מבינים מוות מחיים, מבינים מוות מרגע שהאחד לכוד באחר. אולי מפני שאמו פחדה כל כך מהמוות ודיברה על הפרחים שיניח על קברה כשיתחנן למחילה על מעשיו הרעים, אולי בגלל זה, עוד בילדותו בכל פעם שעלתה בת צחוק על פניה, קיווה שמצאה מחסה מטלפי המוות החג סביבה. היו שאמרו שלא באמת פחדה מהמוות, שהאמינה שתחיה יותר מכולם ושכל הדיבורים הללו היו כעין חיסון מפני שאננות שעונשה כבד, ולילה אחד אמר לו אביו בלגלוג שאולי בדיבורי המוות שלה, החוזרים ונשנים ואין הפוגה, ביקשה לשעמם את המוות עד שיסתלק לו ויחפש אנשים מעניינים יותר להמית.
משונה היה שפניה של אמו לא הופיעו לנגד עיניו כשהתחוורה לכולם החרפה שהטיל על שמו ועל שם משפחתו. אם ברגעיו הגדולים היתה אמו קיימת־לא־קיימת, בשעת נפילתו היתה היעדרותה סופית ומוחלטת. נראה שעצם הרעיון שהיא תהיה בעולם בימים כאלה היה מבעית מכדי להצטייר בדמיון.
השנים חולפות, והוא לא רואה סיבה שמשהו ישתנה בזמן הקרוב. העולם לא זקוק לשירותיו ולא רוצה להיזכר בו, ואילו הוא לא דחוף לו להזכיר למישהו שהוא עדיין כאן. בהחלט ייתכן שהוא לא עשוי מהחומרים שנדמה היה לו שהוא עשוי מהם. קל היה לו להאמין בכוחו ובחוסנו בשעה שנסק מעלה, והוא האמין בהם גם כשניצב מול מהמורות, ואפילו כשחש שהוא מחליק מטה עדיין ראה את קו האופק — שם השמים בוהקים בכחול עז — ובָטח בכוחו להשיב את הדברים לקדמותם. אבל היה רגע שהעולם סגר עליו, ואף אם קו האופק העניק לאחרים אשליה של מרחב נטול סוף והוא לכאורה עדיין סבב ברחובות כמו כולם, למעשה כבר נגזרה עליו גלות, ולא היה אפשר להתנחם באפשרויות הצפונות שם. אז התנדפו כל התכונות שהתפאר בהן בהרהורי לבו והתמלא שביעות רצון כשאחרים הציגו ראיות לקיומן, ונשאר בו רק רצון עז להזדער ולהתחבא במקום שאיש לא יחפש אותו בו, איש לא ידרוש דין וחשבון, מקום שפשוט יהיה בו עד שבתודעת מכריו לא תישאר ממנו אלא צללית מתפוגגת.
אנשים נהגו לדבר בשבחי עקביותו, והמחמאה תמיד הצחיקה אותו: אין שום דבר עקבי בבני אדם, יום אחד הם שואפים לעמוד לבד בפסגת עולמם ושום דבר אחר לא נחשב בעיניהם, ולמחרת, בעקבות אירוע כזה או אחר, הם יוצאים לרחוב ושאיפתם היחידה היא שיניחו להם להביט בעוברים ושבים וליהנות מתכול השמים, ומראות היום־יום הרגילים ביותר נראים להם לפתע כפלאים שזכות נפלה בחלקם להיות עדים להם. והרי כל אדם מכיר היטב את הנטייה הזו, ולכן תמיד יראה אנשים אחרים כעקביים ממנו, ואם יציינו לפניו את עקביותו שלו ויציגו ראיות כאלה ואחרות, אולי יסכים שרוב הזמן אכן גילה עקביות, אך יתעקש שזהו רק חלק מזערי מכל שרצה לעשות, עשה בחלומותיו, מכל תשוקה שהרטיטה אותו, מכל הזיכרונות שתקפו אותו והציגו לפניו את האיש שרצה להיות, מכל הימים שבהם תיעב את חייו ובלי שום רצון, כבובה ממוכנת, גילה עקביות במעשיו.
לעתים נדירות הוא נתקל ברחוב באנשים שהכיר בעבר, וכשהם מביטים בו הוא יודע שהם מתעבים אותו וגם חומלים עליו. אפשר להבין את התיעוב כלפי מעשיו או כלפי הפרשנות שנתן להם העולם, אף על פי שלא מעטים מהם עשו מעשים כאלה בדיוק, ולכן מן הסתם הם גם רואים בו שוטה ששילם מחיר עבור החטאים שלהם. ואולם החמלה היא שמסקרנת אותו — הם רואים מולם אדם מבוזה שנפלט מהחברה בגיל צעיר למדי ויושב עכשיו מר נפש בביתו, ואילו הוא רואה אדם שיכול לעשות ככל העולה על רוחו, שאינו מכלה את חייו בתשלום חובות בלתי נגמרים, אדם שהניחו לו פשוט להיות. שיעור אחד שלמד מאביו עזר לו בימים האלה: חמוֹק ככל האפשר, כמו מהמוני מחטים שמוצפנות בחול המשתרע לפניך, מהמסקנה שקוּפּחת. היו שנים שראה בהשקפה הזו מעלה הקשורה באופיו של אביו, פיכחון שנחבא מאחורי המחוות הגדולות של אדם המבין כי כוחות אדירים ביקום אינם מתכנסים לישיבות בהולות כדי לטכס עצה איך להיפרע מאחד, אלברט מנסור.
אביו הרי אמר לא פעם שבני אדם נוטים להבליט אי־צדק שנגרם להם הרבה יותר מִטובה שנפלה בחלקם שלא בצדק, וכיוון שכאלה אנחנו ואחרים כבר לא נהיה, לא לנו לשפוט מתי קופחנו באמת. אחר כך הבין שאביו היה מסוג האנשים שנתקפים שיתוק כשהם מגלים שקופחו ונכשלו אף על פי שנקטו את כל האמצעים הדרושים להצליח; ערפל יורד אז על תוכניותיהם ומרושש אותן מציפיות ומתקוות, ובלעדיהן הרי אין טעם. מובן שלא כל האנשים הם כאלה, אחרים דווקא ההכרה בעוול שנעשה להם מחזקת את נחישותם לכבוש פסגות גבוהות עוד יותר, אבל אביו בחר לגייס את כל כוחותיו כדי לשכנע את עצמו שלא נגרם לו עוול, להפך, התמזל מזלו שלא היה גרוע יותר. מובן שלפעמים מחצה גם את גבריאל תחושה של עלבון וקיפוח, וברגעים האלה ברור היה שנעשה לו אי־ צדק משווע, ואז היה מפטיר לעצמו: "מספיק עם השקרים האלה, הגיע הזמן לראות את הדברים כהווייתם," אבל בחלוף כמה ימים של רביצה באפס מעשה, לכוד בתוך ייסורי נפש שאין מהם מוצא, היו הדברים מתארגנים מחדש בתודעתו — לא מזל ולא קיפוח, משהו באמצע, קורה להרבה אנשים טובים.

 
■ ■ ■
 
בלילה חלם על התור המתפתל בקומת הקרקע של בית הספר היסודי, "הגיהינום" נהגו לקרוא למסדרון בגלל החושך ששרר שם גם בימים הבהירים ביותר ומפני שקרו שם דברים רעים לילדים קטנים. הפעם חלף בילדים רטט של ציפייה: בחלון של "שחק ולמד", היכן שמכרו עפרונות ומחדדים וקלמרים ומחברות שריח עץ נודף מהן, החלו למכור לחמניות מרוחות בחלווה. הוא התעורר מהחלום ובלשונו עדיין עמד אותו טעם — לא של החלווה הדביקה, אלא של הרִגשה לקראת שינוי בעולם הילדים שפורע את הסדרים המוכרים וחבוי בו כל שצפוי להם. הוא שכב במיטה פשוט איברים ובאותו פרפור אחרון בין שינה לערות חש בכל איבריו את הרטט המלהיב מהגיהינום, ובו בזמן ידע שעוד רגע הוא ייזרק החוצה. כשקם מהמיטה חש כלפי זיכרון הגיהינום את שחש בנערותו כלפי הבלונדיניות בעלות השדיים המושלמים והפטמות הוורודות מחוברות הפלייבוי רגע אחרי שגמר לאונן — פתאום אינך מבין איך בדבר הזה היה הכוח להסעירך כל כך.
הוא עמד לצד המיטה ועלו באפו ריחות הסדינים המיוזעים והעוף הצלוי מהמעדנייה הסמוכה לחלון חדר השינה: גם כשהוא סוגר את החלון ריח העוף ממלא את החדר. עליו להתלבש, הרי היום איננו יום ככל הימים, בעוד שעתיים יש לו פגישה. בעצם, מלבד מפגשים עם ילדיו, נועה ויואל, זו הפגישה הראשונה שלו זה חודשים. אין סיבה מיוחדת לפגישה, אפשר לומר שהוא עושה טובה לחבר — ואחר כך אויב — מהעבר הרחוק. הורביץ צלצל אליו והשאיר הודעה ובה ביקש שיפגוש את הבת שלו, ליאורי, הוא זוכר אותה הרי, היא עושה סרטים דוקומנטריים ונושא הסרט שהיא עובדת עליו עשוי
לעניין את גבריאל, "מעין מבט שונה על האירועים," אמר הורביץ וברור היה שבכוונה הוא מערפל את הדברים. הוא לא היה חייב כלום להורביץ, הם דיברו רק פעם אחת בשני העשורים האחרונים, כשהורביץ התקשר להביע צער על הצרות שגבריאל נקלע אליהן והודיע שמבחינתו אין עוד סיבה לאיבה ביניהם. בהודעה רמז הורביץ שהוא לא מבקש טובה, אלא פשוט סבור שהסרט יעניין אותו. כעבור יומיים התקשרה ליאור, ובקול מתוק אמרה שהיא מבינה שהורביץ )לא "אבא"( דיבר אתו, והיא כמובן זוכרת אותו היטב, ובעיקר זוכרת את הנאום הנהדר שנשא בכנס ההוא על החוף, היא היתה אז בת שבע, אבל דבריו הפעימו אותה כל כך.
כעבור שבוע, כשישב מול מסך המחשב — שוב חיפש נשים ילידות 1925 שלמדו בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים ועדיין לא מתו — הרים בהיסח דעת את שפופרת הטלפון והקשיב בפעם הרביעית להודעה של ליאור, ואף על פי שברור היה שהמחמאות שהרעיפה עליו נועדו לעודד אותו להיפגש אתה, הוא צלצל אליה, והשיחה היתה קצרה ומנומסת ומשפטיו נשמעו באוזניו מעושים, לפעמים לא קשורים כלל לשאלותיה. לבסוף הזמין אותה לביתו בעוד חודש. ליאור אמרה שהעניין דחוף למדי ושהיא תעריך את נכונותו להיפגש קודם, והוא השיב — והתאמץ להיזכר בפעם האחרונה שמישהו, מלבד ילדיו, ביקר בדירתו — שהוא עוד יותר יעריך את נכונותה להיפגש בעוד חודש.
היא לבשה שמלה כחולה מנוקדת בשחור, ששוליה נפלו סביב סנדלי עקב שחורים, פניה אופרו קלות והמייק אפ שמרחה על מצחה מעל לעיניה הירוקות לא הסתיר את הפצעונים שם. איזו ציפייה קרנה מבת הצחוק המאופקת, ששיוותה לפנים הצנומות מראה עגלגל וחביב. שערה הסתור התפתל  בשובבות מדודה במורד הצוואר, ובין הקווצות השחורות נצצה שרשרת כסף דקה. הוא קידם את פניה בחיוך רחב שליטש כל הבוקר מול המראה — לפחות קיווה שהצליח להעלותו על פניו — והם לחצו ידיים. עורה הרך היה קריר מעט, אולי בגלל הצינה שבחוץ. מתי בפעם האחרונה לחץ ידיים עם מישהו? עלה בו איזה זיכרון מעורפל של יד מגוידת של שכן שתפסה את ידו כאשר זה הודיע שהם עוזבים את הבניין, אבל הוא לא מוכן להישבע שהדבר קרה.
הוא הושיב אותה על הספה האפורה שנערמו עליה כריות כחולות ואדומות והציע לה תה. היא סירבה וביקשה מים, קולה היה עמוק ושונה מן הקול המתקתק שזכר מהטלפון. כשניגש למטבח חלף משב חם בכל גופו והוא נתקף סחרחורת קלה. הוא השתהה מול המקרר, נהנה מהקרבה לאוויר הקר שמצנן את גופו, עד שהבין שאינו יכול להתעכב שם עוד, ובאי־רצון הסתובב וחזר לסלון והניח את כוס המים על השולחן השחור לפניה. לרגע עלה באפו ניחוח הווניל של קרם הגוף שלה ואולי של שערה, והוא נסוג לאחור והתיישב על כיסא שגובהו כגובה הספה. היא התרווחה על הספה ואמרה שאביה דורש בשלומו, והוא הודה לה ובשני משפטים הילל את הורביץ, ודווקא השימוש במחמאות מופרזות שנועד להלעיג על מישהו — סגנון שאפיין אותו ואת שותפיו בעבר — פוגג בו את המתח, כאילו ניגן כמה אקורדים מנעימה שהיטיב לנגן בעבר וגילה שהוא עדיין שולט בה. מארשת פניה השלווה, שהביעה עניין מועט בדבריו על אביה, התקשה להסיק משהו, ובכל זאת סבר שהיא מעודדת אותו לוותר על המחוות האלה.
"אז הבנתי שאת עושה סרט." הוא הרי היה ידוע כאדם ענייני, אז הנה.
"כן," היא השיבה, "אנחנו עושים סרט, זה יותר מדויק."
"עושה רושם שזה די מאפיין את הילדים של רוב ידידי לשעבר," הוא אמר.
"אתה מתכוון לסרטים או לאמנות בכלל?"
"לאמנות בכלל."
"חסרות סיבות להתעניין באמנות?" היא חייכה. ודאי ציפתה שהערתה תגרה אותו להסביר את הערתו הקודמת.
הוא שקל את הרעיון ולבסוף החליט להשתעשע קצת: "ברור. לא סתם פיקאסו אמר שאמנות היא השקר שדרכו רואים את האמת."
"אתה מאמין בזה?" היא שאלה.
"לא. ואת?"
"ברור שלא."
"יפה." שניהם חייכו. היא התמתחה קלות ולחצה על כתפה השמאלית באצבעות ידה הימנית.
הוא היה מופתע מהמהירות שבה חזרה אליו הנינוחות; ואולי זה הגיוני, הרי ישב באלפי פגישות בחייו, וככל שהדבר נוגע לו אפשר להשתעשע בחילופי דברים עקרים עוד שעתיים. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא סקר את הסלון והבין שנוכחותה משרה עליו חמימות ושאינו רוצה שתסתלק מכאן. בינתיים היא לא הבינה את זה, אבל בהדרגה היא תבין, ואז יהיה לה קל יותר להוליך את השיחה כרצונה.
"הסרט שאנחנו עובדים עליו הוא סוג של סקירה ביקורתית של הכלכלה הישראלית משנות השמונים ועד היום."
"נושא די רחב."
"בארצות הברית ובאירופה עושים הרבה סרטים על נושאים כלכליים. עשו סרטים על מקרים מסוימים, למשל אנרון או לימן ברדרס, ויש סרטים שעוסקים במשבר של 2008 ונותנים מבט היסטורי כמו Inside Job , ויש את הסרט החדש שבטוח שמעת עליו: ערפדים, זומבים והכסף האבוד שלנו." המבטא האמריקני שלה היה מרשים, גם אם לפרקים נשמע מלוטש מדי.
"למדת קולנוע?"
"כן."
"איפה?"
"בתל אביב, ואחר כך שנה אחת ב־NYU. "
"NYU. נשמע יקר."
"לא כל כך."
"ובכלכלה, מאיפה ההבנה?"
"אתה יודע איך זה, לכל דבר יש מומחים," היא השיבה ביובש, "ואם נחזור לסרט: אנחנו מתרכזים בכמה צמתים מרכזיים, התוכנית לייצוב המשק של שנת 1985 שגובשה בשיתוף ממשל רייגן, הרפורמה בשנת 1991 שחשפה את הכלכלה הישראלית לסחורות ממזרח אירופה, דרום אמריקה ואסיה..."
"אם אני זוכר נכון, דרום מזרח אסיה," הוא אמר.
"דרום מזרח אסיה," היא חזרה אחריו בצייתנות מבודחת.
"ותרשי לי להניח שגם נושא ההפרטה יעלה בסרט הביקורתי."
"ברור, ההפרטות של שנות התשעים וצמצום המנגנון הממשלתי. וברור שנתעסק בעשור האחרון: עליית בעלי ההון הגדולים, ההשתלטות שלהם על כספי ציבור, קרנות פנסיה, וכל שיטת משכורות העתק למנהלים."
"נשמע מעניין, אבל אני לא יודע איך אוכל לעזור לך, אני לא בנקאי, הרי..."
"ברור," היא קטעה אותו, "אבל היתה לך נקודת מבט מעניינת על עניינים כלכליים, נכון?"
"כן. אבל לא ככלכלן, אלא כמעין איש ציבור או מומחה." הוא תהה כמה הורביץ סיפר לה על הדברים שעשו יחד בשנות התשעים.
"איך היית מגדיר את המומחיות שלך?"
"מומחה במעגלים נושקים, מומחה בהלכות העולם."
ממבטה שהוסט לעבר החלון הבין שהיא לא מתכוונת לבקש הבהרות. הוא כבר החליט שיש לה יכולת מרשימה לדעת באילו זנבות מתשובותיו כדאי לה לאחוז ומאילו עדיף להרפות.
"והיית קשור לקרנות גידור, גם בנקים..." עכשיו נזהרה במילותיה. פניה עדיין הופנו אל החלון, והוא בהה בלחייה השזופה עד שחש שאולי הגזים, ומיהר להתיק את מבטו.
"את לא צריכה להיות כל כך זהירה, אני יודע איזה תוצאות עולות בעמוד הראשון בגוגל כשכותבים גבריאל מנצור."
"בכל מקרה," היא נפנתה אליו ולגמה מהמים, השתהתה רגע, אולי כדי לחלץ אותם מהאווירה שהיא פירשה כמתוחה, "יהיה חלק בסרט שיעסוק בהשפעות של מגמות גלובליות על ישראל."
"מעניין מאוד," הוא אמר. עד עכשיו לא היה כאן שום דבר בלתי צפוי. "את ודאי מראיינת גם את אבא שלך?"
"זה לא יהיה הוגן."
"כלפיו?"
"כלפי הסרט."
"הגון?"
"הוגן."
"יש לי דעה מסוימת על כל העניין."
"אני שמה לב. אתה רוצה גם להביע אותה?"
"אני לא רוצה להיות לא מנומס."
"שזה לא ידאיג אותך," היא העיפה מבט במכשיר האייפון בנרתיק הלבן המשובץ במדבקות כוכבים זעירות, והוא חשד שהבינה שהוא רוצה שתישאר, ובעצם רומזת לו: דבר או שהפגישה תיגמר.
"בסדר, אני אומר את הדברים, הרי זאת הפריבילגיה במצבי, אני לא צריך לשקר יותר."
"התחלה די יומרנית." היא השתדלה לחייך.
"האמת היא שיש משהו בעמדה של אנשים כמוך שאני מתקשה לכבד. אני מדבר עכשיו באופן כללי, פשוט כי אותך אני לא מכיר, בפעם האחרונה שהתראינו היית ילדה."
"כן," היא השיבה. "בכנס ההוא על החוף, באיזו שנה זה היה?"
" 1995 ," ברור היה לו שהיא יודעת את זה.
"אז קשה לך לכבד אנשים כמוני," היא אמרה, משועשעת קצת.
"את העמדה שלכם," הוא הנהן, "בעצם כולכם זכיתם לחיים מאוד נוחים בזכות האופן ששיחקנו את המשחק. או אם נדייק, האופן שאימצנו מנגנוני פעולה שהתאימו לרוח התקופה, ויש הטוענים שהרווחנו כי ייבאנו לישראל את רוח התקופה שממילא התקרבה אלינו, אלא שזו הגזמה. אבל בכם יש חוסר מודעות לפריבילגיות שזכיתם להן, אני לא מדבר עכשיו על העמדה הפוליטית, אני מתכוון לעמדה הנפשית, האינטלקטואלית ואולי המוסרית, אפילו שאני לא אוהב את המילה. הרי לא היית עושה סרטים דוקומנטריים אם לא היית יודעת שיש מי שיממן אותך אם העניינים לא יסתדרו, וקשה להאמין שהורביץ לא מימן את השנה שלך ב־ NYU , ועכשיו הוא אולי מממן חלק מהסרט או את שכר הדירה או דברים אחרים. ויש גם את בתי הספר שלמדת בהם, החוגים, המורים הפרטיים, האנשים שהכרת מגיל צעיר, הארצות שהיית בהן, הנגישות לאנגלית מצוינת למשל, ובמקרה שלך גם למפיקים, לקרנות, לאינטלקטואלים, הרי להרבה אנשים יש רעיונות טובים, אבל את מבינה איזה  צעדים יש לנקוט כדי להגשים את שלך. הנה אפילו עכשיו, בסרט ביקורתי על הכלכלה הישראלית את משתמשת ברשת הקשרים של אבא שלך כדי להגיע לאנשים מסוימים, למשל אני, וכל זה כדי לבקר את הפרשנות הישראלית לקפיטליזם הגלובלי, שבכל יום מחייך את נהנית מהפריבילגיות שהשיטה העניקה לך. אגב, כל זה עוד מובן לי. הדבר היחיד שאני מתקשה לכבד הוא ההכחשה של העמדה
הזו."
היא הביטה בו בעניין, אפילו בסקרנות מסוימת כאילו היתה מעוניינת לשמוע עוד, ייתכן שחייכה בביטול, הוא עוד לא הכיר אותה מספיק כדי להכריע בעניין. הבעת פניה לא העידה על הפתעה או על עלבון. היה משהו בישיבתה השאננה, כשראשה נח על מסעד הספה, שבטבעיות וללא זדון התקלס בכובד הראש של דבריו. הוא השפיל רגע את מבטו ושם לב שהיא מתחה כלפי מעלה את אצבעות רגלה הימנית המשוחות בלכה ורדרדה. גם כשהרים את ראשו ראה את התנועה הקלה של אצבעותיה. "כל זה מעניין מאוד," אמרה לבסוף, "עכשיו אנחנו רק צריכים שתכוון את העדשה המפוכחת שלך לכיוונך."
"את הרי יודעת שזה לא יקרה."
"זה יקרה. כל אחד רוצה לספר את הסיפור שלו."
"רק אם יש משהו שחשוב לו להדגיש בקשר לתפקיד שמילא. אני לא מקנמארה."
"ולך אין?"
"לא."
"אז יהיה לך."
"איך את יודעת?"
"כי אפילו עכשיו נתת כאן הרצאה קטנה. נראה לי שאתה מת לדבר." הנימה המתגרה שבה קבעה שאלה יהיו פני הדברים נשאה חן בעיניו. בעצם דרשה שיאמר עכשיו משהו שיעניין אותה, ולהפתעתו — החלקית, יש להודות — הוא רצה למלא אחר הדרישה הזאת.
"נראה לך שאני מת לגלם את תפקיד הנבל ששילם מחיר בזמן ששאר הנבלים צוחקים? או הנבל שלא מתחרט וחוגג את נבלותו? או הנבל שחזר בתשובה? או הנבל המהורהר, קצת כאן וקצת..."
"תבחר אחד."
"אולי פשוט אגלם את כל הנבלים האלה ביחד כדי שאת תוכלי להסתובב בפסטיבלים ברחבי העולם?"
"אתה לא כזה ציני."
"הרי אין שום סיבה שאתן לך את הסיפור שלי. אם הוא שווה משהו, נאמר כסף, אז מדוע שלא אשתמש בו?"
"יכולים להיות לך מניעים אחרים."
"כמו למשל?"
"נאמר שאתה מחפש מחילה מהחברה." צליל מתכתי השתרבב לקולה, ברור היה שלא רצתה לנהל את הדיון הזה, אבל לא עמדה בפיתוי. ורק לפני דקות אחדות החמיא לה בלבו שהיא יודעת בדיוק באילו זנבות מתשובותיו לאחוז ובאילו לא. הגזים כמובן. "אני יודעת שאתה יושב כאן ובאמת מאמין שאתה לא צריך את זה, אבל ברור שזה יותר מורכב."
"יש בזה משהו," הוא אמר, "בעצם בחשבון אחרון, המחילה שאת יכולה לספק לי יכולה להיות שווה כסף, אולי אחזור לקבל הצעות עבודה."
"אבל אולי נדבר על זה אחרת," היא ביקשה ומבט של קוצר רוח הבליח בעיניה, "אתה הרי לא באמת כל כך ציני."
"אני לא?" קולו הצטרד. הוא קיבל אותה כאן בביתו בהנחה שמעשיו מעוררים בה סלידה, אבל עכשיו, כשנראה שהיא סולדת מהאיש שלפניה — לא מהדמות מגוגל, מהעיתונים, מהסיפורים של הורביץ — חש פתאום רפיון של עלבון בגופו וברכיו כאבו. הוא מתח את רגליו, אך הכאב התחדד. תמיד הילל את הרגעים שבהם ראה אותו העולם בעיניו שלו, אבל רבים יותר הרגעים שהוא סופג לתוכו את מבטו של העולם, וכרגע ליאור היא הנציגה שלו. בדיוק מהסיבה הזו לא רצה לראות אנשים — אז מדוע התפתה להיפגש אתה?
"לא, אני זוכרת את הנאום שלך, היתה בו הרבה כנות."
"זה היה ב־ 95 ', הרבה מאוד זמן עבר מאז. היום אני רואה דברים אחרת."
"באיזה אופן?" היא הוציאה מתיק העור השחור שלה קופסת סיגריות ושאלה אותו בעיניה אם אפשר לעשן, והוא הנהן.
"היום אני כבר לא מאמין לשום דבר שאמרנו ועשינו אז. אני יכול להבין שאז לא ראינו את התמונה כי היינו קרובים מדי, ואולי אנשים, כמו אבא שלך, עדיין לא רואים אותה, אבל היום אין לי אשליות לגבי הדברים שעשינו."
"איך זה שאתה מדבר כל הזמן ברבים?" היא פלטה ענן עשן קטן לאוויר, "אתה לא מתכוון לדברים שאתה עשית?"
"שום דבר שעשיתי לא היה יוצא דופן, הכול נבע מאותו היגיון."
"זה הסיפור שאתה מספר לעצמך?" ענן עשן אפרפר עמד באוויר בדיוק בגובה פניהם, לרגע נראָה ששניהם מתלבטים מי יהיה הראשון שיפזרו בנפנוף.
"פחות או יותר. אני בספק אם את יודעת מספיק כדי לספר סיפור אחר."
"אתה השעיר לעזאזל? הנה, אתה רואה, יש לך משהו לומר בקשר לתפקיד שלך."
"הרעיון מעניין אותי. הוא עניין אותי עוד בטלפון כששיערתי, פחות או יותר, על איזה סרט אנחנו מדברים," העשן הפריע לו לראות את פניה, "אבל אני מעדיף לשמור על זכותי לא להיות פתטי
לגמרי."
"זה לא פתטי לומר את האמת."
"הזמנים משתנים, אני כבר לא כזה מעניין, שמעתי שכמה צעירים באנגליה הכריזו על שביתה עולמית."
"ב־ 11.11 ."
"אז בנדיבותם הם השאירו לקפיטליזם עוד כמה חודשים לנשום. ותרשי לי להניח שהרעיון מלהיב מאוד אותך ואת חברייך..."
"נכון, ממש עכשיו אנחנו מקימים את הסניף הישראלי."
"כמה מפתיע."
"כשדיברת על מקנמארה," היא התעלמה מהלעג בקולו, "אני מניחה שהתכוונת לסרט של ארול מוריס."
"כן. התכוונתי לסוג כזה של חשבון נפש, אסתטיקה של מבט ביקורתי על הקריירה."
"מתי ראית את הסרט?"
"לא מזמן, בשנים האחרונות היה לי המון זמן פנוי." הוא נכנע ופיזר בידו את ענן העשן, מבטה עקב אחר התנועה שלו. הוא לא ראה הבעת ניצחון על פניה, אבל חש שהיא חוגגת ניצחון קטן. ואולי משום שמיעט לפגוש אנשים, דמיונו מפליג בהשערות על כל ניע, על כל ארשת חולפת.
"זה סרט טוב בעיניך?" היא ניערה אפר שנפל על שמלתה.
"הוא קצת פחות שקרן מקיסינג'ר, אבל עדיין לא האמנתי לאף מילה שלו. הוא פיזר דיבורים מפוכחים של זקנים. אנשים אוהבים את זה."
"תקשיב," היא רכנה לפנים, עיניה הירוקות־אפורות התרחבו וחיוך מלא חיים התפשט על פניה, התנערה מהאיפוק שריסן את תגובותיה — אולי בהשראת הורביץ, שמן הסתם אמר לה שגבריאל מנצור מעריך התנהגות שקולה — "את הסרט הזה אני אעשה אתך או בלעדיך, אבל עכשיו יש לי פתאום רעיון אחר: משהו בסגנון הסרט על מקנמארה. אתה יושב מול מצלמה ומדבר, אולי נשלב קצת אנימציה וקטעים מהחדשות, וזהו: אתה והמצלמה."
"סרט שלם עלי? אני אדם די קטן."
"הסיפור שלך לא היה קטן בכלל, ושנינו יודעים את זה. נכון שעבר די הרבה זמן, אבל עדיין יהיה קל למצוא מפיק שיתעניין בסרט כזה. בדקתי את זה: אף פעם לא דיברת בהרחבה על הדברים שקרו."
הוא שתק. לא רצה לאכזב אותה, ובעיקר חשש שכבר עכשיו יוחלט שהיא לא תבוא שוב.
"תחשוב על זה," היא אמרה, "יש לך הרבה זמן פנוי, לא?"
"בהחלט," הוא הסכים אתה ושניהם קמו יחד, "המון זמן פנוי."
לאחר שנפרדו הוא התיישב על כיסאו והביט אל המקום שישבה בו. הדבר שהעציב אותו בכל העניין היה מודעותה, החלקית כמובן, לזה שמדובר אחרי הכול במעין דימוי של חוויית הנעורים הקוצפים, השואפים לשנות את העולם. לכאורה נפגשו כאן הבחורה הצעירה חדורת האמונה והאדם המפוכח שראה דברים בחייו, אבל האמת היא ששניהם מפוכחים. היא דקלמה את השורות של אותה הוויית נעורים מרדנית במערב שכל כך צרובות בתודעתה, אך במעמקי ההתלהבות שהפגינה רבצה מודעות ארסית, מעט מבוישת — שהיא משרתת דימוי גדול שחולש על תודעתה, שאין לה בררה אלא להתמסר לו ולקוות שיעיף אותה באוויר. אבל את לא עפה באוויר, את לא מאמינה באמת שהעולם ישתנה וכבר אין אוטופיה באופק. את צווחת ססמאות כשאת יודעת שזה התפקיד שהנעורים מועידים לך ובתמורה תקבלי מהעולם הליברלי הכרה בעובדה שנעורייך נוצלו כראוי, כמו מסמך המעיד שמילאת את חובתך לצבא. את מסתערת על הנעורים הפוליטיים בהתלהבות, אבל זו לא התלהבות סוחפת, כי כולם יודעים שבעוד עשר שנים הם יהיו במקום אחר ומישהו אחר ידקלם ססמאות במקומם, ואחר כך הוא ישתלב בעולם שביקש להחריב ואחר יעמוד במקומו. בכל רגע נתון משרת מישהו את הדימוי הזה בכישרון כזה או אחר, מצייד את הזיכרון שלו כדי שיהיו לו רגעים להתרפק עליהם.
■ ■ ■
 
בלילה חלם שהוא ורות אסירים ביריד. שניהם ידעו שהוא ביצע פשע ושנגזר עליו להילחם בזירה בחיות טרף ועדיין הם פסעו להם בעצלתיים בין האוהלים הענקיים וצלפו בבובות ברובה וצפו בלוליינים מקפצים בין חבלים גבוה מעל פני האדמה. בלילה הם רצו בין האוהלים, חתכו גדר בסכין יפנית, טיפסו על חומה, והנה הם ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים וקהל גדול מתקבץ ברחבה השטופה  שמש, והוא חש בזרועותיו את החום המלטף של האבנים הלבנות מזיכרונות קודמים, הרי היו משתרעים שם להשתזף בתום יום הלימודים בגימנסיה. רות כרכה את זרועותיה סביבו, אך פתאום שמו לב שכמה ילדים לבושים בחליפות מרופטות בוהים בהם במבט משונה. לרגע נדמה היה לו שראה את יואל ביניהם. והוא לחש לרות: "זה הם, גם יואל שם," ועווית האימה שאחזה בפניה צרבה בבשרו. אחר כך זיק תקווה ריצד בעיניה השחורות, והוא עצם את עיניו בחוזקה. אחד הילדים רמז להם בידו והם ידעו בוודאות שאלה שליחי היריד. שוב ושוב שאל את רות אם גם היא ראתה את יואל והיא לא השיבה. שוב לילה, והם רצו ברחובות עיר שלא הכירו, התיישבו מתנשפים בבית קפה הומה אדם, וקיוו שהאנשים יחצצו ביניהם ובין שליחי היריד, אך כשהעיפו מבט בשולחן הסמוך, ראו שם את יואל ועוד שני ילדים. "קודם נאכל עוגות, גם הבן שלכם אוהב עוגות טובות," אמר אחד הילדים, ויואל הנהן ודחף לפיו מזלג גדוש בנתח עוגת שוקולד, "ואחר כך נחזור."
הם היו במסדרון צר, רות פסעה לצדו ופסיעותיהם קטנות ככל האפשר, נעל ימין צמודה לנעל שמאל, והיא אמרה בהשלמה: "אז אין יותר שום דבר לעשות." כתפיה שחו והייאוש בעיניה היה כה גדול עד שגורלו שלו כבר לא העסיק אותו, הוא רק רצה לעקור מתוכה את העצב ולהעלים כליל את האבל שיהלום בה אחרי מותו. גופו המה אהבה ורוך כלפיה, וכה ברור היה לו שאילו רק עזבו אותם לנפשם הם היו מתרווחים להם בקצה העולם, רחוק מכולם, ודבר לא היה גורע עוד מאושרם.

■ ■ ■
 
האם אפשר לומר שאביו המציא מקצוע?
הסיפורים על הקריירה של אלברט מנסור — שסופרו לגבריאל על ידי אביו או אמו או החברים מבית הקפה של סעדיה, בנימה משועשעת המכירה בגוזמאותיהם — מתחילים באמצע שנות השלושים; אז ביקש להתקבל לריאיון בביתו של הנציב הבריטי העליון כדי להתלונן על סירובו להעניק סרטיפיקטים למאה ילדים מגרמניה, ושיגר באותו עניין מכתבים לדוקטור ויצמן, לבן גוריון ולשרת. לפני חבריו בבית הקפה של סעדיה התפאר שבן גוריון ושרת הזמינו אותו לפגישה — שמועות על עסקאותיו החובקות עולם ודאי הגיעו לאוזניהם — והתחננו שיתרום כסף למען העלייה.
"תגישו לי תוכנית מעשית, ולא עוד שתדלנות ומורך לב," גער בהם והציע לרכוש עבור הילדים ספינה בגרמניה. הוא לא הכיר אף אחד בגרמניה וגם כסף לקנות ציור של ספינה לא היה לו, וכששאלו אותו חבריו לבית הקפה איך יקנה ספינה, השיב אלברט בנחת שהוא הגה תוכנית. תוכניות תמיד היו לו: הוא הגה תוכנית להקמת ערי קיבוץ ליישוב העולים, והגה תוכנית למסעדה שתיקרא "העולם" ומדי חודש תגיש מטעמים ממטבחה של אחת מארצות העולם, והגה תוכנית להקים את בית הזיכרון היהודי, "אבל לא תהיה זו עוד לשכת קבורה של עצמים בלויים מזוֹקן," כתב לחבריו מבית הקפה של סעדיה, "אלא בית ברוח ההוגה הגדול ניקולאי פיוֹדוֹרוֹב, שבין שלוש קומותיו ייוולדו מחדש חיי היהודים המתים על כל גילוייהם ובקומת הכניסה תהיה חנות מזכרות."
בבית הקפה של סעדיה ברחוב יפו הועלו היוזמות הגדולות. שם היו מנסחים מכתבים, משייפים רעיונות, עולבים בכולם, ממנהיגי היישוב וסופריו ועד אחרון הבטלנים בירושלים, אך את האורחים מקבלים בשבחים מופרזים, מתארים אותם כמו שהם רצו להיות. כל הרעיונות של בית הקפה נכשלו מאותן סיבות: כסף והתעלמות של מנהיגי היישוב. בינתיים חבריו של אלברט הסתדרו יפה: האחד קנה בניינים בירושלים, אחרת היתה מורה נערצת לבלט, השלישי קיבל משכורות מהסוכנות היהודית, ולמעשה אלברט היה האחרון שהאמין בתוכניות הגדולות של בית הקפה והתפרנס בדוחק מהלוואות של חברים ומשירותי ייעוץ לאנשים שזה מקרוב באו לירושלים.
 
השלב השני בקריירה של אלברט מנסור החל אחרי נישואיו בשנת 1952 ליונה סיטון. אביה של יונה, בן למשפחה אמידה שהתגוררה בירושלים קרוב למאה שנה, לא ראה באלברט מנסור חתן ראוי. אלברט נולד באלכסנדרייה למשפחת סוחרי בדים. בנערותו מתה אמו, ואביו, אדם מלומד שמתרגם לערבית את משוררי התנועה הרומנטית, נשאר שם. אלברט נהג להתהדר בחליפות דקות ואווריריות בצבע קרם, פטפט בארבע שפות — ערבית, עברית, צרפתית ואנגלית — והתגאה במיני יוזמות שבקרוב יבשילו. אביה של יונה אמנם ראה אותו מלווה את אדון אבן שושן לטיולי הבוקר שלו, והרשימו אותו גם סיפוריו על ג'יימס ג'ויס, שלדבריו נהג לפטפט אתו במסעדת מישוֹ בפריז, אבל בעיקרו של דבר ראה בו גנדרן קל דעת שמעביר את ימיו ולילותיו בשכרות ובפטפוטים, וחמור מכול, חומד נשים של אחרים: פרשיות אהבים עם אשתו של קצין בריטי ואשתו של פקיד במועצת הפועלים עוררו מורת רוח בירושלים. אביה של יונה לא היה מוכן לשמוע על חתונה עם אדם כזה, עד שהכריע היריון את הכף. כמתנת חתונה קיבלה יונה מאביה תכשיטי זהב ויהלומים; את החנויות והדירות והבניינים ירשו הבנים, כזה היה הנוהג. ובכל זאת, לראשונה בחייו היה בידי אלברט הון להגשים כמה מרעיונותיו. אדמה נרכשה בחלקה המערבי של אבו תור כדי להקים עליה מוזאון להחייאת מלחמות ישראל, שבמכתב לפנחס ספיר תיארו אלברט כ"מוזאון שיפיח חיים בכל גיבורי מלחמות ישראל, מיהושע בן נון ועד אחרון החיילים במלחמת השחרור." רק על חיטוי החול שעליו יוצבו החילות הוא שילם הון עתק. והיו עוד רעיונות ויוזמות, כולם נכשלו, אבל האדמה באבו תור, שם נצברו בתחילת שנות השישים טונות של חול מחוטא, תימכר בשנת 1982 , אחרי קרבות משפטיים מתישים, ב־ 150,000 דולר.
השלב האחרון החל בשנות השישים המוקדמות, כאשר לא נשארה ליונה ולאלברט ולשני ילדיהם פרוטה. אמונו של אלברט בכישרונו התערער, ויותר מכול התקשה לשאת את הרעיון שיוריש לילדיו עתיד שכולו עוני ומחסור. אין להפריז בעוצמת השינוי: הוא לא תכנן לקום בבוקר ולזפת כבישים בסולל בונה, אלא הבין שהוא זקוק לרעיון מוצלח שלא דורש שום השקעה.
לטענתו, החליט להמציא מקצוע. את עקרונות המקצוע החדש ודיווחים על המקרים הראשונים שעסק בהם רשם אלברט ביומן, ומסיבה טובה: לדעתו, אדם שהמציא מקצוע חדש מחויב לתעד את שלביו הראשונים למען העתיד. המשפט הראשון ביומן מגדיר את נחיצות המקצוע: "שכיב מרע אינו זקוק לרופא ולא לנהי של קרובים, וגם לא לרבנים ושאר מבקשי נפשו וכספו — הוא זקוק לעורך," ומוסיף: "גלוי הדבר שמוקירי הגוססים מבקשים נואשות משמעות כבירה הצפונה בפטפוטיהם, אמת גדולה, ולכל הפחות מסקנה שתועיל למי שנשארו למלא את מטלות החיים. ימים שלמים הם יושבים לצד מיטתם ומן המיטה אין הם משים, ומקבלים כל דיבור ודיבור כאמת לאמתה. וכשמשתתק הגוסס, אולי נרדם, ימצאו משמעות מפליגה גם בשתיקתו, אך בסופו של דבר ימצאו שחכמים מתים בחוכמתם וכסילים בכסילותם ואין חדש תחת השמש."
אחר כך, בכותרת "תכלית" ובפסקה שאפשר לראות בה את היפוכה של הקודמת, מופיע לראשונה המונח "מתעד ועורך שכיב מרע": "שכיב מרע מדבר ומלהג, מתוודה ומשקר, הבלים ודברי חוכמה מעורבין יחד, וקרוביו תמיד יציקו לו בשאלות על הזוטות המעסיקות אותם. וכאן נדרש מתעד ועורך שבינו ובין הגוסס אין דבר וחצי דבר, שידיעותיו רחבות, ויפריד עיקר מטפל, וישאל שאלות אמת. שהרי אותו שכיב מרע האמין בדברים (לפעמים הוא עצמו לא ידע להגדירם), והשקיף על העולם, ומדוע תעבור השקפת עולמו מן העולם אתו יחד?"
אלברט לא פירט ביומן איך נפלה לידיו עבודתו הראשונה. היו שמועות שבימי המצוקה עבר בין חדרי גוססים בבתי החולים והציע להם ולקרוביהם את שירותיו, ופעם לאחר שהודיע לאישה שעברה ניתוח קל שהיא שכיב מרע ואין לה עכשיו אלא לשכור את שירותיו, הכו אותו קרוביה מכות נמרצות והרופאים אשפזו אותו בחדר שלידה. אך לבסוף נמצאה הלקוחה הראשונה; אולי שכרה את אלברט מנסור כי הכירה אותו, היו שטענו שבכלל היו נאהבים, ואולי שמעה על אביו שתרגם שירה מצרפתית ואנגלית לערבית.
על עובדה אחת אין מחלוקת: הלקוחה הראשונה של אלברט היתה אישה שכונתה ביומנו ר' וגססה מסרטן ריאות בבית החולים הדסה בירושלים. "משונים היו מעשיה של האישה," כתב אלברט, "נתגלגל הדבר שבאשמורת שלישית נתנה את תכשיטי הזהב היקרים לחאסן, המטפלת הערבייה שסעדה אותה בבית החולים. נשתוממו אוהביה ולא הבינו שר' בחנה את תולדות חייה, ופעמים הצטערה על עניינים שברומו של עולם ופעמים העיק עליה מצפונה בגלל מראות שראתה ברחובות ילדותה, למשל גירוש משפחתה של חאסן מהבית ברחוב עזה..."
בטון מופתע מעט כותב אלברט שבשבוע האחרון לחייה עסקה ר' רק בעניין אחד: "ביקשה שאחד מחבריו של בעלה זצ"ל, אדם ערל לב ועשיר כקורח, יעשה חסד עם בנה שמתגורר בניו יורק וישיג לו גרין קארד. כל השבוע ביקשה שיבוא העשיר אל מיטתה להשביעו בעניין." כאן מוסיף אלברט הרהור משלו: "הגוועים נוטים להיאחז באשליה שהחיים ינהגו חרדת קודש בשבועה שנשבעו לשכיב מרע. מובן שאין להם בררה אלא להאמין בזה. ואולם גם אם נתכוון הנשבע לדבוק בשבועתו, הזמן חולף וזכר המת מתעמעם. הגוועים אינם יודעים לאמוד את הזמן שאחרי מותם, ומתפתים להאמין כי מותם הוא אירוע שאין לו סוף."
לבסוף מודיע אלברט שנקבע ביקור לאיש העשיר, כל כך התאחר האיש להגיע עד שקרוביה של ר' שיערו שהוא מייחל שתמות לפני ביקורו. "לבסוף בא אותו גַברָא רַבָּא לבית החולים ור' השביעה אותו שיעזור לבנה. ללא גרין קארד, הלינה, לא יעסיקו אותו, והוא, כיצד יעסיק אחרים? האיש העשיר טען שר' היקרה אינה מדייקת בדבריה: אם יעסיק עובדים, יקבל בנה גרין קארד, ואם כאלה הם פני הדברים, עזרתו אינה נחוצה. ואולם ר', שכבר תשש כוחה, לא זכרה כמה עובדים מעסיק בנה, והשניים דנו בפרטי הפרטים עד שנזכרו שבעולם הזה לא ייפגשו עוד. ר' השביעה אפוא שוב את האיש העשיר שיעזור לבנה, והלה נשבע, אף כי נשמע מפקפק עוד יותר. העשיר העלה זיכרונות מימיהם בעיר הגדולה, ובסערת נפש סיפר על האליפות של הניו יורק ג'אינטס בשנת 1951 שהיתה 'מצמרות חייו, אושר מופלא', ונזכרו בצהריים שטופי שמש והם מטיילים ברחובות ניו יורק ועוברים מהאור אל הצל, שני זוגות שלא מכבר נישאו והאופק הנפרש לעיניהם בין גורדי השחקים מרחיב את הלב, ונדמה שהעולם יטה להם חסד. אחרי ככלות הכול, הסכימו ר' והאיש העשיר, אלה היו ימים טובים..."

 
■ ■ ■
 
בעצם אפשר לומר שמקצועו נולד מתוך המקצוע של אביו. יום אחד, אוקטובר 1984 , קיבל אביו הזמנה להגיע לניו יורק. הזמנות כאלה היו עניין שבשגרה. הוא עבד בתחום למעלה מעשרים שנה, טיפח קהל לקוחות קטן של יהודים עשירים והעדיף לעבוד בארצות הברית ובאירופה, שכן לא רצה שבירושלים ירכלו על מעשיו וענייניו. בילדותו שמע גבריאל את אמו ואת אחיו הגדול מלגלגים על החשאיות של אביו: הרי מחוץ לבית הוא ביוגרף או רשמן זיכרונות ורק כאן הוא נהפך פתאום למתעד ועורך שכיב מרע ומרשים את גבריאל הקטן בסיפורי גוזמאות. בילדותו העדיף גבריאל להאמין לגרסת אביו, שהתעלם מהערותיהם של אשתו ובנו הבכור ובהדרגה גיבש חוקים למקצוע שלו: הוא נהג  לעבוד עם שני לקוחות בשנה, במקרים נדירים נטל לידיו עוד, כי "לעתים איתרע מזלך ושלושה מלקוחותיך מתים באותה שנה." כדי לשכור את שירותיו של אביו היה על הלקוח לעמוד בשלושה תנאים: להיות יהודי, לקבל המלצה מאדם שנמנה עם חוג הלקוחות, לשלם 50,000 דולר. למרבה ההפתעה, האיש שהזמין אותו לניו יורק הציג המלצה מבנהּ של אותה אישה שאביו כינה ביומניו ר' — הלקוחה הראשונה שלו — שעדיין התגורר בניו יורק.
בשנת 1982 , מיד אחרי שקיבלו את הכסף ממכירת האדמה באבו תור, הם עברו מן הדירה ברחוב השחר בבית הכרם לבית פרטי ברחוב סעדיה גאון. בינואר 1984 מתה אמו, באמצע אותה שנה הוא השתחרר מהצבא, ומשתי הסיבות האלו החליט אביו לצרף אותו לנסיעה. בניו יורק הם התארחו באגף נפרד בפנטהאוז של משפחת ברוקמן בשדרה החמישית. הסלון רחב הידיים הפתיע את  גבריאל הצעיר לא רק בממדיו אלא גם במראהו, ששולבו בו סגנונות שונים:
ציור מקורי של ג'קסון פולוק; תצלום של נורמן מיילר, שידיו הנתונות בכפפות אגרוף מונפות אל שק אגרוף שמחזיק ברוקמן האב; חנוכיית כסף מעוטרת בתבליט של שני אריות; ספריית עץ גדולה, שאור זהוב ורך נח עליה בכל שעות היום והלילה ומדפיה חולקו לפי שפות: אנגלית, רוסית, פולנית, עברית ויידיש. בסלון המצועצע בלטה כרזה קרועה בשחור לבן שבמרכזה שני גברים בחליפות שחורות ובמגבעות, לאחד שפם שחור עבה ועיניים שנראו כחולות ולאחר פנים חלקות ורעננות, ומעליהם נכתב : Save Sacco and Vanzetti! . השאלה הראשונה ששאל את מייקל ברוקמן היתה מי האנשים האלה. מייקל חייך בשביעות רצון וסיפר שאביו ג'ונתן התעניין מאוד בשני האנרכיסטים הצעירים שהיגרו לארצות הברית מאיטליה ובתחילת שנות העשרים הואשמו בשוד והוצאו להורג. ברוקמן האב סבר שזו בושה שהיהודים בארצות הברית לא תמכו בשני הצעירים האומללים, ובשנות השבעים אף שילם לתסריטאי כדי שיגולל את פרשת משפט השקר שנערך להם. הוא חלם שרוברט דה נירו יגלם את סאקו, אבל שום דבר לא יצא מזה.
ג'ונתן ברוקמן חזר באותו שבוע מבית החולים, אחרי שנתבשר כי הסרטן התפשט בכל גופו ונשארו לו שבועות ספורים לחיות. אלברט פגש אותו באותו יום, וכשחזר מהפגישה סיפר לגבריאל בהתלהבות שהוא מיד זיהה את פניו: ג'ונתן ברוקמן היה האיש העשיר שביקר את ר' בבית החולים, ואליו היא התחננה שיעזור לבנה לקבל גרין קארד. והוא עזר לו? שאל גבריאל. הוא לא עזר לו בשום דבר,  השיב אביו, אבל זה לא לב העניין: מתברר שברוקמן קרא את הדין וחשבון שהגיש אלברט על ר' והתרשם עמוקות, הוא אמר שתיאר את דמותה והשקפותיה "ללא חנופה, אך ברוחב לב," ולא נעלב מהפסקה שתואר בה כאדם קטנוני ונטול שאר רוח. "יש אנשים שסבורים שאני כזה," אמר לאלברט ברוח טובה. מעבר לזה אלברט לא דיבר על הפגישות שלו עם ברוקמן האב, מן הסתם חשש שגבריאל יפטפט באוזני בני המשפחה.
הם שהו בבית הברוקמנים קרוב לחודש. אביו בילה את הימים בחדרו של ברוקמן האב, בערבים הם סעדו בחדר האורחים או במסעדות ברובע הסיני, ובימי שישי נערך קידוש שנכחו בו כארבעים איש. בקידוש הראשון הוא ישב לצדו של מייקל ברוקמן, שהיה בשנות השלושים לחייו, חביב למראה, ממוצע קומה, בעל כרס קטנה, לחייו מנוקדות בנמשים וכרבולת בצבע גזר על ראשו. את רוב השיחות בסעודות ליל שבת הוביל קול הבריטון של מייקל, ובמרכזן עמדו הבחירות לנשיאות של 1984 . הברוקמנים, שתרמו למפלגה הדמוקרטית מאז ימי רוזוולט, לא האמינו שמונדייל יכול לנצח את רייגן, ומייקל הרבה לתאר מפגשים עם אנשי המפלגה הדמוקרטית, שדחקו בו לתרום עוד לקמפיין ולשדל את חבריו לעשות כמוהו, בעוד הוא סונט בהם שכל דולר שהוא נותן להם הוא דולר אבוד, "אבל נתרום, כדי שאחר כך לא תגידו שהפסדתם בגלל היהודים."
לא פעם התעמת אתו אלברט בארוחות הערב כי ליברלים מסוגו היו בדיוק הטיפוסים שבז להם, והוא דווקא הוקיר את ממשל רייגן ומאבקו "בקומוניזם ובבטלני האיגודים המקצועיים" והאיץ במייקל לקרוא באמת את פרידריך האייק. הוא גם אמר למייקל שהליברלים באמריקה לא מבינים את המזרח התיכון, ולפעמים כדי להרגיזו סיפר לו על אחת היוזמות שלו מימי בית הקפה של סעדיה, למשל התוכנית למלון נביאי ישראל שלרגע עוררה עניין בחוגי מפא"י. "הרי המפא"יניקים," הסביר אלברט למייקל, "מאמינים שהיום אין אלוהים בארץ ישראל, אבל הם מוכנים להישבע שהוא היה כאן פעם." ומדוע שלא תשקיע קצת מהונך הגדול למען רעיון כזה, שאל את מייקל בחיוך. לפעמים נקלעו  לעימותים סוערים בעניינים יהודיים כמו למשל איך קרה שחשובי האנתרופולוגים — דורקהיים, לוי ברוהל, מרסל מוס, ספיר, בורס, לוֹוי — היו יהודים או באיזו מידה השפיע שבתאי צבי על ההיסטוריה היהודית.
הדיונים היהודיים שעממו את גבריאל.
מייקל הפיץ סביבו עליזות וצחוקו היה מידבק, אך בעיניו הבהירות הבליח מדי פעם מבט צונן שהשרה אי־שקט על סביבתו. בימים הראשונים עליצותו התמיהה את גבריאל, אך בחלוף הזמן הבין שמייקל קיבל בטבעיות את מותו הקרב של אביו: כאלה הם סדרי עולם — אבות מפנים מקום לבניהם — וההכרה הנוקשה בסדר הדברים, בהכרחיותו, ניחמה אותו. בחלוף הימים איבד מייקל עניין באלברט והתרכז בגבריאל, ובשבוע האחרון שלהם בניו יורק כבר הזמין אותו להתלוות אליו לכל מקום. גבריאל ישב אתו בפגישות במשרדי קרן הגידור "ברוקמן, סטנסטון ובארנס" והוצג שם בחיוך כמתלמד מישראל; הצטרף אליו לארוחות צהריים עסקיות, לרוב עם משקיעים של קרן הגידור, שרצו לוודא שגם השנה תגיע התשואה שלהם לסביבות 15% ; צעד אתו בחזרה למשרד, וכשמייקל היה לועג ל"חמדנים" שפגשו הגיב בהיתממות כדי לגרות אותו להשחיז את עקיצותיו, עד שמייקל היה מזהיר אותו בחיבה: "תפסיק לעשות את זה ילד." הם חלפו מתחת לזוהר הכתום של עלי העצים, רוח קרה נשבה   בפניהם, וגבריאל נמלא חדווה מסוקרנת ונטולת דאגות — כל יום חושף לפניו סוד חדש. בניו יורק התנקה מהרהורים טורדניים, ורק איזו שריקה חרישית אך עקבית שבה והזכירה לו שהימים הללו חולפים עוברים, ושחלק בנפשו כבר מהלך ברחוב עזה ומתאבל על ימי ניו יורק, שנתחים מהם נעלמים במחילות הזיכרון.
בשעות הערב הם בילו בארוחות רבות־משתתפים בחברת מנהלים בקרן הגידור, ברוקרים, עיתונאים, חברי קונגרס דמוקרטים, בנקאים, יזמים מעסקי הפיננסים או הנדל"ן ואנשי עסקים יהודים, שכמו מייקל היו חברי ארגון ה־ UJA למנהיגות צעירה. כעבור שבוע כבר היה ראשו של גבריאל סחרחר מרוב שמות ומקצועות וסיפורי החיים שנארזו תמיד בעטיפה צבעונית שובת לב, ובתוכה גם המאורעות הנוראים ביותר נראו כהתרחשויות חביבות שבצדן לקח מועיל. הוא למד להקשיב לאנשים האלה, לא להציג שאלות ישירות מדי, אלא להסתפק בהערות שיעידו על העניין שמצא בדברים ועל הלקחים שאפשר להפיק מהם, והגבול היה דק למדי. בארוחות כאלה הוא גילם את הבחור הצעיר מישראל שעדיין לא עשה כלום בחייו ולכן אינו יכול להטיל ספק בפרשנותם לאירועים, אבל גם אסור לו לשעמם אותם בהמהומי "מעניין מאוד". הוא הבין שהם מצפים שבשאלותיו תישמע התרסת נעורים, שהערותיו ידגישו את זרותו ואת השקפתו השונה, ועד מהרה סיגל לעצמו את הטון הנכון ולמד להציג שאלות שעוררו בנמעניהן תחושה שהוא "מגלה הבנה מרשימה ביחס לאיש צעיר". את היכולת הזו לא הצליח להפגין בדיונים רבי־משתתפים: לרוב היה משתתק בהם, כיוון שעדיין לא ידע לדבר במשפט אחד אל ארבעה אנשים. לא פעם ישבו בסלונים רחבי ידיים, ובין האורחים עבר מגש קטן מכסף ועליו שורות של אבקה לבנה. גבריאל הסניף אותה בחדווה, והגירוי שחש באפו נעשה נעים יותר משורה לשורה. לאחר כמה שורות נדמה היה כי העננים האפורים שאפפו את תודעתו ושעד עכשיו לא היה מודע לקיומם מתקפלים במהירות, ואור לבן ומסנוור זרח על מסקנותיו והצליל אותן, ואז החליט שהוא יכול להתמודד עם האנשים הללו ואפילו לעג להם בלבו, לכל ורדרדי העור המדברים בטון עצל שמזדחל ממעמקי בטנם, אך זו היתה תחושה חולפת, כעין הבהוב פנס בנפשו: רגע אחד ידע שיש בו די כישרון להיות כאן ביניהם ולהצטיין, ונדמה שרסיסי מחשבות בתודעתו מתגבשים לגבישי דעות מוצקים, אך בטרם הספיק לבחון אותם הם נמסו או נראו חסרי
פשר.
בכל פעם שהמגש עם השורות הלבנות התרחק, הוא עקב אחריו במבט מתאבל. נדמה היה שכוח טמיר וזר מתעורר בתוכו, מחכה להתפוצץ בתודעתו בעוצמה של חלום בלהות.
 
בלילה שאחרי ההלוויה של ברוקמן האב — זה היה היום האחרון שלהם בניו יורק — הוביל אותו מייקל לחדר הביליארד. היה קר בחדר, שבמרכזו ניצב שולחן הביליארד הגדול ביותר שראה מימיו, והרוח התפיחה את הווילונות הלבנים סביבם. מייקל רכן וכיוון את המכה הראשונה בכדור הלבן, ובזמן שבחן בזווית העין את משולש הכדורים בצדו האחר של השולחן, אמר לו: "אבא שלך יודע הכול על המשפחה שלנו עכשיו, כל הסודות הקטנים. גם אתה תדע לפחות חלק מהם."
"אבא לא מספר לי כלום," מיהר גבריאל להתגונן, "הוא מאמין בהפרדה מוחלטת בין העבודה..."
"זה לא משנה," קטע אותו מייקל שהתגאה בתפיסתו המהירה.
גבריאל שם לב שבקרב אנשי עסקים שפגש בניו יורק תפיסה מהירה היא התכונה המוערכת ביותר. אביו בז ל"מהירי התפיסה" ולעג לערך התכונה הזאת, שנראית לאנשים ראויה יותר מהשכלה, מהבנת מורכבותה של סוגיה והקשרים שבין תופעות. "וממילא השיחות שלהם יראו אור בספר, והבנתי שאביך יודע להפריד בין דברים שנאמרו לאוזניו בלבד ודברים שמיועדים לאוזני אחרים. אולי אתה לא יודע, אבל בחוגים מסוימים של אנשי עסקים נחשב אביך לאחד מסופרי הצללים היהודים הגדולים בדורו."
זו היתה הפעם הראשונה שגבריאל שמע מישהו מכנה את אביו "סופר צללים".
מייקל ניגש אל הבר, מזג קוניאק לשתי כוסיות והניח אחת על שולחן הזכוכית שלצד שולחן הביליארד. "אני לא רציתי להעסיק סופר צללים עצמאי מדי. 'איזה מין רעיון זה לכל הרוחות?' אמרתי לאבא. 'בסוף הוא יכתוב שהיית אדם שונה מזה שהכרנו, ואז נצטרך להשיג כותב אחר, והוא כבר לא יזכה להכיר אותך.' אבל אבא קרא דברים שאביך כתב, שהתפרסמו במעין ספרי זיכרונות, ביוגרפיות או הרהורים של המת, וגם דברים שנועדו רק לקרובי משפחה. הוא השתדל להשיג כמה שיותר דברים שאביך כתב, הוא אפילו קנה כמה ממשפחות שהסכימו למכור לו. הוא באמת העריך את העבודה שלו, ואמר שבדיוק בגלל עצמאותו הדוחות שלו מורכבים כל כך.
אז עשיתי כרצונו, והשורה התחתונה היא שעכשיו כשאתם יודעים עלינו כל כך הרבה, אנחנו קצת כמו משפחה, ואני אדם שמאוד קשור למשפחה שלו, אתה מבין את זה?"
"כן, אני מבין לגמרי," השיב גבריאל בהכנעה. הטון קצר הרוח של השאלה האחרונה לא השאיר מקום לתשובה אחרת, ופתאום עלה על דעתו שהכרזתו כי אביו לא מספר לו דבר על עבודתו, הכרזה שנועדה לשכך את חששותיו, לא מצאה חן בעיני מייקל, שראה בסודות שאבות חולקים עם בניהם חלק מסדר הדברים הטבעי, ובעיניו הידע ולקחי החיים שאדם צובר בחייו ומוריש לבנו הם שווי ערך לנכסים ממשיים של כסף, מניות, נדל"ן ושליטה בחברות.
סוף־סוף פילחה את גבריאל ההכרה שנאבק בה בימים האחרונים — הוא איננו מבין את האנשים הללו ואת הערכים שמכתיבים את מעשיהם.
מייקל לגם מהכוס שבידו. הוא השגיח ברפיון שאחז בגבריאל, ועכשיו קרנה מפניו שוב אותה חמימות שנמחתה לרגע בחילופי הדברים. "אגב, ידידי הצעיר," הוא אמר בקול רך, "אתה מתכוון להכות בכדור או לא?"
גבריאל התרכז בכדור. המכה היתה חזקה למדי ופיזרה את משולש הכדורים בכל רחבי השולחן, מכה לא רעה בכלל בשביל אחד שמעולם לא שיחק ביליארד בשולחן כל כך גדול. מייקל הניח את הכוס על שולחן הזכוכית, פסע אל הצד האחר של השולחן וכיוון את המקל למרכז הכדור הלבן. גבריאל לגם מהקוניאק ומיד התפשטה בגופו חמימות ושריריו התרפו. כדור סגול נפל לחור האמצעי.
ואילו ערכים מנחים את פעולותיו שלו? ואם לא ערכים, לפחות הרגלים שאפשר להיאחז בהם. תמיד חש שלמשפחות אחרות יש כעין אמנה, ברורה יותר או פחות, שמתווה מסגרת לחיי חבריה (ואפילו כשסוטים מרוחה היא עדיין קיימת כתמרור), ואילו להם לא היה אפילו חוק אחד, אפילו יום אחד בשנה שמעשיהם בו נגזרו ממסורת שמוכרת לכולם. עשורים שלמים חלפו ודבר לא נצבר.
"אתה לוגם עכשיו קוניאק, פראפין 1888 , בקבוק ששווה 6,000 דולר בערך."
"אני מבין," מלמל גבריאל, התחושה החמימה הסתלקה מגופו ורוח קרה חדרה לעצמותיו. הוא עמד שם ובהה בנוזל המוזהב, ועד מהרה הבין שהוא נראה מטופש למדי. הוא לגם מהקוניאק והחזיק
את הנוזל בגרונו כמה שניות, "באמת טוב."
"אל תהיה ילד, לא אמרתי לך את זה בשביל שתרגיש לא בנוח," פלט מייקל צחקוק, וברור היה שהתחרט על הנימה המתייהרת שציין בה את מחיר הבקבוק, "אתה יכול לשתות את כל הבקבוק הארור בלגימה." הוא מישש את הבד הירוק באצבעותיו. "קוניאק היה התחביב של אבא," הפטיר ורכן במהירות אל השולחן. הוא הכה בכדור בכוח. גבריאל עקב אחרי הכדורים המתגלגלים על הבד אך מבטו נתקל בשיירת נמלים שהתקדמה על מסגרת העץ המבריקה של השולחן. הנמלים הפיחו בו עליצות, כאילו חשפו את הפיגומים שחבויים מאחורי המעטה ההדור של החדר, ובעצם, גם הנמשים על פניו של מייקל, כשהאפירו עם רדת הערב, נראו כנמלים.
מייקל הזדקף, וכשעמד מול גבריאל וגופו מחוץ לאור הנופל על שולחן הביליארד, נראו כתפיו רחבות יותר וארשת חמורה עלתה על פניו, ולפחות זו הארשת שדמיין גבריאל. "העניין הוא שלמשפחת ברוקמן אין עסקים במדינת ישראל, שום דבר, והגיע הזמן שנקדם קצת את הכלכלה והחברה הישראלית." הם עמדו זה מול זה, אך קולו של מייקל הגיע לאוזני גבריאל מהצדדים. "אבא רצה לעשות את זה מזמן ולא הספיק, ואני נחוש בדעתי לקיים את צוואתו. אתה בחור צעיר מאוד גבריאל, אבל אני אוהב לתת הזדמנות לאנשים צעירים. בחנתי אותך בימים האחרונים, ואולי הבנת שמדובר בבחינה החשובה בחייך. בשנתיים שאני מנהל את קרן הגידור מיניתי אנשים צעירים לתפקידים בכירים מאוד. כולם פקפקו בהחלטותי, בארנס טען שאני פזיז ואפילו משוגע" — את המילה "משוגע" הוא אמר בעברית, וגבריאל הבין שמחובתו לחייך — "אבל אבא האמין בי."
דממה השתררה בחדר. גבריאל רצה לומר דבר־מה מנחם, אבל כל המשפטים שעלו על דעתו נשמעו מגושמים. גם אחרי הדיבורים המשפחתיים ששמע הוא התקשה לאמוד את מידת הקרבה ביניהם, שממילא היתה תלויה במצב רוחו של מייקל, שהשתנה ללא הרף באותו שבוע.
"עכשיו כולם קצת פחות מפקפקים," אמר מייקל בלעג, "והיום החלטתי, גבריאל, שאתה תהיה האיש של 'ברוקמן, סטנסטון ובארנס ' בישראל. האיש שלנו לכל דבר ועניין."

■ ■ ■
 
בשנת 1980 , כשגילו את מחלת הסרטן של אמו, הוא היה בשנה האחרונה של הגימנסיה, ואחרי שבילה קיץ בשיקגו בתוכנית חילופי נוער הוא גידל זקן ושער ארוך ופרוע, שמע להקות כמו שיקגו וקיס ועישן סיגריות ומריחואנה. אמו לא חיבבה את חזותו החדשה, אך להפתעתו לא מתחה עליו ביקורת. הקשרים ביניהם הורעו זמן רב לפני שנסע, ואחרי שובו משיקגו נראה שאיבדה בו עניין, כאילו החליטה שאין עוד טעם לטרוח לשקם קשר שימיו היפים רחוקים ורגעי החסד שבו מעטים. בניגוד לאחיו הגדול, הוא התרחק מאמו כבר מגיל צעיר, סירב לספר לה על חבריו ועל ענייניו, ולמעשה היא לא ידעה דבר על חייו מלבד התעודה שהציג לפניה פעמיים בשנה. הוא ראה את אחיו יושב בחדרה של אמם ימים שלמים — הוא על שרפרף ליד התנור, ואמו שוכבת במיטתה — ושניהם מתלחשים. אחיו לא נתן אמון באיש והניח שכולם זוממים נגדו. הוא לא יצא לָעולם בחפץ לב, בסקרנות, בתשוקה להתוודע לדברים שלא הכיר, ונדמה שתמיד השאיר חלק ממנו בחדרה של אמו; משם נראה העולם מקום אכזר שאנשים טופחים בו על שכמך בעודם מכישים אותך בעורפך, ולכן עליך להיות מוכן לקדם כל רעה בנסיגה מהירה אל החדר הזה, שמתענגים בו על החום שמפיץ תנור הגז ולא מופתעים משום אכזבה או בגידה.
באותו יום, 20 בפברואר 1980 בשעה ארבע אחר הצהריים כשחזר הביתה, היה מודע במעורפל לעובדה שאמו ממתינה לתוצאות בדיקה, אבל לא היה בזה שום דבר יוצא דופן, תמיד ריחפה מעליהם חרב הבדיקה הגורלית שסוף־סוף תחשוף את טיב המחלה המקננת בגופה. מיד כשדחף את הדלת ראה אותה יושבת על הכורסה הקטנה ליד השולחן שמכשיר הטלפון מונח עליו. היא לבשה את החליפה החגיגית שלה: מכנסיים לבנים ומקטורן לבן עם צווארון תחרה וחגורה, ומתחתיו חולצה תפוחה מעט שבחזיתה רקומים עלי כותרת ורודים קטנים. ראשה היה מורכן והוא לא ראה את פניה, רק את תלתליה החומים, ובעודו לכוד ליד הדלת התחוור לו הסיפור כולו והוא בוש בתשוקה שגאתה בו להסתובב לאחור, לדלג במורד המדרגות, לצאת אל רחוב השחר, לרוץ במורד רחוב הגיא ולזנק אל חיק הוואדי, שמסך גשם אפור מתוח מעליו. ופתאום זיכרון דחף את תמונת הוואדי אל מחשכי התודעה: הוא בן שש או שבע, והם מטיילים יחד ברחוב יפו ומחליטים לגשת אל האופה לקנות עוגת קינמון לכבוד יום שישי. האופה, גבר צעיר כבן עשרים וחמש, בוחן את אמו, ומבטו החודר מפחיד את גבריאל הקטן והוא לופת את ידה בחוזקה. אמו מרגיעה אותו והם ניגשים אל הקופה והאופה מחייך אליו בידידות ונדמה שגם שיניו הצהובות שוחקות. "יש לך אמא סקסית," הוא אומר. הם יוצאים מהמאפייה ואמו מסדרת את כובעה הסגלגל שעוטר ברקמת פרחים מלאכותיים ונהרה מציפה את פניה, מעולם לא ראה אותה כה מאושרת. "יש לך אמא סקסית," היא חוזרת ואומרת בגאווה, עד שהם מגיעים לתחנת האוטובוס של קו 14 ליד הסניף המרכזי של מפלגת העבודה, "יש לך אמא סקסית."
הוא עמד צמוד לדלת: "את רוצה שאתקשר לאבא?"
היא לא ענתה.
"אני אשיג את הטלפון שלו בקלות," הוא התקרב אל הטלפון, באמת האמין שאביו נסע לבקר את אחד ממכריו בחיפה.
"לא, הוא יחזור עוד מעט, אולי במכונית כבר," לחשה אמו, וכשהרימה את ראשה נראו על מצחה קמטים של תימהון קל כאילו התעוררה משינה עמוקה, ונימים אדמומיים התפתלו בלובן עיניה.
"אני אתקשר למיכאלה!" הוא קרא.
"לא," סירבה אמו, "היא בעבודה עכשיו."
ברכיו כאבו והוא חש חולשה בכל גופו. השתיקה ביניהם מילאה אותו בהלה, והוא החליט שעליו למלא את הבית באנשים ומיד. "אז זהו, אני מצלצל לדליה," קבע, ואמו סירבה שוב, ולבסוף בייאושו הציע את מירה, שהתגוררה ברחוב החלוץ ושבעלה היה רופא בבית החולים הדסה הר הצופים. לרווחתו קיבלה אמו את ההצעה.
"אלווה אותך למיטה," הוא הציע, והיא הנהנה בראשה, והוא אחז בזרועותיה בעדינות ועזר לה לעמוד על רגליה, וכשעמדו שם קרובים נשם את הבושם המתקתק שלה וראה תלולית איפור כהה שנקרשה על לחָייה ואת הקמטים העמוקים סביב עיניה ואת ורידי ידיה, כאילו הופשטה בבת אחת מאותה חזות מטופחת שעטתה על עצמה כל בוקר לקראת יום העבודה במשרד, ופתאום הבין כמה חזק היא אוחזת בחזות הזאת וכמה קשה היא עובדת כדי לשמרה. הוא חיבק את מותניה בידו והוליך אותה אל המסדרון המוביל אל חדר השינה, וגופה היה קרוב אליו וראשה נשען רגע על כתפו, אבל כעבור צעדים אחדים כבר השתחררה מאחיזתו ואמרה שתגיע לחדר בכוחות עצמה. אולי בכל זאת יחד? הוא רצה להציע ולא העז, שתיקה של שנים היתה תלויה ביניהם והמילים הללו היו לקוחות משפה אחרת. הוא ריפה את אחיזתו, משב קר הרעיד את גופו וכאב שהיה עמום קודם התחדד בצלעותיו, ורגליו נשארו ממוסמרות לרצפה בין הסלון והמטבח, שני צעדים מהטלפון, כשבהה בדמותה המתרחקת במסדרון. גם אם לא אמרה את זה, גם אם עכשיו הם מתחרטים על חילופי הדברים הללו, שניהם ידעו מהו המשפט שחוצץ ביניהם: אמרתי לך שעוד תניח פרחים על הקבר שלי ותבקש מחילה.
הוא התיישב על הכורסה, שעוד אצרה את חום גופה של אמו, והניח את שתי ידיו על ריפוד העור. זמן־מה ישב שם בלא ניע עד שהתעשת והרים את שפופרת הטלפון וחייג את מספרה של מירה. לא היתה תשובה בביתה, והוא פלט קללה חרישית ובכף ידו מחה זיעה מצווארו, ורק אז שם לב שהוא עדיין לובש את מעילו ושרצועה אחת של תיק בית הספר תלויה על כתפו.
הערב כבר ירד ובבית החשוך שררה דממה, ועל הקירות ריצדו עיגולים כתמתמים שהטילו פנסי המכוניות העוברות. הוא קם וניגש לסלון, וכשהציץ מבעד לשמשה הגדולה אל הבניין שמולם, סונוור מאורותיו. משלוש הקומות נשלחו זרועות אור וחיבקו את הבניין, רטטו על החלונות שמעבר להם רחשה תנועה בלתי פוסקת: אנשים פוסעים לכאן ולשם, וטלוויזיה, ומוזיקה, וצעקות, והוא עמד זמן־מה מול כל הזוהר הזה שהתריס כנגד ביתם החשוך והריק. הוא לא העז להדליק את האור בסלון, באפלה עוד נשמרה איזו מידה של אי־ממשות לכל אשר אירע כאן בשעה האחרונה. הוא הסתובב וחצה את המסדרון בצעדים החלטיים ונעמד מול דלת חדרם של הוריו. בעדינות נקש על הדלת ושאל את אמו אם היא רוצה שיכין לה תה. אמו לא השיבה והוא הדף בעדינות את הדלת עד שראה את גופה הצנום מכורבל בצדה הימני של המיטה, השמיכות העבות סוככות עליה, ראשה נעלם ביניהן ורק תלתליה החומים נחים על הכרית. הוא ידע שהיא לא ישנה. "את רוצה שאדליק את התנור אמא?"
"לא," היא השיבה, והוא לא ידע אם באמת רצתה להישאר לבד והיה נחוש בדעתו שלא להשאירה שם. הוא כחכח בגרונו ושאל אם תוצאת הבדיקות היא סופית. "כן," השיבה. "מירה לא עונה," הוא אמר והציע שיצלצל לאחיו הגדול. "לא," ענתה והשתרבב לקולה צליל נחרץ — בעניין הזה כבר התחבטה וקיבלה החלטה: "בינתיים אני לא רוצה שידע."
"בסדר, אמא," הוא לאט ונסוג לאחור, מפר את שבועתו שלא להשאירה לבד. מוזר שדווקא בביתם שאפוף תמיד בשמות אנשים מארצות רחוקות שמתים בקצב קבוע, בבית שאמו דיברה בו על מותה המתקרב כעובדה מוגמרת, התקבלה מחלתה כגזרה משונה שבחדרי הלב עוד מאמינים שתופרך, ואין אפשרות אחרת.
הוא נשכב בבגדיו על הספה בסלון והתכרבל בשמיכת צמר. השעה היתה שבע בערב, ולרגע סקר את חבריו וידידותיו מבית הספר — לא היו הרבה, וממילא אין אף אחד שאליו הוא יכול לצלצל כעת. הוא לא רצה להדליק את הטלוויזיה כי חשש להעיר את אמו. הדבר היחיד שעלה על דעתו הוא להרדים את עצמו ולחמוק משטף המראות המציף את תודעתו, ובכולם הצטייר העתיד הקודר הצפוי לכל דרי הבית הזה. כעבור כמה שעות התעורר לדקות אחדות ושוב הצליח למסור את עצמו לידי השינה. הוא ישן בבגדיו על הספה בסלון כשחריקת הדלת העירה אותו. פיו היה יבש ושפתיו נדבקו זו לזו. הוא שמע את צעדיו של אביו ואחר כך ראה אותו נשען על דלת ההזזה של הסלון. אביו היה לבוש חליפה שחורה, ובידו השמאלית השתעשע בעניבתו האדומה: גלגל אותה סביב כף היד ובתנועה אחת שחרר אותה והיא השתלשלה מידו עד הרצפה, ושוב גלגל ושוב שחרר. אביו התקרב אל כיסא הנדנדה שליד החלון והתיישב עליו, גבו מופנה אל גבריאל. הוא הסיר את מגבעתו והניחה על השטיח ומתח את רגליו לפנים. אחר כך הוציא מכיס מקטורנו פתקים מקופלים, פרש אותם ובחן אותם בחושך. הסלון היה קר והבניין הנשקף מהחלון רחב הידיים — "החלון הצרפתי" כינה אותו אביו — נבלע באפלה. עכשיו, כשכבר היה ער, מחלתה של אמו ריחפה במרומי תודעתו וחלשה על המרחב כולו, וכל הרהור חולף ספג את צִלה. אביו קרע לגזרים כמה פתקים ותחב אותם לכיס המקטורן. הוא קם מכיסא  הנדנדה וגבריאל הבין שבין אביו ובין הידיעה על מחלת הסרטן חוצצות עכשיו רק דקות אחדות. הוא הצמיד את לחיו אל הכר ועצם את עיניו, אך פתאום שמע את שריקת הקומקום מהמטבח, וכעבור רגע שב אביו אל הסלון נושא עמו כוס תה על צלוחית. הוא ניגש אל המזווה בסלון, ובעודו שורק איזו מנגינה הוציא משם בקבוק וודקה ומזג מתוכו לספל התה. אחר כך רחרח את התה, לגם לגימה ונאנק בהנאה, ושוב התיישב על כיסא הנדנדה.
גבריאל עצר את נשימתו, עד אותו רגע לא התכוון להסגיר את ערותו, הוא לא רצה לשקר לאביו אך גם לא חשב שתפקידו לבשר לו את הבשורה, ולא רק משום שחשש מתגובתו אלא גם מכיוון שזכותה של אמו לבשר זאת לבעלה במילים ובטון שתבחר, ואם תרצה למשל לומר: "הנה, כמו שטענתי כל השנים, אני חולה," ותתענג על צדקתה — האם הוא רשאי למנוע מאמו את העונג הזה? אך הבְּעתה שתקפה אותו היתה כה גדולה עד שחש שהוא חייב לחלוק אותה עם מישהו; הרי האיש מפורסם בכישרונו לבחון דברים מזווית מקורית. אביו לגם מהתה בדבקות וכשסיים הניח את הצלוחית על השטיח בין רגליו.
"חולה אמא שלך," התנגן קולו בסלון כשהזדקף.
"כן, חולה," השיב גבריאל.
"חולה אמא שלך," חזר אביו ואמר.
"היא חולה," אמר גבריאל, ועכשיו חשד שאביו מבושם קצת.
דממה השתררה בסלון, וגבריאל הביט בתנועות כיסא הנדנדה שנעשו מהירות יותר.
"איך שמעת?" שאל גבריאל.
"כבר כמה ימים אני יודע," המהם אביו.
"ולא סיפרת לה?"
"עוד עשו שם כמה בדיקות לוודא," התגרגר קולו של אביו, "וחוץ מזה, אין כל רע בדחיית בשורה רעה."
"אני מקווה שנהנית בחיפה," אמר גבריאל וקיווה שאביו לא יחמיץ את הבוז בקולו.
"אתה יודע, חיפה," השיב אביו בעליזות, "נותנים למפא"יניקים עיר: הם מתים, העיר מתה."
"אמא בחדר, אולי היא לא ישנה," גבריאל אמר.
"טוב, דיברנו מספיק," קבע אביו בתקיפות פתאומית, "מחר יש לימודים." הוא קם מכיסא הנדנדה, וגבריאל הטה אוזן אך לא שמע דבר. כנראה אביו חלץ את נעליו. גבריאל נרדם, וכשהתעורר שוב השעה היתה חמש בבוקר. בחוץ היה חשוך. עכשיו חש ערני לגמרי, הרי ישן לסירוגין מהשעה שבע בערב. הביט החוצה ומבטו נבלע בוואדי שבלילות היה לאיִן שחור, ולפעמים התכסה בכיפה סגולה־כהה שבדמיונם של הילדים תפחה לגבהים שאין להם שיעור ואפשר היה ללוש אותו לצורות אחרות — יער משופע בעצים תמירים מסיפורי אגדות אירופיים, בִּיצה ענקית שבמעמקיה קבורים כל אלה שהטביעה, אפילו אוקיינוס שמוביל לארצות רחוקות — שכן כל המסתורין שנעדר מחיי היום־יום של פרוור קטן המכיר רק שערוריות קרתניות נאצר בוואדי של שעות הלילה, כל הזיות הגבורה והחלומות על קברים וגופות, גיבורים ורוחות, כל אשר רחש וגעש בדמיון ונועד להמיר עוד ועוד ימים דומים מדי בעולמות אחרים הוביל תמיד אל הוואדי בלילות. לא היה דבר שהסעיר את הילדים יותר מאורות שריצדו שם ושלהבו את התקווה שמשהו חייב להתרחש שם בלילות. הוא נזכר איך כשהיה בן שמונה העיר את אביו לספר לו על האורות בוואדי, ואביו, בניגוד לכל האבות שסילקו את בניהם בחזרה לחדר השינה, מלמל מיד: "לבש מעיל, נצא לבדוק." עורו סמר ורעד אחז בכל גופו כשלבש את המעיל, והם יצאו אל הלילה הקר, טיפסו במעלה הערוץ, חיפשו את האורות, שלא נראו עוד, הסתבכו בשיחים קוצניים, החליקו על אדמה רטובה, הריחו גומי שרוף. אביו עישן סיגריה, וזה היה הלילה הגדול של ילדותו וגם מחווה של אביו שהספיקה לזמן רב. מעשים כאלה של אביו קוממו את אמו יותר מכול — הנטייה הזאת להופיע מדי פעם בבית ולקנות את לב הילדים במחווה אחת גדולה, שמערבלת את רצף האירועים עד שכולם מוכנים להישבע שהוא היה בבית כל הזמן.
הוא חצה את הסלון, וכשפנה אל ההול ראה את אביו שרוע על הכורסה שליד שולחן הטלפון, מקטורנו פרוש על פלג גופו העליון, ראשו שעון על הקיר שמאחוריו, עיניו עצומות, פיו פעור מעט והוא פולט נשיפות חרישיות. הוא חלף על פניו ובמטבח הכין קפה שחור, וחלף על פניו שוב כשחזר עם הקפה לסלון. גבריאל התיישב על כיסא הנדנדה ושתה מהקפה בלגימות קצרות, עד שהקפה היה קר והבוקר עלה.

■ ■ ■
 
"תפזר קצת כסף," הורה לו מייקל ברוקמן, "חפש מטרות נעלות." בשנת 1985 אמנם היה לו כסף לבזבז מטעם קרן הגידור "ברוקמן, סטנסטון ובארנס", אבל למרבה הצער הוא לא הכיר אפילו אדם אחד שקשור לעניינים כאלה. למעשה, כשמנה את האנשים שאליהם יוכל לפנות, הבין שחוג החברים של הוריו מצומצם: כמה חברות של אמו, שניים מחבריו הוותיקים של אביו מבית הקפה של סעדיה שנשארו בחיים, ועוד כמה ידידים שנעלמו אחרי מותה של אמו. האדם היחיד שאולי אפשר להיעזר בו היה דוקטור ויינשטיין, בעלה של מירה חברתה של אמו, מנתח בבית החולים הדסה שהפליג  ברחובות בית הכרם במכונית BMW שחורה מהדגם החדיש ביותר, אבל כשסיפר לוויינשטיין שהוא מייצג יהודים־אמריקנים שמעוניינים לתרום למטרות נעלות בישראל, הביט בו הדוקטור כסוף השער בתימהון. זה לא היה מפתיע במיוחד: איש מחוג חבריהם לא הבין בדיוק את טיב עבודתו של אביו. הם ידעו שהוא כותב דוחות עבור אנשים עשירים שמתגוררים מחוץ לישראל, אבל לא הבינו באילו נושאים ומכוח איזו מומחיות בדיוק, והיו שחשדו שמעורבים כאן כספים לא כשרים — הלבנת הון, עסקאות נשק (האפשרות הזאת צצה לאחר שאמו סיפרה לחברותיה שבעלה נסע לדרום אפריקה) — השד יודע באיזה עניינים הוא מעורב, אלברט מנסור. בקיצור, ויינשטיין לא רצה להתעסק בכסף המפוקפק של המנצורים ואמר שאם יש לו קצת דולרים שיתרום אותם לבית"ר, הוא ודאי אוהד את בית"ר, הנה מספר הטלפון של יושב ראש הקבוצה.
בשבועות הראשונים הוא ישב שעות לבדו במשרד קטן ששכר במתחם מגרש הרוסים בירושלים ולא עשה דבר. כל הזמן הציקה לו המחשבה שאין לו מושג איך להשתמש בכספים שהועמדו לרשותו, וכשמייקל ברוקמן יגלה זאת הוא יפטר אותו באותה קלות דעת ששכר אותו. העובדה שאינו מכיר בירושלים אפילו אדם אחד בעל מעמד נראתה מכשול בלתי עביר. למעשה רק בשובו מניו יורק, כשהחל לקרוא באמת עיתונים והתעניין בנעשה בעיר, הבין שהוריו היו כצללים בלתי נראים בירושלים, ושבכל השנים שהם חיו בדירה נאה בבית הכרם ואחר כך בבית ברחוב סעדיה גאון והתעטפו באשליה שהם במרכז העיר — לאמתו של דבר חיו בשוליים הנידחים של ירושלים ופשוט לא ידעו את זה. הם לא היו מעורבים בענייני פוליטיקה או תרבות או נדבנות, לא היו קשורים לחוגים חברתיים ולמוסדות עתירי השפעה. מהעיתונים למד שבעיר קיימים מעגלים חברתיים שמתרחבים ומתכווצים ומשיקים זה לזה, ואיפה הם היו בכל השנים הללו? הוא חש שהוריו לא הכינו אותו לעולם הזה, ושלא כאביו, שבשנות הארבעים הסתער על בעלי הכוח בירושלים ולא הבין שאינו מדבר בשפתם, הוא, גבריאל, מפוכח דיו להבין שאפילו אינו יודע אילו כלים חסרים לו כדי להשתלב בעולמם, למשל כל אותם חוקים, גינונים והבנות עדינות שילדים מטמיעים בתוכם כמובן מאליו. בבהירות התגלתה לו כעת החומה החוצצת בינו ובין ירושלים האחרת, שם אנשי עסקים נפגשים בחתונות במלון הילטון או המלך דוד, בוועידות עסקיות בבנייני האומה, במסיבה לכבוד אדם שמונה לתפקיד או פרש ממנו, באירוע לרגל יוזמה חדשה בתחום התרבות, ירושלים שבה ידוע היטב מי הם בעלי הכוח האמתיים ובזים למתחזים. בחומה שחוצצת בינו ובין ירושלים הזו, שבה קורים הדברים, לא היו סדקים ולא התגלה לעיניו שום שער שמופקד עליו מישהו שיעזור לו להשתחל פנימה. האנשים שהיה זקוק להם לא הכירו בקיומו.
והיה עוד הבדל מהותי בינו ובין אביו: אביו היה זקוק תמיד לכסף כדי לממן את רעיונותיו, ואילו הוא אמור לחלק את הכסף, אבל איך? נניח שיאתר מטרות נעלות, איך יפנה לנוגעים בדבר? הוא הרי בחור צעיר שלומד לתואר ראשון, ויום אחד הוא מופיע ומנופף בדולרים שמיועדים למטרות נעלות? מטבעו לא הצטיין ביצירת קשרים עם אנשים חדשים. אם הושיבו אותו ליד אנשים במסעדה — כמו שקרה בניו יורק — הוא גייס את כל כוחותיו, הצליח להפגין קסם אישי ובעיקר הרשים בכישרונו להקשיב, אבל גם בניו יורק קדחה בו החרדה שיקרוס לנגד עיניהם. תמיד פחד שילעגו לו, לא אדם אחד אלא כולם יחד, ושעליו לחמוק מהלעג הזה, להיעלם רגע לפני שמצטללת בקרב הנוכחים ההכרה שהוא האיש שיש ללעוג לו. הביקור בניו יורק אמנם שיכך מעט את החרדה, אך עדיין לא היתה בו התעוזה הנדרשת כדי לפרוץ את החומה ולהציג את עצמו לפני זרים גמורים, לנקוט יוזמות שיגרמו להם להכיר בקיומו, וכשציווה על עצמו להתייצב לפניהם לרוב נחל כישלון. להיות מחוללו של אירוע ולרתום אליו אנשים שלא הכיר? בינתיים זה נראה למעלה מכוחותיו. הוא החליט שהשלב הראשון של עבודתו יהיה מחקר, קודם כול ישרטט לפני מייקל את מפת הגופים הזקוקים לכסף במדינת ישראל, אחר כך יבחרו את המעניינים ביותר. מדי בוקר קרא במשרדו את כל העיתונים וחיפש גופים שזקוקים לתרומות. בספריית האוניברסיטה קרא על הסוגיות המעסיקות את יהודי ארצות הברית ועל הגופים המנהלים את הקשרים בין מדינת ישראל ובין יהודים ברחבי העולם. לאחר כחודש של עבודה שקדנית השלים רשימה של עשרים וחמישה מוסדות שנראו לו מעניינים: ההסתדרות הציונית, קרן ירושלים, מוזאון ישראל, מוזאון השריון החדש בלטרון, קרן שחילקה מלגות לסטודנטים מעוטי יכולת, בית התרבות החדש בדימונה, פרויקט מיליון עצים ניטעים ביערות הכרמל, בית החולים הדסה ועוד. את הרשימה העביר למייקל בניו יורק וחיכה להוראות נוספות.
מייקל ענה לו כעבור שבוע: כדי לתרום כסף לגופים כאלה הוא לא זקוק לנציג בישראל, הם פונים אליו ממילא כל הזמן. הוא מחפש פרויקטים מיוחדים שקשורים למטרות כמו דמוקרטיה, הקניית יכולת השתלבות בכלכלה המערבית, חיזוק הקשר בין יהודי התפוצות וישראל, ציונות ליברלית. הוא רוצה פרויקטים חדשים שלא יקומו ללא קרן הגידור. למשל — וזו היתה יוזמה של אנתוני בארנס שאשתו נולדה במקסיקו סיטי — בכל שנה מחלקת הקרן מלגות לסטודנטים מקסיקנים מצטיינים ממשפחות עניות. המשבר הנורא במקסיקו בשנת 1982 הטריד מאוד את בארנס ואשתו, אף על פי שבאותה שנה הרוויחה קרן הגידור 55 מיליון דולר "כשהימרה בגדול" נגד המטבע המקסיקני; זו בעצם היתה ההחלטה הראשונה של מייקל כמנהל הקרן. בארנס אמנם הצטער על ההימור של הקרן נגד הפסו המקסיקני, אבל לשניהם היה ברור שהמחויבות הראשונה של הקרן היא למשקיעים, וממילא זה לא ש"ברוקמן, סטנסטון ובארנס" הפילה לבדה את המטבע המקסיקני. העיקר הוא שאחרי המשבר במקסיקו החליטו בארנס ואשתו לסייע למדינה האומללה:
מאז שנת 1983 מקיימת הקרן ועידה שנתית בקנקון ומשתתפים בה הסטודנטים שלמדו באוניברסיטאות בעזרת המלגות של הקרן, ובמושב מיוחד בוועידה מועלים רעיונות חדשים לפיתוח כלכלת המדינה. אז בארנס דואג למקסיקו, יפה מאוד, וגם הוא רוצה משהו כזה, גדול יותר, שקשור למדינת ישראל. "הפעל את דמיונך, גבריאל," נזף בו, "יש לך דמיון, נכון?"
 
כעבור שבוע, בערב קיצי בשנת 1985 , הוא ישב עם אביו במרפסת רחבת הידיים של ביתם. אף על פי שעדיין התגורר בבית הוריו, הוא לא דיבר עם אביו על עבודתו החדשה וזה העמיד פנים שאינו יודע דבר. אביו הרי בז למוסדות שהוא הזכיר בדין וחשבון שהגיש למייקל וראה בהם גופים שנשלטים על ידי מפא"י, שגם כשאינה בשלטון מנהלת את המדינה באמצעות ארגונים וחברות ממשלתיות כמו ההסתדרות, בנק הפועלים, תנובה, סולל בונה, המשביר המרכזי, כור, חברת החשמל, הקרן הקיימת, שלא לדבר על הקשרים עם הקיבוצים שהפסידו את כספם בבורסה, והמפא"יניקים עם הליכוד החזירו להם הכול. אביו האמין שבמקום לטפח את הגופים האלה צריכה ישראל לטפח אנשים צעירים מלאי דמיון ותעוזה, שרוצים להקים עסקים אך לא יכולים לפרוח במדינה שמנוהלת כ"אחות הקטנה של ברית המועצות." אחיו הגדול טען שאביהם מאשים את מפא"י בכישלונותיו העסקיים ושבעצם הוא תובע את עלבונו של אלברט מנסור הצעיר, שהמפלגה סירבה לממן את רעיונותיו הנועזים. מובן שזה היה הסבר חלקי: גם בשנים שאביו דיבר אל לבם של עסקני מפא"י שיממנו את יוזמותיו הוא ראה בהם "בטלנים סובייטים", וטען שבזמן שהטכנולוגיה בעולם מתקדמת בקצב מסחרר הם עסוקים בהבלים כמו חקלאות ודישון ונחושים להפוך את ישראל למדינה המשעממת בעולם. ובכל זאת, למרות דעותיו הנחרצות, גבריאל נזקק עכשיו לדמיונו המפואר של אביו.
הוא סיפר לו על מייקל ועל רשימת הארגונים שהכין, ואביו שאל בלעג: "איזה ארגונים הזכרת שם?" כשנקב בשמותיהם העווה אביו את פניו בסלידה והעביר את אצבעותיו ברעמת שערו הלבנה, תנועה שהרגיעה אותו כשנפשו סערה: גבריאל ראה אותו יושב ליד גופתה של אמו בבית החולים הדסה, ביד אחת אוחז בידה ובאחרת משחק בשערו הלבן.
"בכמה קייטנות היית?" שאל אביו לבסוף.
"ימק"א, מחזור א' ומחזור ב', יער ירושלים, עין כרם, והיו עוד," הוא השיב מיד.
"נהנית שם?" הפטיר אביו, קם ממקומו ויצא מהמרפסת. כעבור דקה או שתיים שמע מים זורמים בחדר האמבטיה ושיער שהערב אביו יֵצא שוב לפגישה. בקיץ ההוא החל אביו להיפגש עם נשים. לפעמים הן היו מבקרות בביתם והם היו יושבים בסלון, שותים יין ומדברים, ואם הפגישה התקדמה היטב, אביו היה מציע להן כמה שאיפות מסיגריית מריחואנה נחמדה. הוא הרבה לבלות בארוחות ערב, המסעדה המועדפת עליו היתה המצודה, מסעדה סינית מול חומות העיר העתיקה, שבעליה נהג לפנק אותו במטעמים שלא הופיעו בתפריט. הוא לא ידע איך הכיר אביו את הנשים הללו ולא הציק לו בשאלות; אחיו הגדול אמר לו פעם שאביהם מנהל רומנים עם נשים רבות וכולם יודעים את זה, אמם יודעת וחברותיה וחבריו של אביהם, אבל האיש לא חדל ממנהגיו משום שכזה הוא. גבריאל לא העז לחטט בעניין, בוודאי לא עכשיו אחרי שנשארו בבית רק אביו והוא וזכר האישה שאיננה — אחיו עזב את הארץ והתיישב בלוס אנג'לס ומאז מות אמם קיים אתם רק קשר מכתבים רופף — שאת שמה מציינים רק לעתים נדירות, אך הבית כולו עדיין נושא את עקבותיה: בארון מונחים בגדיה, נעליה מסודרות זוגות־זוגות במגירות, על הקולב שליד הדלת תלויים מעיל הפרווה שלה, כובעיה ותיקיה, בחדרים מפוזרים הספרים האחרונים שקראה (בית בובות, עלובי החיים, שירה של עגנון שקראה בעקבות בעלה), ועל המדף בחדר האמבטיה עדיין מונחת מברשת השער שתלתליה לכודים בה לצד קופסת הניוואה הכחולה וכלי איפור ובשמים, והמגבת הכחולה שלה עדיין תלויה על הקולב.

■ ■ ■ 
קייטנות.
הרעיון של אביו אכן היה מעניין למדי וכעבור שבועיים פרש אותו לפני מייקל ברוקמן. ליתר דיוק, הוא כתב לו מכתב ופירט את ההצעה ותחילה הראה אותו לאביו. כעבור יומיים החזיר לו אביו את המכתב ואמר לו: "שים במעטפה ותעביר למיטיבך." כשגבריאל קרא את הנוסח המתוקן גילה שאביו כתב הכול מחדש, ושהנוסח החדש טוב לאין ערוך. המשפטים התקצרו, הטיעונים נוסחו בבהירות, והמסקנות שנבעו מהם נראו מתבקשות. מעולם לא קרא דין וחשבון של אביו על אדם שמת, אבל הניח שזה הסגנון שמאפיין אותו בעבודתו ומקנה לו מעריצים "בחוגים מסוימים של אנשי עסקים," כמו שאמר מייקל — כתיבה צלולה המחויבת לרצף בין האירועים המתוארים ובין הטענות המועלות, שאין בה זכר לפערים המאפיינים את סיפוריו של אלברט, לנטייתו לגלוש לסיפורים צדדיים ולהרבות בגוזמאות.
הרעיון היה פשוט: כדי לתרום למטרה נעלה ראוי קודם לנתח את האתגרים שלפניהם אנחנו ניצבים. ידוע שיהודים בארצות הברית מוטרדים מהתרופפות הקשר של ילדיהם למדינת ישראל וליהדות — מייקל סיפר לו שכמה מחבריו מתלוננים שילדיהם מסרבים לעבור את טקסי העלייה למצוות ומכריזים שהם לא קשורים לשום דת — ובעיקר הם מוטרדים מנישואים ללא יהודים, שעלולים להרחיק את ילדיהם מחיק העם היהודי. בדיוק מהסיבה הזאת הקימו ב־ UJA את הארגון למנהיגות צעירה, שנועד להפגיש צעירים יהודים מצליחים מארצות הברית ומישראל, אך מי שכבר עמדו על דעתם לא נוטים
לשנות את השקפותיהם, ואם ענייני העם היהודי לא מעסיקים אותם, קשה להראות להם את האור. החלק השני של המכתב עסק בישראל: בישראל, בחודשי הקיץ, ילדים שהוריהם לא יכולים לממן להם קייטנה ושביישובים שלהם אין די מקומות מסובסדים בקייטנות, נקלעים למצוקה. הילדים מבלים את ימיהם בשיטוט חסר תוחלת ברחובות, מסתבכים בקטטות, שותים אלכוהול, והאלימות גואה. אם כן, מדוע לא לנקוט יוזמה שתענה על מצוקות שני הצדדים? קייטנות משותפות לילדים יהודים מישראל ומארצות הברית, איזה ראש עיר לא יאמץ רעיון כזה: קייטנה שתמומן על ידי יהודים מארצות הברית, ושילדי עירו יוכלו להצטרף אליה בחינם או בתשלום סמלי. מלבד שעשועי קיץ — ברכות, משחקים, טיולים — יהיה לקייטנות גם ממד חינוכי: הילדים ישמעו הרצאות על מדינת ישראל ועל תולדות העם היהודי ויבקרו במצדה, ביד ושם ובכותל המערבי. בקייטנות כאלה הרי מתרקמות חברויות ואהבות קטנות, וקשר כזה בין ילדים יהודים מארצות הברית וישראל יועיל לא מעט בעתיד; יום אחד גורל העם היהודי יופקד בידיהם. כדאי להתחיל בארבע קייטנות, ואחרי שיופקו הלקחים הנדרשים תיפרש רשת הקייטנות בכל רחבי ישראל.
הרעיון מצא חן בעיני מייקל ברוקמן. "בדיוק רעיון כזה חיפשתי, רעיון שמגלם ערכים שבהם אני מאמין," הוא כתב לגבריאל. "בעוד חודשיים אני מגיע לישראל לכנס של התוכנית למנהיגות צעירה של ה־ UJA , ובזמן שאהיה בישראל נקים צוות בראשותך, גבריאל, שיהיה אחראי למימוש הפרויקט. עולים בדעתי כמה מחברי הישראלים שיוכלו להושיט יד."
 
כעבור כחודשיים בשעת בוקר מוקדמת נקשו על דלת ביתו ארבעה בחורים צעירים. הם הבריקו וצחצחו את הבית, הסירו מהקולב את המעילים, התיקים והכובעים של אמו ותחבו אותם לארגזים, ומחדר האמבטיה סילקו את מברשת השער של אמו ואת מברשות השיניים שלהם ושלה, סילקו כלי איפור ותמרוקים, את המגבת הכחולה, סידרו הכול בארגזים וסחבו אותם לחדר השינה. כשהם הסתלקו, בשעות הצהריים, הגיעו כמה גברתנים ופרקו בסלון כיסאות ושולחנות, וכשאלה עזבו הגיע השף של מלון הילטון בלוויית שני עוזריו ומלצרים בחליפות לבנות, והם מילאו את המקרר בבקבוקי שמפניה ויין לבן, הציבו את השולחנות בסלון ובמרפסת, פרשו עליהם מפות לבנות, הניחו פלטות חמות, צלחות וקערות, גביעי יין ומגשי כסף, והבית התמלא בניחוחות של בקר ועוף ואורז, ובמרפסת צץ דלפק ועליו סודרו בקבוקי יין וויסקי ובקבוקי שמפניה בקרח.
כשסיפר לאביו על הצעתו של מייקל שהוא יארח בביתם את חברי ה־ UJA למנהיגות צעירה, לגלג אביו על הרעיון והכריז שהוא לעולם לא יתחכך בעסקנים האלה. "אבל תנוח דעתך," הוסיף, "עבור הקריירה שאתה מכוון אליה, זה רעיון ראוי." גבריאל הזמין אותו לאירוע ורווח לו כשאביו הודיע שהוא מעדיף לנסוע לחיפה לבקר חברה ותיקה.
"אמור לי משהו, גבריאל," אמר אביו פתאום, "אתה הרי בחור צעיר, כולך ענוות נעורים, ודווקא בך בחר אדון ברוקמן לנציגו בישראל? הרי האיש לא חדל להרעיף עליך חסדים."
"הוא מאמין באנשים צעירים."
"מאמין באנשים צעירים," חזר אחריו אביו.
בשעה שמונה בערב נעצר אוטובוס תיירים מול ביתם, ועשרות האורחים שהגיעו היישר ממצדה חצו את החצר הקטנה: חברי ארגון ה־ UJA למנהיגות צעירה מכל רחבי ארצות הברית ועמיתיהם הישראלים. גבריאל התהדר בחליפה יקרה שקנה בחנות ברחוב יפו שאביו המליץ עליה ובעניבה אדומה־שחורה מפוספסת, ומיד כשחצו האורחים את מפתן ביתו גילה שהוא האדם היחיד במקטורן ובעניבה — כולם היו לבושים בחולצות כפתורים, היו שתלו על כתפיהם ז'קטים בהירים או מעילי רוח, היו שלבשו אפודות משובצות, ורובם נעלו נעלי ספורט לבנות. למעשה, כולם בחרו בסגנון נינוח ורק הוא עמד שם מצוחצח כולו, חנוט בחליפה ונועל נעלי עור מבריקות.
מייקל ברוקמן ניגש אליו וחיבק אותו, ונדמה היה אז שצל חולף על פניו, מן הסתם התרעם על בן טיפוחיו שלא למד איך מתלבשים לאירועים כאלה. לא היה טעם להחליף בגדים, אם יעשה זאת ילעגו לו פעמיים, ולא נשארה בררה אלא להסתובב ביניהם בבגדי חתן. במרפסת זיהה שני חברי כנסת, שלושה אנשי עסקים שקרא עליהם בעיתונים, יורש מטורזן בחליפת טניס לבנה ששמו הוזכר תכופות במדורי הרכילות, ועיתונאי מידיעות אחרונות שלדברי מייקל נוסע כל שנה לסיבובי הרצאות בארצות הברית מטעם ה־UJA.
מייקל אחז בזרועו והציג אותו לפני המוזמנים וסיפר לכולם שגבריאל מנצור הוא מנהל פעילות הפילנתרופיה של קרן הגידור בישראל. הם התלוצצו עם חברי הכנסת, מייקל הזהיר אותם שלא יעזו לבקש מגבריאל כסף לקמפיינים שלהם, והתיישבו על הספה בסלון עם מנהל בבנק הפועלים ושני אנשי עסקים מבוסטון. גבריאל הציג לפניהם את רעיון הקייטנות, והתברר שכולם כבר שמעו עליו ממייקל על פסגת המצדה. אחר כך, בעוד כולם עסוקים בצלחותיהם, הציג המנהל בבנק הפועלים בקווים כללים את התוכנית הכלכלית שהממשלה מתווה למלחמה באינפלציה, ואמר שלפי השמועות ממשל רייגן ילווה לממשלת ישראל סכום של כמה מיליארדים כדי לעזור במימוש התוכנית. מייקל המהם שזו ההחלטה היחידה של רייגן שהוא תומך בה, ופתאום שאל את המנהל מבנק הפועלים על מדיניות המכס של ישראל בכל הקשור ליבוא תפוחים; חברה של אחד מלקוחותיו בקרן הגידור עוסקת בתחום ולטענתם המכס בישראל גבוה כמו במדינה קומוניסטית. המנהל בבנק הפועלים הופתע מן השאלה ולא מיהר להשיב, ולבסוף אמר שהבנתו בתפוחים קטנה ושבנושא הזה כדאי למייקל לדבר עם שר החקלאות, אם כי הנטייה של השר תהיה בוודאי להגן על החקלאים הישראלים. מייקל השיב שהוא בעד הגנה על תוצרת מקומית, אבל אי אפשר להשתמש במכסים כדי למנוע כל תחרות, והרי ארצות הברית היא המובילה בעולם ביצוא מוצרים שמקורם בחקלאות. אחד מידידיו מה־ Washington Apple Commission הראה לו מסמך שלפיו מגיע הייצור השנתי בארצות הברית למאתיים ועשרים מיליון ארגזי תפוחים של ארבעים פאונד!
"לא ידעתי שגם בעסקי התפוחים יש לך חברים, מייקל," קרא במבטא ישראלי גבר סמוק פנים שישב לידם. גבריאל לא הכיר אותו, ומנימת הדברים ומהתעלמותו של מייקל מהם הסיק שלא שוררת בין השניים חיבה.
"והנה דווקא ביצוא לישראל יש לחברות שלנו קשיים גדולים," אמר מייקל בנימה זעופה, "זה לא הוגן שבין ידידים קרובים כמו ארצות הברית וישראל צד אחד משתמש במכסים כדי למנוע תחרות."
המנהל בבנק ענה שעקרונית הוא מסכים אתו, אבל יש לוודא שהורדת מכסים לא תפגע בענפים חיוניים בתעשייה. "על זה כבר הסכמנו בהתחלה," השיב מייקל קצרות. השתררה שתיקה מעיקה ואחר כך הפנה מייקל את גבו למנהל מבנק הפועלים והחמיא לגבריאל על עיצוב הסלון, והמנהל, שהבין כי אינו רצוי עוד, ניגש אל הבר. מייקל עקב אחריו בעיניו והפטיר: "בנקאי טוב אמור להבין בכל תחום," ואחר כך שקע בספה וצודד מבטים אל הדלת כמצפה למשהו. גבריאל ניגש אל הבר, ושם חיבק את כתפו הגבר סמוק הפנים שישב לידם קודם וסיפר ששמו גולדמן, בשנות השבעים היה חבר "המשמרת הצעירה" בכפר סבא ובשנים האחרונות הוא "בונה שכונות בכל פלורידה." גולדמן שיבח אותו על רעיון הקייטנות ואמר שאם גבריאל יזדמן לפורט לודרדייל הוא ישמח לארח אותו. גבריאל הודה לו ופיתל את כתפיו בעדינות כדי לשחרר אותן, ורגע לפני שנפרדו הצטחק גולדמן: "הבן כמו האב, אתה אף פעם לא יודע מהו הדבר שהם באמת רוצים, הברוקמנים."
"ואתה יודע?" לחש גבריאל ברוגז, ובעודו מתרחק התגלגל אחריו צחוקו של גולדמן: "שאלה טובה מאוד." הוא קיווה שמייקל לא ראה אותו מחובק עם גולדמן.
הוא התיישב על הספה, והיושבים לצדו התחלפו זה אחר זה: יושב ראש ארגון הג'וינט, אדריכל מפורסם, מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, בעליו של משרד רואי החשבון הגדול בירושלים, דיקן החוג למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אוצר מהמוזאון, שני חברי הכנסת, מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה. כולם החמיאו לו על הבית היפה ועל האירוח, שאלו איפה למד ואיפה שירת בצבא והתפעלו מהעניין שבחור צעיר כמוהו מגלה בעתיד העם היהודי, כן ירבו צעירים כאלה! ומתי הכיר את מייקל ברוקמן? פתאום הבין שאלה הם האנשים שמעבר לחומה. מדי פעם ניגש אליו מייקל וחיבק את כתפו ולחש דברים באוזנו, ונראה שהבין, עוד לפני שהגיע לישראל, את המצוקה שגבריאל נתון בה ולכן הציע לו לארח את הערב הזה בביתו, כדי להציגו לפני כולם כבן חסותו וידידו. אך גבריאל עדיין השתאה מן הקלות שהתקבל בה. ייתכן שזה קל כל כך? גם אם רצה לשמור על ספקותיו, משהו בו כבר נענה לאנשים האלה, השתכר מהחיבה שהרעיפו עליו; כבר בשעה הראשונה הוזמן לארבעה אירועים.
לקראת עשר בערב הגיע לביקור קצר ראש עיריית ירושלים וכולם התגודדו סביבו, ופתאום ניגש אל גבריאל מישהו ולחש באוזנו: "ראש העיר רוצה להכיר אותך," הוביל אותו אל הדבוקה ואמר בקול לראש העיר: "הנה גבריאל בן צור, המארח שלנו."
"גבריאל מנצור," תיקן אותו מישהו. "גבריאל מנצור שלנו, איש כל כך צעיר," התמוגג ראש העיר, וגבריאל תהה אם לא הסתננה לקולו אירוניה. ראש העיר עב הבשר וסמוק הפנים, שקו מכנסיו מגיע עד לחזהו, הודה לו על שהעמיד את ביתו לרשות ה־ UJA ; בשנים קודמות התקיים האירוע בבתיהם של אישי ציבור, וזהו בהחלט שינוי מרענן להתארח אצל בחור צעיר כל כך שמתעניין בקשר החם  שבין ישראל ליהודי ארצות הברית, הם פשוט חייבים להיפגש כדי לדבר על שיתוף פעולה בין הפרויקט של גבריאל ובין קרן ירושלים, והוא נזכר שמייקל הזהיר אותו מראש העיר, שחומד כל דולר שהוא רואה בשביל קרן ירושלים. גבריאל הביט במייקל וציפה לראותו מסופק, עכשיו כשהאורח רם המעלה הגיע לאירוע, אך נדמה היה שהחיוך שמייקל עוטה מתכווץ בעוד המבטים קצרי הרוח שהוא תולה בדלת הראשית מתרבים. אחר כך בירך ראש העיר את כולם, ומייקל הילל את "ראש העיר הטוב בהיסטוריה של ירושלים" והודה למארח מר גבריאל מנצור. בעוד כולם מתגודדים סביב ראש העיר, אורו פתאום פניו של מייקל והוא מיהר אל הדלת. בפתח עמדו שני גברים גבוהים וממושקפים וסקרו את הבית במבטים משועממים. מייקל לחץ את ידיהם בחמימות והוביל אותם אל הבר במרפסת, וכשחלף על פני גבריאל לא טרח להציג לפניו את האורחים.
"להם הוא חיכה כל הערב, לא הבנת?" גולדמן נעמד ליד גבריאל ופניו התעוו בחיוך מר, "אתה מכיר את האדונים האלה?" שאל ודחף לפיו כף גדושה מוס שוקולד. גבריאל לא השיב וכבר נפנה מגולדמן, אך זה אחז בזרועו. "אל תדאג, הוא לא יראה אותנו יחד, הדבר היחיד שמעניין אותו עכשיו זה האורחים שלו, מר סטנלי פישר ומר הֶרבּ שטיין."
"עשר הנקודות של הֶרבּ שטיין," ציטט גבריאל כותרת שקרא בעיתון — הוא התקשה לוותר על ההזדמנות להרשים את גולדמן — "אלה הנציגים של הממשל האמריקני שעוזרים למשרד האוצר לגבש את התוכנית הכלכלית."
"עוזרים," געה גולדמן בצחוק, ועיניו הקטנות כמעט נבלעו בין הקמטים הבשרניים שסביבן, "כן, אלה האנשים שעוזרים לממשלת ישראל. הם כאן כדי לוודא שארצות הברית תקבל תמורה מלאה למיליארדים שממשלת ישראל מבקשת."
"אני קורא עיתונים."
"כן, אבל את זה לא תקרא שם: הפטרון שלך עובד כל הזמן, והדבר העיקרי שמעניין אותו בביקור הזה, מלבד ציונות כמובן, הוא המכסים על תפוחים. בקרן שלו יש הרבה מאוד כסף של מגדלי תפוחים, איגודים, חברות, קרנות פנסיה, הם רוצים למכור את התפוחים שלהם בישראל והם רוצים שברוקמן יסדר את זה. הרי זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שארצות הברית נותנת כסף למדינה בפשיטת רגל, יש מתכון לדברים האלה: משמעת תקציבית, קיצוץ המגזר הציבורי, הפרטה — אלה הנושאים הגדולים, אבל אם תבדוק ברחבי העולם תגלה שאחד הדברים שארצות הברית תמיד מבקשת הוא הורדת מכסים על מוצרי חקלאות. פטרונך חושש שכאן הממשל יהיה פחות עקשן בגלל הקשרים המיוחדים, והוא רוצה לעשות משהו בעניין כדי שהמשקיעים שלו יהיה מרוצים."
"אבל איך זה שמגדלי התפוחים האמריקנים כל כך מתעניינים בישראל," תמה גבריאל ותהה אם ההתוודעות לעוד שכבת מהלכים שחבויה מתחת לאלה המוצהרים מאדירה את דמותו של מייקל בעיניו או סודקת אותה. "זה שוּק קטן."
"נערי היקר, אין דבר כזה שוק קטן," צחק גולדמן, "שוק זה שוק. איפה שאנחנו לא נמצאים — זה מקום שאנחנו רוצים להיות בו. תזכור את זה."
"טוב, אלה עניינים שלו," סינן גבריאל, "בעיני זה בסדר גמור שהוא הזמין אותם לכאן, אם הם ממילא בסביבה."
"הו, גבריאל, אתה נער כל כך נחמד," גולדמן צבט במשובה את האוויר שליד לחיו, "הוא לא הזמין אותם לכאן כי הם במקרה בסביבה. הוא בסביבה כי הם בסביבה."
גבריאל שקל אם להצטרף אל מייקל ואורחיו ליד הבר, עד שהגיע למסקנה שמייקל לא רוצה בזה ומן הסתם הוא מצפה שיכרכר סביב ראש העיר — ואת זה בדיוק יעשה.
קצת אחרי חצות הסתלקו רוב האורחים, וגבריאל התיישב על הספה והקשיב ללא עניין רב לקולות הצחוק מהבר במרפסת — שם נשארו אורחיו האחרונים, מייקל ושני האמריקנים — ובעיניים מזוגגות בהה במלצרים בחליפות הלבנות, שקיפלו את השולחנות ודחסו לארגזים את המגשים ואת כלי הכסף והציעו להשאיר במקרר מנות בקר ועוף וסלטים ועוגות, והוא רק הנהן באדישות. במרפסת גלל מישהו את רצועות הנורות הצבעוניות שנמתחו מתחת לתקרה, ובעוד זמן קצר יסתלקו כולם והבית ישוב להיות כשהיה, אבל את גבריאל פילחה הכרה צלולה ועזה כל כך, עד שנדמה היה לו שהתעורר פתאום: ואיך לא הבין שאותה ערות רפויה שהכיר עד היום אינה באמת ערות.

■ ■ ■
 
"יש אנשים כמונו בכל העולם," הכריז דוויד הורביץ, "החוכמה היא למצוא אותם." הם ישבו במסעדת הבקבוק בירושלים כמדי יום חמישי. את האנשים הללו, חברי מועצת הקרן שניהלה את פרויקט הקייטנות, בחר מייקל ברוקמן.
האנשים שהתכנסו בבקבוק הכירו זה את זה שנים רבות. חוץ ממיזרוצקי שלמד כלכלה, כולם נפגשו לראשונה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. לכאורה, לא היתה סיבה שאנשים במעמדם ישבו במועצת הקרן, שבשלב זה ניהלה רק את פרויקט הקייטנות (וגבריאל, מנהל הקרן, היה היחיד שקיבל משכורת), אך מייקל רצה במועצה אנשים בעלי השפעה, וכשהגיעה אליהם הפנייה מטעמו על נייר מכתבים של "ברוקמן, סטנסטון ובארנס", איש מהם לא העז לסרב. ממילא לכל אחד מהם היו כמה וכמה מחויבויות, ובין מועצת המנהלים של בנק ירושלים, אגודת ידידי המוזאון, ידידי התזמורת הפילהרמונית, חוגים רעיוניים של מפלגת העבודה ושלום עכשיו אפשר להשחיל עוד מחויבות אחת, בעיקר אם מדובר במייקל ברוקמן. רעיונות עסקיים, מימון ל"בית האמנויות היפות — ישראל 2000 ", מקהלה יהודית־ערבית — ברוקמן היה פטרון אפשרי לכול.
המפגש השבועי שלהם היה מעין מסורת שהתקבעה בסוף שנות השבעים. שולחנם הקבוע היה צמוד לקיר העץ הימני של המסעדה, ומעליו היו תלויים שני ציורים ממוסגרים של גברת וולפסון: "ירושלים של מעלה" ו"ערפל". לרוב לא הזמינו מהתפריט, בעל המסעדה שלח לשולחנם מנות שבחר להם מהמטבח הצרפתי. לא פעם שתו שנאפס מבקבוקים שהורביץ קנה במינכן ונשמרו במקרר המסעדה עד שהוגשו להם בתוך דליי קרח. תמיד היו שם חברי מועצת הקרן: שמואל וולפסון לשעבר דובר משרד החוץ וכיום יועץ לחברת בואינג בישראל, דוויד הורביץ לשעבר מנהל האגף לקשרי חוץ באוניברסיטה העברית וכיום נציגה בישראל של קרן פרידריך העוסקת בחינוך לדמוקרטיה, יעקב מיזרוצקי לשעבר סמנכ"ל במשרד התעשייה והמסחר וכיום שותף בפירמת רואי החשבון "מיזרוצקי, רז ושטיין", ויוספטל שבעבר כיהן כמנכ"ל משרד החקלאות ומונה ליועץ מטעמו של מייקל ברוקמן ב־ Washington Apple Commission לעניין המכסים בישראל.
לפעמים הצטרפו אליהם עיתונאים, בכירים בפקידות המדינה, עורכים ומגישים בטלוויזיה ברוממה, אנשי עסקים, מרצים באוניברסיטה העברית, דיפלומטים זרים, יועצים מיוחדים של האו"ם. הגרעין הקבוע נהג לקבל אורחים חדשים בעליצות סקרנית, פיתה אותם לספר את סיפוריהם, להביע את דעותיהם. כל אורח קיבל הזדמנות לרתק את יושבי השולחן, ואם אכזב אותם והתעקש להופיע שוב, זכה להתעלמות עד שהבין את הרמז. ואשר לגבריאל, אף שלא הבינו בזכות אילו כישרונות נטה לו מייקל חסד, כיבדו את הקרבה בינו ובין מייקל וקיבלו אותו כמשתתף קבוע במפגשים, ורק כשהיו שיכורים הציקו לו בשאלות על ברוקמן, ובנימת הערצה של סוחרים מפרובינציה נידחת — נימה שבשעות הפיכחון היו מתביישים בה — העלו שמועות בנוגע לעסקיו החובקים עולם ותבעו מגבריאל להוסיף פרטים. ובכל זאת, ברור היה שהוא לא אחד מהם, ואם למשל לא הגיע לאחד המפגשים איש לא טרח לברר את הסיבה, ובשעות השכרות היו פולטים הערות לעגניות על "הילדון של ברוקמן," והורביץ תהה לפעמים "כמה זמן נחכה עד שהילד יושיב אותנו עם ברוקמן, ונציע לו כמה רעיונות."
החלק הראשון של הערב כונה "הפרלמנט" ובו דנו בעיקר בסוגיות פוליטיות. ממשלת האחדות, הישגי התוכנית הכלכלית, הנסיגה ממעמקי לבנון, כל אלה נסכו בהם תקווה לעתיד. לאחר שנים פרועות של מלחמה וסחרור אינפלציוני הושב הסדר ושוב אפשר היה לדבר על ישראל כעל מדינה אחראית ולהשוותה למדינות באירופה. בבחירות 1984 הצביעו כל חברי מועצת הקרן למערך ורק וולפסון הצביע רצ. וולפסון, חבר המועצה החביב על גבריאל, היה גבר גבה קומה עם רעמת שער אפורה וקול בס רועם, שנהג להרעיף מחוות חיבה על סביבתו, להניח את כפותיו הגדולות על כתפי בן שיחו ולעסות אותן, ולפעמים, לקול מצהלות הקהל, היה מניף באוויר את מיזרוצקי הרזה בעוד זה עוטה על פניו חיוך מבויש. וולפסון התפטר ממשרד החוץ חודשים אחדים לאחר שהחל המבצע בלבנון, ובריאיון לעיתון כל העיר כינה את שרון "סוס יאור מטומטם" והודיע על הצטרפותו לשלום עכשיו. יוספטל ומיזרוצקי העריצו את נערי פרס ודקדקו לעייפה בהבדלים הרעיוניים שבין קבוצות שונות במפלגת העבודה, והורביץ, חבר של"י בעבר, הצהיר בגאווה שהוא "יונה פוליטית".
בסוף הארוחה, בשעה שהתענגו על הקינוחים וכמה אורחים כבר עזבו, היה מישהו מכריז שהגיע הזמן לעסוק "בענייני היישוב". את מסכת הרכילות הוביל הורביץ. קולו הרך, המטעים כל הברה והברה, היה ערב להפליא, אך בעיניו השחורות היה קבוע מבט מהתל, ואפילו כשהניף בתוקף את ידו הימנית שחסרה בה אצבע אחת, תהו מאזיניו אם הוא מתלוצץ. מתוקף תפקידו בקרן הגרמנית ארגן הורביץ משלחות של חברי כנסת ועיתונאים בכירים למערב גרמניה ומפגשים בין אנשי ציבור יהודים וערבים ברחבי אירופה, והיה מעורב בעניינים רבים. היו שטענו שהוא יודע הכול, אם לא קובע הכול, במפלגה הליברלית. לרוב עסקה הרכילות שסיפק בדרישות משונות של אורחיו: חבר המפלגה הליברלית שהורביץ קנה לו חליפות ב־ 5,000 דולר בכולבו יוקרתי במינכן, עיתונאי ממעריב שהעדיף נערות ליווי אסייתיות, חבר כנסת ממפלגת העבודה שהסניף קוקאין ודרש שיפנו אליו אך ורק כמר פלש גורדון.
בשעות המאוחרות של הלילה, כשכולם כבר היו שיכורים למדי, הצטרף אל שולחנם "הפייטן", בן למשפחת רבנים נודעת מבני ברק שנטש את הדת. הוא עבד בסוכנות היהודית, ובעזרת וולפסון השיג מיהודי קנדי מימון להגשמת חלומו הגדול: מרכז עצמאי שיעביר לנערים חילונים סמינרים בערכי היהדות הפלורליסטית. בניצוח הפייטן פצחו כולם בשירה בעודם עוצמים את עיניהם — "שיר למעלות" היה החביב עליהם ביותר, וכמו כן נהגו לשיר את "שפכי כמים לבך". לאחר שהפייטן הסתלק והמסעדה התרוקנה, הקדישו חברי המועצה את השעה האחרונה ליוזמות עסקיות. לרוב זרק מישהו רעיון שעלה במוחו או בעיה שנתקל בה, והנוכחים, אם לא היו שיכורים לגמרי, נידבו את עצתם.
עד לפגישות הללו בבקבוק לא שיער גבריאל עד כמה נזילים גבולות התמחותו של אדם. כיוון ששנות הנדודים של אביו בין יוזמות עסקיות נחשבו לכישלון גמור, ולכאורה, משנמצא סוף־סוף תחום מוגדר הגיעו גם ההצלחות — שיער שלכל מקצוע יש גבולות ברורים וביניהם נע המומחה. אולי לכן הוטרד לעתים תכופות מן השאלה: מהי בעצם מומחיותו שלו? אך כשהתוודע לחברי מועצת הקרן גילה שאין גבול לגמישות היזם, שיכול לנוע מטקסטיל, לחקלאות, לנפט, לנדל"ן, לייצוג מותגים מוכרים בעולם, לבנקאות. לכל נושא יימצאו מומחים שמבינים את דקויותיו, והמומחיות של חברי מועצת הקרן, לפחות לדעתם, היתה באריגת כל החוטים הדרושים לביצוע העסקה, ובעיקר במגעים שבין אנשי עסקים ובין משרדי הממשלה. בעבר הם היו הפקידים שבסמכותם לקדם עסקה שתהפוך אחרים לעשירים, והם ידעו היטב שלא פעם תלוי גורלה של עסקה גדולה בפקיד שמאשר או שולל תקן של תרופה, קובע תנאי מכרז, מוסיף או מבטל תקנות בשוק מסוים. לזמן קצוב מחזיק האדם הזה בידיו כוח רב, והוא מודע כמובן לפער שבינו ובין אנשי העסקים שזקוקים לעזרתו, אך חברי מועצת הקרן ידעו להפיח בפקיד את האשליה שהם בעצם כמוהו, חולקים חוויות דומות וגורל משותף.  הם לא החניפו לו — את זה עשו כולם — הם גרמו לו להזדהות עם מאווייהם ועם חששותיהם. זו לא היתה הצגה, הם באמת ובתמים בזו לאותם עשירים מופלגים "משפחות סוחרים ובנקאים למיניהם" — רוכלים שעוברים בין בניינים וגובים שכר דירה, שבניהם לא היו מעולם בהפגנות ולא התנדבו בימי בחירות — והזדהו עם חבריהם מפקידות המדינה, מהאוניברסיטה, ממוסדות הציבור.
בתקופה שגבריאל פגש בחברי המועצה הם החלו לשאת את עיניהם לעולם הגדול ולקשור קשרים עם "אנשים כמוהם". יותר מכול הפתיעה אותו גמישותם. מעולם לא סירבו לעסקה רק מפני שהתחום זר להם — יהלומים, מגדלים, מחשבים, אקדחים, תפוחים, כל דבר עניין אותם, ובשעה אחת בבקבוק יכלו לדון בתריסר רעיונות ועסקאות בשלבים שונים.
בשעות הלילה המאוחרות החלה מתבהרת אותה מפה של "אנשים כמונו" שראו חברי המועצה לנגד עיניהם. לחלל הבקבוק הופרחו בגאווה שמות אנשי עסקים מרחבי העולם: ג'וזף לוּבּנגה, איש עסקים המקורב לשליט קונגו; דומיניק לה רושל, איש עסקים צרפתי המקורב לחוגו של הנשיא מיטראן ומעורב בעסקים באמריקה הלטינית עם מייקל ברוקמן; קלמנט מולר מהקרן האירופית לפיתוח אזורי; חוזה רואיס קסארס, מבעלי Mundo Acelerando , תאגיד בינלאומי שכבש את העולם הדובר ספרדית והחל לרכוש לאחרונה חברות בארצות הברית ובאירופה. מובן שלרוב לא חרגו אותם קשרים מהחלפת כרטיסי ביקור במטוס, ובעיקר גירו את תשוקתם של שחקנים זוטרים לשחק במגרשם של הגדולים, ואולי בגלל זה גם עם אנשים שפגשו בחטף, כמו לדוגמה אותו חוזה רואיס קסארס, הם מהדקים את הקשרים בעיני רוחם. "חוזה עדיין מדבר על הפגישה עם הסופר הארגנטינאי הנערץ עליו חורחה לואיס בורחס. הוא ישב אתו שעה שלמה בחושך, ובסוף הפגישה שאל אותו בורחס לאן מועדות פניו, וכשחוזה ענה שהוא נוסע לצ'ילה, שאל אותו בורחס אם יבקר את מר פינושה — לא מזמן היה אדיב מספיק להעניק לו פרס ספרותי. וכשחוזה יצא משם דמעות זלגו מעיניו, כי למעשה הוא עמד לבקר את אשתו וילדיו של חבר ותיק שאנשי פינושה העלימו." בכל פעם שוולפסון סיפר את אחת הגרסאות הרבות של הסיפור הוא החל את דבריו במשפט כמו "חוזה עדיין מדבר על זה," אף על פי שספק רב אם דיברו מאז אותה פגישה במטוס. בעיני גבריאל היה משהו משעשע בעובדה שבדיוק כמו שהוא בחן בעבר את ירושלים שלהם, שנראתה סגורה בפניו, הם בוחנים עכשיו את עולם העסקים הבינלאומי, תרים נואשות אחר דלתות שדרכן יוכלו להידחף פנימה.
ובכל זאת, בחלוף הזמן קרו דברים. גבריאל היה בבקבוק כשג'וזף לוּבּנגה הצטרף אל שולחנם. לוּבּנגה הגיע לישראל כאורח משרד החוץ, את ההזמנה סידרו לו וולפסון והורביץ לאחר שהורביץ התארח בווילה של לוּבּנגה בקינשאסה, ושם, לטענתו, "זיין כמו ולנטינו, אכל כמו בפריז, ישן טוב כמו אלוהים בשואה," ואחר כך פגש את מובוטו מנהיג קונגו (ששינה את שמה לזאיר, אך בבקבוק עדיין קראו לה קונגו). לוּבּנגה, גבר דק גזרה וממושקף בסוף שנות הארבעים לחייו, שחיוכיו דקים וקצרי רוח, דיבר בקצרה והזעיף פנים כשמישהו מיושבי השולחן האריך בדבריו. הוא התהדר בחליפות קטיפה זרחניות, דיבר אנגלית טובה יותר מכל חברי המועצה והתגאה בבנו פטריס שילמד מנהל עסקים בוורטון שבאוניברסיטת פנסילבניה. העילה הרשמית להזמנתו לישראל היתה ביקור עתידי של מובוטו, אך וולפסון ולוּבּנגה לעגו לרעיון — מובוטו כבר היה כאן וזה הספיק לשני הצדדים — ולמעשה נועד הביקור להציג לפני לוּבּנגה ציוד שהתעשייה הצבאית בישראל מעוניינת למכור, בהנחה שלוּבּנגה אינו "סתם קשקשן", כמו שסברו במשרד החוץ, אלא איש בעל השפעה רבה על מובוטו, כמו שגרסו וולפסון והורביץ. בינתיים בבקבוק דנו אתו בעסקאות יצוא נחושת וקולטן מקונגו ובקשיים שמערימים האירופים, ומיד נקבעה פגישה בפריז בין לוּבּנגה לדומיניק לה רושל. החבורה הטילה ספק בסיכוי שמשהו יצא מכל זה, "אבל מוסכם שהיכרות בין אנשים יכולה להוביל ליותר דברים מאשר אי־היכרות," קבע הורביץ. כעבור חודשיים הגיע הורביץ לבקבוק אחרי חצות ובפנים זעופות התלונן שיש בלגן: הגרמנים התחייבו להעביר למובוטו ארבע מכוניות מרצדס מהדגם החדש ביותר, אולי כדי להמתיק עסקת נשק גדולה או עסקת מינרלים, אולי הם מוכרים לקונגולזים נקניקים, השד יודע, אבל הם לא רוצים להעביר את המרצדסים ישירות ממערב גרמניה ולכן העמיסו אותן על אונייה שמפליגה לישראל והטילו עליו להעבירן לקונגו. לוּבּנגה כבר צועק עליו להעביר את המכוניות מיד, הנשיא מובוטו מחכה! ובאמת שאין לו מושג איך עושים את זה. קציני משטרה הזהירו אותו שמדובר בעניין מסוכן, בישראל רואים במערב גרמניה מתחרה בכל הקשור לסחר נשק, ואם הוא עוזר  לגרמנים לרצות את מובוטו אולי הוא מזיק לעסקה עם התעשייה הצבאית, ודבר כזה לא עושים: קודם כול כחול־לבן. אבל לוּבּנגה הוא חבר ויש להם רעיונות לעסקאות בעתיד... בקיצור, בלגן.
לפני שמישהו הספיק לענות, הפטיר פתאום הורביץ שאולי נסובב את האונייה בחזרה למערב גרמניה, ונראה שהחליט שבעניינים עדינים כאלה הוא לא רוצה לדבר ליד גבריאל. איש לא הזכיר שוב את המרצדסים, ורק כעבור שנה הוחלפו ביניהם כמה הערות בעניין ומהן הסיק גבריאל שאכן נחתמה עסקה בין ממשלת מובוטו לאיזו חברה באירופה בתיווכם של לה רושל, וולפסון והורביץ, ולכן לא הופתע כעבור שנתיים כשהורביץ השיכור התוודה לפניו: "העברנו אותן, כמו בני זונות העברנו אותן, אבל רק אחרי שקיבלנו אישור ממשרד החוץ שגבה מהגרמנים איזו הצבעה באו"ם. אחר כך תיווכנו בעסקה אחרת, רובי גליל שלוּבּנגה קנה בשמו של מובוטו, אבל עכשיו אחרי שלמדתי להכיר את לוּבּנגה אני תוהה אם הנשיא שמע בכלל על העסקה."
כשהציג גבריאל לאנשי המועצה את רות, שהכיר בערב התרמה למוזאון ישראל במלון המלך דוד, היא ישבה בקצה השולחן ומיעטה לדבר. מדי פעם חייכה למשמע אחת ההלצות, ללא חמדה השתתפה בכמה מהרמות הכוסית שליוו כל ערב בבקבוק, אך רוב הזמן שמרה על ארשת חתומה. נראה שאף על פי ששמעה מגבריאל לא מעט על חברי המועצה והערבים בבקבוק, הופתעה  כשפגשה אותם. חברי המועצה אמנם נהגו בה בנימוס והקפידו על לשונם, אך איש מהם לא גילה בה עניין. רק כשהגיע הפייטן ניעורה רות, זמזמה את הנעימות, ואחר כך שתתה אתו וודקה והם התלחשו בקצה השולחן.
בסוף הערב, כשחזרו הביתה, אמרה לגבריאל: "לשם אני לא חוזרת."
"באמת?" היתמם גבריאל, הוא היה שיכור וקיווה לפתות אותה לומר עוד, "ולי היה נדמה שנהנית."
"אין לי שום דבר לומר לחבורת הגברים הזו, ולהם אין שום דבר לומר לי," השיבה.
"לפחות את הפייטן חיבבת," צחק גבריאל.
"קצת," היא אמרה, השחילה את ידה הקפואה מתחת לסוודר של גבריאל והידקה אותה אל גבו וצחקה כשהוא קפץ בבהלה, "בעיקר כי הוא לא היה הם."
חברי המועצה אמנם היללו את יופייה של רות, את חוכמתה ואת נימוסיה, וגם החמיאו לאביה שהיה אדריכל ירושלמי מצליח למדי ו"איש שלנו," אך בעדינות הבהירו לו שהמפגשים בבקבוק אינם כוללים בנות זוג, "גם אם מדובר באהבה חדשה ומסעירה."
ואכן, בשנתיים הראשונות להיכרותם לא פגש גבריאל אף אחת מנשות חברי המועצה, חוץ מאשתו של וולפסון, שיום אחד הגיעה למסעדה, הניחה על שולחנם עוגת גבינה לכבוד יום הולדתו הארבעים ומיהרה להסתלק. כולם היו נשואים ולעתים קרובות דיברו בהערכה על נשותיהם, היללו את  מעלותיהן ואת העצות שהשיאו להם, הפגינו כבוד כלפי החברות שהחלה בצבא או באוניברסיטה, בימים שטיפחו תקוות וחלומות ומסלול חייהם עדיין היה לוט בערפל, והתחשלה בכישלונות ובהצלחות שחוו, ובעיקר בפיכחון שמתרגלים אליו בחלוף השנים אך עדיין מתאבלים על החלומות שמוסס. תמיד הקפידו לציין את חלקן של נשותיהם בהישגיהם, אך את רגעי האושר שפקדו אותם, רגעים שבהם כל טרדות העולם התפוגגו פתאום, זקפו לזכות המאהבות הצעירות שלהם. לא דובר רק בהנאות הגוף, אלא גם ברטט ההתפעמות שאוחז בהם כשהם גומעים את המדרגות לדירתה של המאהבת או עולים אתה במעלית לחדר המלון או נקלעים לעימות סוער שבסופו אין כל ודאות שיראו אותה שוב. תמיד הקפידו לציין בהנאה את שיגעונות מאהבותיהם הצעירות ואת השפעתן המשכרת עליהם והתגאו בעובדה שימים שלמים ישבו במשרדם באפס מעש רק מפני שכמהו לראותן שוב, או תיארו בפרוטרוט את הרעד שאחז בהם כשגילו שהן מגלות עניין בגבר אחר ואת ייסורי הפרדה ואת מספר הפעמים שחלפו במכוניתם מתחת לחלונן. נראָה לגבריאל שהתחושות הללו שתיארו בצבעים כה עזים, בגוזמה של סחרחרת נעורים יורקת אש, אמנם הסעירו את נפשותיהם, אך בתיווכו של פיכחון יסודי, שכן גם ברגעים המופלאים ביותר שסיפקו להם פרשיות האהבים הם ידעו שלא ישנו את מסלול חייהם.
הם לא פקפקו בהרגליהם — אם בחיים האישיים ואם במקצועיים — ונראה שירשו אותם מאבותיהם באותה טבעיות שירשו בה השכלה, עמדות פוליטיות, קשרים, העדפות תרבותיות. היה משהו מפתה בשלמותה של תמונת העולם שראו לנגד עיניהם ובה הם גילמו ישראליות מתקדמת, קוסמופוליטית, שמממשת את הפוטנציאל הקיים כאן, שנועדה לשמש מגדלור בוהק שראשו כבר בעתיד.

 
■ ■ ■
 
באזכרה לציון שנה למותה של אמו בשנת 1985 נכחו עשרה אנשים: הוא ואביו, הרב של שכונת בית הכרם ושבע חברותיה של אמו. מאז, משנה לשנה גדל מספר המשתתפים: בשנת 1986 — שבעה עשר איש, בשנת 1987 — עשרים ותשעה, בשנת 1988 — ארבעים חלקו כבוד ליונה מנצור, ובהם גם רות ואביה, ובשנת 1989 עמדו ארבעים ותשעה אנשים סביב המצבה הלבנה שעליה נחרתו  המילים: את אהובתנו יונה איבדנו בטרם עת. "ראה כמה נאדר ונישא שמה של אמך לאחר מותה," מלמל אביו המשועשע מההתקהלות סביב הקבר, "הלוא אתה חייב לשאת דברים, כדי שהמכובדים ישמעו משהו על האישה שעבורה טרחו להתייצב בהר המנוחות." גבריאל נשא דברים וסיפר על יונה מנצור, שאהבה את ירושלים ושקורות חייה שזורים בסיפורה של העיר, ותמיד נהגה אדיבות  בחלכאים ובנדכאים והתעניינה בפילוסופיה ובספרות. הנה עומדת כאן חברתה דוקטור חנה שטרנברג וכמה ערבים בילו השתיים בסלון ביתם ברחוב השחר: דוקטור שטרנברג מדברת על רסין או על שפינוזה או על אנה קרנינה, ואמו גומעת את דבריה בצמא, מציגה שאלות, כותבת הערות במחברת. אמו, יונה מנצור, מעולם לא למדה באוניברסיטה וכל חייה הצטערה על ההחמצה הזו, אבל דוקטור שטרנברג שעומדת כאן יכולה להעיד כמה נרחבות היו ידיעותיה וכמה בערה בה התשוקה להבין את העולם.
מולו, במעגל, עמדו שבע חברותיה של אמו וגם רות, שבאותה שנה התחתן אתה, ואביה, וחברי מועצת הקרן, ושלושה ראשי ערים שאימצו את פרויקט הקייטנות, וארבעה מחזיקי תיק החינוך בעיריות, ועיתונאי מכל העיר שראיין אותו כשהוכרז על פרויקט הקייטנות, ושני מנהלים מבנק הפועלים, ונציגים מהסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, הקרן הקיימת, קרן היסוד וקרן ירושלים.
גבריאל סיים את דבריו, וכשהקשיב לרב המקריא את אותיות הנשמה נזכר כמה נלהבת היתה אמו אחרי ביקוריה של חנה שטרנברג, ממש ריחפה מעל למרצפות ועל פניה נהרה צופנת סוד. היא לא חלקה עמם את הדברים שלמדה, ואחרי הביקור נהגה לשבת בסלון עם מחברותיה עד שעות הלילה המאוחרות וסביבה פזורים כמה ספרים, לפעמים היתה שותה יין אדום ומעשנת סיגריה ואלה היו שעותיה היפות. אך בחלוף כמה ימים התערפלו הפרטים בזיכרונה ושוב געשה בה המרירות, והיא נזכרה עד כמה משפיל אותה מעמדה כתלמידתה של דוקטור שטרנברג, הלוא הן היו באותה כיתה ב"אוולינה דה רוטשילד" ותכננו ללמוד יחד באוניברסיטה ולדון כשוות בענייני פילוסופיה וספרות, ופעם כשאביו התריס מולה ברוגז: "מדוע שלא תלמדי עכשיו באוניברסיטה? למיטב זיכרוני עוד יש אוניברסיטה בירושלים," היא שאלה אותו איך הוא לא מבין שכבר מאוחר מדי.
גבריאל הרים מהאדמה הבוצית אבן והניח אותה על המצבה וסילק משם זרדים יבשים ועלי כותרת שהשחירו, ותהה איך הדברים הללו, שהיו ידועים לו גם לפני מותה, מעולם לא שקעו בתודעתו במלוא חומרתם, הבהבו לרגע ונעלמו לחודשים ושנים. האם רק משום שהיה נער מתבגר או חייל? הרי גם כשהבין שאינה מרוצה — וכמה שנים הקדיר צל מרירותה את חדרי ביתם — לא העלה על דעתו לחקור מדוע, אילו חיים היא דמיינה. הוא בהה באנשים המניחים אבנים על המצבה ונזכר בפרט שנשמט מזיכרונו, ולא במקרה, שכן בפעם האחרונה שהשם הזה עלה הוא היה לכל היותר בן שבע — היה מישהו שחיזר אחריה כשהיתה חיילת, הויסלר אחד, והיא דיברה עליו כמה פעמים ואחר כך טענה שהמציאה אותו. אבל היה אחד, הויסלר, ולפעמים היא מלמלה את שמו כעין לחש סתרים שבין שורותיו חבויים החיים שיכלו להיות.
אחרי שכולם החמיאו לנאומו ומלמלו כמה הם מצטערים שלא זכו להכיר את יונה מנצור ומיהרו להתרחק מחלקת הקבר, הוא נשאר לעמוד שם עם אביו עוד זמן־מה. אביו הצביע על רות, שהתרחקה מהחלקה וזרועה שלובה בזרועו של אביה, ואמר: "אישה נאה וחכמה, חתונה מהוגנת בבית האדום, ידידים שמתרבים בחלוף השנים — אב המבקש יותר עבור בנו, יתגרה בגורל." גבריאל ידע שלפחות את החלק הקשור לחתונה אמר אביו בקנטרנות, שכן סדרי החתונה נראו לו מהוגנים עד כדי שיעמום והוא גם לא אהב את הבחירה בבית האדום, שהוריה של רות השתתפו שם בערבי שירה בציבור. אחר כך התרחקו מן הקבר, התפתלו בין המצבות הצפופות, עלו על דרך עפר, עברו בשער ברזל מחליד ופתאום עמדו בלב רחבה גדולה מרוצפת באבני חצץ וסביבה חלקות דשא מטופחות מוקפות ברושים ובין צמרותיהם זוהרות קרני השמש. דממה שררה ברחבה ולא נשמעו בה לא קולות תפילה ודברי הספד ולא צעקות ילדים. גבריאל הביט באביו, שכבר התקדם בין המצבות בחדווה של קורא סקרן שמגשש בין מדפיה של ספרייה. "אמנון אלעזר, עסקן ספרדי שלא עבד יום בחייו, כל היום מצטט לך חוכמות מהתלמוד," קרא אביו בעליצות, "ולידו קבורה אשתו כמובן, ושם..." הוא הצביע לעבר הצד הדרומי של הרחבה, "פניה נאמן מוויצ"ו, המאהבת שלו. והנה שמשון קירשנבאום, שהיה מנהל בית חינוך, וממש בסוף נפתלי הרץ אימבר." גבריאל פסע בעקבות אביו, שגלגל את מקל ההליכה שלו בידו ומדי פעם העבירו על פני המצבות. אביו פנה אל חלקה תחומה באבנים שצורתה כצורת מעוין וניצבו בה זוגות־זוגות של מצבות, ורק כשהביט בהן הבין באיזו ערבוביה ודוחק קבורים שאר המתים. "גרשון אגרון ראש עיריית ירושלים," הכריז אביו בקול צרוד, "אליהו ששון שר הדואר ושר המשטרה, וזה יושב ראש מועצת פועלי ירושלים שישב גם כמה שנים בניו יורק ועשה חיים, התחנן לפני שאכתוב את זיכרונותיו והציע סכומי עתק, אלוהים יודע מאיזו קופה גנב אותם, אבל אמרתי לו, מכובדי, ראשית, עם כל הכבוד לך ולמותך המתקרב, לא הייתי רוצה לכלות שבועות בהקשבה לזוטות שהעסיקו עסקנים מסוגך. ושנית, בכספים מפוקפקים של מפא"י לא נגעתי גם כשנזקקתי להם נואשות, ובוודאי לא אגע בהם עכשיו, כשברוך השם יש לי מספיק." אביו התנשף והניח את רגלו הימנית על מצבת היושב ראש ושרך את שרוכי נעלו השחורה, שנשארה מבריקה גם אחרי הטיול. אחר כך צעדו יחד אל שורת מצבות ליד גדר האבן. "אברהם ישראל אקסלרוד, איש בית"ר, יריב גדול של מפא"י בירושלים. אביעד יפה ראש הלשכה של אשכול, את כל השמות אני מכיר..." מלמל אביו בפליאה. "זלמה מאיר, האחות המופלאה של שערי צדק, טיפלה באחיך פעם..." פניו של אביו אורו ועיניו נפקחו לרווחה, "כמה הפתעות צופנים החיים, מסתבר שבחלקת יקירי העיר קבורים גם כמה אנשי מעש." אביו רכן על האדמה הבוצית וברכיו רעדו כל כך עד שנדמה היה שבעוד רגע ייפול, וגבריאל נחפז אליו והחזיק בו בכתפיו, וכשאצבעותיו נגעו להרף עין בצווארו הבין שהרוח שנעמה לו מצמררת את אביו. בעוד גבריאל אוחז בכתפיו הרים אביו אבן קטנה וניקה אותה באצבעותיו, ואחר כך הזדקף וניתק מאחיזתו והניח את האבן במחווה טקסית על מצבתה של זלמה מאיר, הסתובב אל גבריאל ונתן בו מבט משונה. גבריאל ציפה שאביו יפדה את בושתו בעלבונות כמו שנהג לעשות לא פעם, אך אביו שתק ושקע בהרהורים, ושניהם עמדו שם, מחרישים, ורק כעבור דקות ארוכות התנער אביו מקיפאונו והחל להתרחק מהמצבה אל עבר שביל העפר. משנגלתה חולשתו, לא הקפיד עוד על זקיפות קומה ועל צעדים רחבים, וגבריאל עקב אחריו בבעתה, כאילו נגלה אליו אדם אחר שחבוי בתוך גופו של אביו ושרק לעתים נדירות ראה אותו ומיד מחקוֹ מהזיכרון. ופתאום אביו הסתובב, עיניו מצמצו בכבדות אל השמש המכה בהן, ופניו נראו כאילו קליפה נשרה מהן כשהאור העז חשף באכזריות כל קמט וקמט בהן: "עשרות שנים מצטט הלב את פיקאסו, La jeunesse c'est moi , אבל הגיע הזמן להודות בעובדות: אבא שלך איש זקן."
באותו ערב התעקש אביו שגבריאל יבוא לבקרו לבדו. הם ישבו יחד בסלון. אביו שתה קוניאק והעלה זיכרונות מהימים שחיזר אחרי אמו, ולאחר כשעה פניו סמקו ותנועותיו נעשו עצלות. אולי יגולל לפני גבריאל סיפור קטן שקשור בעבודתו. נכון שלא נהג לעשות זאת בעבר, אבל אדם שקבע כלל וכל חייו לא חרג ממנו אפילו פעם אחת ולו מחמת הסקרנות, הרי הוא שוטה.
יום אחד פנו אליו מצרפת. הגוסס לא היה יהודי, אבל בנו, דומיניק לה רושל, החזיק מכתב המלצה שכתב ג'ונתן ברוקמן לפני שעבר מן העולם, ושם הילל את כישרונותיו של אחד, אלברט מנסור, שכותב על המתים מסמכים הכתובים בהַשְׂכֵּל ודעת ובמתינות הראויה. פיתה אותו בנו של הצרפתי בסכום כסף נאה, והוא נסע לפריז וישב ליד הגוסס. עלילה אחת שסיפר לו המת העתידי נחרתה בזיכרונו — אולי גבריאל ירצה לשמוע? גבריאל הנהן וראה את החיוך הצופן סוד ואת הליקוק הקל של השפתיים, ההכנות המוכרות של אביו לפני שניגש לספר סיפור.
הצרפתי שלנו עסק במסחר באמריקה הלטינית, ולא במסחר של חנוונים: יש שמדינה חייבת כספים לבנקים, נאמר 200 מיליון דולר, ואינה יכולה לפרוע את החוב. ניגש הצרפתי אל הבנקים ומצהיר על נכונותו לפרוע את החוב ומבהיר להם שלא יזכו לראות את הסכום במלואו ומבלה חודשים במשא ומתן עד שמגיעים להסדר, נאמר 125 מיליון; יושב הצרפתי עם נציגי המדינה החייבת ומגיע אתם להסדר: בתמורה לסילוק החוב לבנקים, תשלם לו המדינה בסחורות את שוויו המלא של החוב. מובן שלמדינה החייבת קל יותר לשלם בסחורות ולא בדולרים, ולצרפתי יש אוניות גדולות להוביל בהן את הסחורות ולשלשל לכיסו רווח נאה, וכולם משיקים גביעי שמפניה ומהללים זה את חוכמתו של זה.
נתגלגלו הדברים — סיפר אביו שמעולם לא השלים סיפור ללא כמה "נתגלגלו הדברים" — ובקיץ 1986 נערך בלימה בירת פרו קונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי, שאירחה מפלגת העם. משלחת יוצאת מצרפת, והצרפתי שלנו מצטרף אליה כידידם של אישים רמי מעלה במפלגה הסוציאליסטית וכאיש עסקים המקורב לחוגי השלטון בפרו — באותם ימים ניהל משא ומתן עם בנקים באנגליה על הסדר חוב שיחלץ את פרו מצרות צרורות.
נוסעת המשלחת ללימה ובמטוס מתברר שמרד אסירים פרץ במדינה והשלטון מדכא אותו ביד חזקה — עשרות אסירים נהרגו ובערי השדה יצאו אזרחים להפגין.
במלון הילטון פאר והדר, המוני אנשים מצטופפים במבואה ובדוכנים מחלקים ברושורות, וסביב־סביב מעגלים של שוטרים, וכלי רכב משוריינים מקיפים את המלון ונאסר על הצירים להוציא החוצה אפילו אצבע. בבוקר מתקהלים צירי הקונגרס לפני דלתות שכתוב עליהן: ועדה פוליטית, ועדה ליחסי ארצות הברית ואמריקה הלטינית, ועדה לעתיד הסוציאליזם, ושמועה עוברת בין המתקהלים שאורחים רמי מעלה כמו וילי ברנדט, שמכהן כנשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, וראשי ממשלות צרפת וספרד יושבים בחדרי פאר בקומות העליונות וכולם עולים אליהם לרגל. וילי ברנדט שואל כל אחד: "ספר איך מתקדם הסוציאליזם במדינה שלך?" וכולם מהללים את רוחב ידיעותיו, ואף מי שאינו נוהג לשבח אדם, אינו מציין אותו לגנאי.
בחדרי הוועדות מתנצחים הצירים, אך דווקא במסדרונות ההומים נפתחות חרצובות הלשון, מרובים הם הדברים שמדוברים שם ונעשים. במסדרונות מתרעמים כמה צירים: במדינה המארחת הורגים באסירים ובמפגינים, כלום לא יישמע קול מחאה מצד המפלגות הסוציאליסטיות מרחבי העולם? הפיסו את דעתם שהנשיא אלן גרסיה יבוא בערב וייתן את הסבריו.
בערב נאספים מאות צירים באולם הכנסים של מלון הילטון ועל הבמה מתנופף דגל האינטרנציונל. וילי ברנדט נושא נאום וסוקר מאורעות גורליים בעולם כולו, מזרח אירופה ומערבה, אמריקה הלטינית, אפריקה וסין. הכול טוב ויפה, אבל הנשיא גרסיה לא בא. במקומו עולה לבמה אחד משריו ובנאומו מסביר לאורחים: אין אנו מדברים על התקוממות עממית, אלא על מרד של מחתרת הזוממת
להשליט בפרו מאואיזם בנוסח מהפכת התרבות, והדבר הזה לא יקום ולא יהיה — פרו תהיה דמוקרטיה! והקהל מוחא כפיים. ובלילה מתהוללים כולם ושותים לשוכרה ונשים יפות עולות ויורדות מחדרי הצירים, ונשתכחו האסירים המתים מן הזיכרון.
ביום האחרון של הוועידה בא הנשיא גרסיה למלון והסתגר בקומה האחרונה. ובעוד שועי עולם כווילי ברנדט וראש ממשלת צרפת תובעים שיקבלם מיד, לוחש אחד מעושי דברו באוזני הצרפתי שלנו שאותו יראה גרסיה ראשון. נתיירא הצרפתי שמא אויביו בחוגי השלטון, שטוענים שאת החובות לבנקים באירופה ממילא אין לפרוע, הבאישו את ריחו כל כך עד שעכשיו יסולק מהמלון או אף גרוע מזה.
בחדר המפואר יושב אלן גרסיה לבוש חליפה נאה, עורו שזוף ורענן, שערו משוח בשמן ומסורק, וקורא בקול רם: לה רושל מאין ולאן? וכולם צוחקים.
אדוני הנשיא, כל רצוני הוא לשרת את פרו, משיב הצרפתי בלשון חנפה.
הנה לך הזדמנות, אומר הנשיא. מכיר אתה את קרן הגידור "ברוקמן, סטנסטון ובארנס".
מכיר אני? ממלמל הצרפתי, כולו דרוך לקדם את פני הרעה. כן, מכיר היטב, מזדעף הנשיא, ועכשיו טובה אני מבקש ממך, מוטב לומר לא אני המבקש, פרו מבקשת שתעשה עמה טובה.
אם מדובר במשא ומתן עם הבנקים באנגליה... מגמגם הצרפתי. בעניין חוב פרו זקוקה לעזרתך, אבל לא זה שאתה מטפל בו, אלא בחובה של פרו לבנק העולמי, שמועד פירעונו בעוד חודש. מיום שעמדת על דעתך מכיר אתה את משפחת ברוקמן. והרשע מהבנק העולמי שמציק לנו בעניין החוב הוא חברו של מייקל ברוקמן, ועכשיו צלצל אל ברוקמן ואמור לו שידאג שידחו את תשלום החוב בשנה, פרו אינה מבקשת אלא זאת.
עוד מתלונן הנשיא כי בתמורה לדחיית החוב דורש הבנק העולמי מממשלתו לקצץ בתקציב השנתי, ולצמצם את ההגבלות על הסחר, ולמכור נכסי מדינה לחברות פרטיות, והצעות אלה מנוגדות למצע של מפלגת העם ולרעיונות של האינטרנציונל הסוציאליסטי.
הנשיא חייג את המספר והגיש ללה רושל את האפרכסת. אומר לה רושל למייקל ברוקמן: חייב אתה לעזור לי, כזה וכזה הסיפור, יושב אני מול הנשיא ולנשיא אין מסרבים. מייקל ברוקמן, איש קר רוח, בעיקר כשאחרים נתונים בסכנה, אומר לצרפתי: שאל את הנשיא אם בתמורה לעזרתנו בעניין הבנק העולמי, יתיר לנו להוציא לפועל את עסקת החוב עם הבנקים באנגליה.
אשאל אותו אחר כך, משיב הצרפתי ברוגז.
שאל עכשיו, מתעקש ברוקמן.
אחר כך, עדיף, מתחנן הצרפתי.
זמן טוב יותר מעכשיו אין, צוהל מייקל.
 
אלברט משתתק ומביט בגבריאל בריכוז.
נו, אומר גבריאל, זוכר שאביו נמלא סיפוק כשהקהל המסוקרן מבקש שיסיים את הסיפור.
נו, הרי אין הצרפתי יכול להתנצח עם מייקל ברוקמן לעיני הנשיא, נכון? מבוהל כולו, מפנה הצרפתי את השאלה לנשיא, וזה משיב בחיוב: יוסדר החוב עם הבנק העולמי, יוכלו הצרפתי וברוקמן לפרוע את החוב לבנקים באנגליה ויקבלו סחורות בשוויו המלא של החוב. מייקל אומר: צפו לטלפון, וכעבור מחצית השעה מתקשר האיש מהבנק העולמי ואומר לנשיא גרסיה שבקשתו לדחיית החוב תובא לעיון נוסף בחודשים הקרובים, וכולם מאושרים ומשיקים גביעי יין והצרפתי חש שהנשיא שוב נוטה לו חיבה כבעבר.
הבנת גבריאל?
גבריאל הנהן.
"באמת הבנת?" שאל אביו בקול חמור ורכן אל גבריאל
ובתנועותיו משלה דחיפות משונה, וגבריאל בהה בו, ועדיין ציפה למבע המשועשע שהיטיב להכיר, אך ארשת חומרה התקשחה על פניו של אביו: "באמת הבנת? כשזה נוגע לאנשים שאתם אתה מתרועע, יש להבין דבר מתוך דבר."
גבריאל הנהן ושוב התחוור לו שאבא שלו לא רוחש כלפיו הערכה רבה. הוא הופתע לגלות שהעלבון צרב יותר משאפשר לצפות מעלבון כה מוכר. פתאום התפענחה לו הדחיפות שסערה בקולו של אביו: מעולם שבו גבריאל יישאר לבד, ללא עצתו, הוא מודאג כל כך. וכדי שאביו לא יעניק למוות התלוי ביניהם עכשיו תוקף במילים, נדרשה תשובה שתראה לו שהוא ירד לסוף דעתו. "הבנתי אבא," הוא אמר, "אני מתחייב שתמיד אקפיד להבין דבר מתוך דבר." והדגיש את המילה "תמיד" וקיווה שהפיס את דעתו של אביו, ואז, נחוש בדעתו לחלץ את שניהם מן העגמומיות, אמר שהסיפור היה מרתק אבל הוא ציפה שאם כבר אביו מספר לו על עבודתו, יספר לו על ברוקמן האב, אבא של מעסיקו. אלברט צחק בקול גדול וגבריאל חש שניצל וגופו נעשה קליל, ואביו, שגם רוחו התעודדה, אמר שזה בדיוק הדבר שגבריאל שמע עכשיו: סיפור על הברוקמנים. והברוקמנים, הדגיש אביו, הם אלה שאתם צריך להבין דבר מתוך דבר.
ברור, הבנתי כבר קודם, לאט גבריאל. בכל אופן, כחכח אביו בגרונו, אם גבריאל רוצה לשמוע סיפורים שג'ונתן ברוקמן סיפר על ערש דווי, צר לו לבשר שבהם אין תועלת: שבועות שלמים ישב עם ברוקמן וספק אם שמע דבר אמת אחד. האיש לא חשף טפח מסודותיו והרבה לספר מעשיות. אין ספק כי כשהזמין אותו לניו יורק גמר אומר בלבו לדבר בכנות, אך בסופו של דבר ייפה הכול והכריז: לא אדבר על א', וגם על ב' לא. ברוקמן אינו הראשון שנוהג כך: אנשים שכל חייהם התרגלו להסתיר דברים, לא משתנים פתאום רק משום שהם מתקרבים למותם. הספרדים כבר אמרו: Genio y figura hasta la sepultur a — כל זמן שאדם אינו מת, הוא חי, וההרגלים שליוו אותו כל חייו יעברו מהעולם יחד אתו ולא רגע אחד קודם.
■ ■ ■
 
ב־ 2 ביוני 1989 , כמה חודשים אחרי האזכרה, נפתח במלון רייך בשכונת בית הכרם הכנס הראשון של הקרן היהודית לדמוקרטיה, שהוקמה בשנת 1986 וניהלה את פרויקט הקייטנות. גבריאל היה המנכ"ל, מייקל ברוקמן ישב בראש מועצת הקרן שחבריה היו וולפסון, מיזרוצקי, הורביץ ויוספטל. היו שמות נוספים שהוצעו לקרן, אבל מייקל קבע שהשם הזה גמיש דיו לאפשר לקרן לעסוק בכל מיני תחומים בעתיד. הכנס הראשון עסק בשאלות: האם יהודי העולם יכולים לגבש חזון משותף? אילו ערכים משותפים ליהודים ברחבי העולם? האם די בערכים האלה להתמודדות עם השאלות הגדולות של שלהי המאה העשרים? גבריאל נטל את האחריות לארגון הכנס, ואת רשימת הדוברים הפקיד בידי שמואל וולפסון, שהתעניין בנושאים הללו, היה מעורב בקהילת האינטלקטואלים והגיע לכל מרצה באמצעות היכרות אישית או חבר משותף.
לכנס הוזמנו אינטלקטואלים יהודים מארצות הברית וממדינות נוספות בעולם, ואף אם מאמציו של מייקל ברוקמן לארח בכנס דמויות בשיעור קומתם של ישעיהו ברלין וג'ורג' סטיינר לא עלו יפה, בכל זאת הגיעו ארווין קוטלר, אלן פינקלקראוט ואחרים. הכנס נפרש על פני ארבעה ימים גדושים בדיונים, החל בנושאים כגון "ערכים אוניברסליים", "ציונות והפרויקט הליברלי", וכלה במושבים שעסקו בהומור פוליטי יהודי. במושב הראשון התדיינו מתי פלד, יהושפט הרכבי ושלמה אבינרי. גבריאל ישב באולם הקטן בקומה הראשונה של מלון רייך, וראשו קדח בחיפוש פתרונות לעניינים המנהלתיים שצצו כל הזמן: היו שרצו לשנות את מועד טיסתם, לסייר גם בים המלח, להיפגש עם שמעון פרס או מנחם בגין, ואיפה יזהר סמילנסקי? התעניין מרצה לספרות עברית, שבעבודת הדוקטורט שלו השווה בין הערומים והמתים של נורמן מיילר לימי צקלג. גבריאל, שהקדיש כחודשיים לארגון הכנס וגילה כישרון רב לעניין, לא הופתע מגודש המטלות. לאחר השנתיים הראשונות של פרויקט הקייטנות הגיע למסקנה שאנשים המוצפים במטלות מסוגים שונים נוטים לשגות בכמה עניינים: הם נוטים להתמקד במטלות שאפשר לסיים במהירות, הם לא מבינים מתי פתרון טוב יכול לשמש נוסחה כללית שתתיר סבכים נוספים, וגרוע מכול: הם נוטים לארגן מחדש את המטלות שלפניהם באופן שלא יעורר בהם חרדה, ולמעשה קוברים בעיות מורכבות שישובו לרדוף אותם כשלא יישאר עוד זמן לפותרן.
הרעיון לכנס עלה בביקורו של מייקל בישראל, כשישבו לסעודת ערב במשכנות שאננים בחברת שמואל וולפסון, סגן יושב ראש הקרן. באותה ארוחה הם סקרו את פרויקט הקייטנות והגיעו למסקנה שהפרויקט אמנם מוצלח, אבל עלותו גבוהה מהמצופה, בעיקר מפני שהעזרה מכל הגופים ששיבחו את הרעיון היתה זעומה. מייקל אמר שהישראלים נעשים חמדנים כשהם רואים כסף שמגיע מבחוץ. הם החליטו שבשנת 1990 לא תממן הקרן יותר משמונה קייטנות, וממילא אין זה הגיוני שהקרן תעסוק רק בנושא אחד. מייקל היה מודאג: באותו יום הוא פגש כמה מידידיו, אנשי עסקים ופוליטיקאים, ובארוחה דיבר על מגמות מסוכנות שהתגלו בחברה הישראלית בעקבות האינתיפאדה. בימים כאלה לא מספיק לדבר רק על סולידריות יהודית, הסביר מייקל, זה נושא בעל ערך, אין ספק, אבל אחרי 1987 דברים השתנו והאתגרים הם אחרים: אם המגמות הללו של דיכוי ההתקוממות הפלסטינית יעמיקו, יתחולל שינוי מהותי בעמדתם של היהודים בעולם כלפי מדינת ישראל, והדבר עלול לפורר את הסולידריות בקרב העם היהודי. וולפסון, שתרם לשלום עכשיו מאז הקמתה, קיבל את דבריו של מייקל בהתלהבות. "נכון מאוד! הקרן חייבת להשתנות בהתאם לאתגרים העומדים לפנינו," הוא אמר, "וכיום הנושא הבוער הוא עתידה של הציונות החילונית." כאן פירט וולפסון את משנתו, שגבריאל כבר שמע כמה פעמים: מאז שנת 1967 אזלו המטרות הפוזיטיביות של הציונות החילונית. המפעל הושלם, המצב אחרי המלחמה היה מקובל עליה, והציונות החילונית, שהיתה "כוח עוקר הרים כוח בתנועה נחשולית," נהפכה לגורם שרוצה לשמר את הקיים ושקעה בקיפאון. ולעומתה עלתה ציונות מסוג חדש, שמראשית שנות השבעים התכוונה לחולל כאן שינוי עמוק, ואנשים שחרדים לעתידה של מדינת ישראל חייבים להעיר את הציונות החילונית מהתרדמה!
באחת הפגישות עם אביו רצה גבריאל להקניטו וסיפר לו על התזה של וולפסון, ואביו השיב בנחת שהוא פרש מעסקי המתים, ואם בירוקרטים כוולפסון שעולמם צר כעולם נמלה רוצים לערוג אל ימי מפא"י עכשיו שתשש מעט כוחן של השררות, או להאמין שברל כצנלסון היה הוגה בעל שיעור קומה ולא עוד יבואן צווחני של הגות קומוניסטית, "הנח להם שיערגו, את כל שצריך להיאמר על ציונות ומשיחיות כתב כבר שוֹלם." גבריאל נטה להסכים עם אביו. לא בעניין התוכן הפוליטי, הוא לא קרא את ברל ואת שולם, אלא בעניין אנשים כמו וולפסון, שסוחרים בתאוריות ותמיד ששים להציגן בהרחבה. ואם לא פירטו את מסקנותיהם בגאוותנות, האופן שהתפתלו בסמטאות טיעוניהם — שזרו בהם אנקדוטות, סיפורים אישיים, שתיקות רבות־משמעות — הנינוחות האדנותית שתבעו בה את זמנם של אחרים, בכל זה היתה מידה רבה של גאוותנות. גבריאל, שנודע כ"מקשיב טוב", היה קורבן זמין לפטפוטים שלהם, וקשה למנות את השעות שהתבזבזו בהקשבה לתאוריות פוליטיות ואפילו מטפיזיות ("אני מודיע לך גבריאל, בני אדם הם קודם כול יצורים..."). עד כה הוא לא שמע מהם שום דבר מבריק, והוא יכול להתגאות בלבו שבניגוד אליהם הוא מודע לעובדה שאינו הוגה דעות, ואם עולה בו רעיון מעניין הוא מזדרז להטיל בו ספק והופך בו שבועות עד שיעז להציגו לפני אדם אחר. הוא האמין שקרב היום שישסע אותם ואת דומיהם כבר אחרי המשפט הראשון, אבל בינתיים עליו להיזהר שמא יגבה לבבו מהר מדי, כאזהרת אביו. הוא עדיין זר בחבורה הזאת של וולפסון, הורביץ, מיזרוצקי וחבריהם, הוא צעיר מהם, הם חושדים בעמדותיו הפוליטיות שהוא מביע בקמצנות, איש לא מכיר את משפחתו, וכששואלים אותו מתברר ששום דבר שעשו הוריו או סביו לא הצטלב עם מסלוליהם או עם מסלולי הוריהם, לא בוורשה או באיזו עיירה בליטא או ברוסיה, לא בשומר הצעיר, לא בתנועת הנוער, לא בצבא, לא באוניברסיטה העברית, לא בעיתון הסטודנטים שהתגאו בו גם בחלוף עשרים שנה, לא בפינק, וגם לא במשרדים ממשלתיים או בארגונים הקשורים להסתדרות. הוא גם לא הכיר את ההלצות שלהם, כמו למשל זו על "המחלקה שלא קיימת" בהסתדרות, ששוכרת משרד בבניין מסחרי מהוגן לפני הבחירות ועוסקת בהעברת כסף ממקום למקום ובזיופים קטנים בקלפיות. הם קיבלו אותו בזכות העמדה שהופקדה בידיו, אך בהדרגה הבין שטעה בהנחתו שיחליק לתוך החבורה הזו ללא מאמץ. לא היתה רק חומה אחת שחצצה בינו וביניהם, היו עוד, וכל אחת סימנה גבול. מהדיבורים שלהם ומדברים שראה ברור היה שכלפי חבריהם הקרובים גילו נאמנות ומסירות, למשל כשאחד מהם מת מדום לב והשאיר אחריו חובות, התגייסו וולפסון והורביץ והשיגו את הכסף ובילו זמן רב עם ילדיו. אט־אט למד את דקויות הידידות ביניהם, וכבר הכיר בעובדה שעלולה להיות הרת גורל בנסיבות מסוימות: הוא אינו חבר שלהם, ואסור לו לשגות באשליות בעניין. רות גרסה שהשאלה שמטרידה אותו באמת היא אחרת: האם הם נאמנים לו? "ואתה," היא שאלה, "אתה נאמן להם?"
אחרי סעודת הערב במלון רייך, שחתמה את היום הראשון של הכנס, הוא עמד עם וולפסון ומיזרוצקי וכמה אמריקנים בפטיו המוזנח המשקיף על מדרון תלול מוקף עצים,  שאורותיהם הכתומים של פנסי הרחוב ריצדו על צמרותיהם. הם לגמו יין ודיברו על מקומות בילוי בירושלים כשהתקרב אליהם אחד האורחים, פרופסור מנחם וולטמפרד ראש המחלקה לעברית ושפות שמיות באוניברסיטת מדיסון. וולטמפרד היה כבן חמישים וחמש, שערו הלבן סורק בפסוקת במרכז הראש, מפניו נדף ניחוח לימון עדין, ומאחורי משקפיו היו עיניים תכולות ונבונות. גבריאל חיבב את מראהו כשפגש אותו בשדה התעופה, אך כבר ביום ההוא התברר שחזותו, שממנה ניתן להסיק שהאיש עוסק בגדולות, הצפינה נטייה לעסוק בקטנות ולהתעקש שוב ושוב על דרישות נטולות היגיון: הוא ביקש להיפגש עם מנחם בגין (גבריאל לא טרח לבדוק את הבקשה), אחר כך העביר מכתב לבגין (גבריאל שיגר את המכתב בדואר), אחר כך ביקש לעבור למלון במרכז העיר ולשנות את מועד טיסתו (שתי הדרישות נענו בשלילה: יקר מדי).
וולטמפרד נעמד לידם, נתן בגבריאל מבט מבשר רע, וגבריאל הבין שעליו להסתלק משם והחל מתנצל ומסביר שעליו לחזור לביתו אם אינו רוצה שאשתו תעזוב אותו. וולטמפרד בחן אותו כצייד שמבין שטרפו נתפס ולשווא הוא מתפתל עכשיו, והחל מדבר בקולי קולות: כל האנשים שדיברו היום הם גמדים אינטלקטואלים, והאירוע כולו בושה גדולה. גררו אותם למלון העלוב הזה באמצע שום מקום, גררו לכאן מוחות יהודיים גדולים מכל העולם רק כדי לשמוע הבלים ליברליים של מאורות קטנים מאוד. אז הביט בגבריאל: "כל הכנס הזה הוא הונאה, רואים שארגן אותו בירוקרט קטן שאין לו מושג מהחיים שלו. מי אתה בכלל? איזה קרדנציות יש לך בשביל לארגן כנסים?"
גבריאל חש בערה בעורו, בעיקר בקודקודו, ושום תשובה לא עלתה על דעתו. הוא הביט ימינה ושמאלה, קיווה שוולפסון ומיזרוצקי יתערבו לטובתו — הרי וולפסון הוא האחראי לתוכן הכנס. וולפסון אמנם מחה חלושות אך מיד השתתק, ומיזרוצקי נראה כמצפה לשמוע את תשובתו. עלה בו חשד  שהם נהנים מהשפלתו, שוולטמפרד ניסח שאלה שהציקה גם להם.
"מי אתה בכלל, פוליטרוק אחד!?" הצטעק וולטמפרד שוב והביט סביבו כמבקש שהאחרים יאששו את טענתו. עיניו של גבריאל התמקדו בעצים שמאחורי הפטיו ובאורות שנגהו על צמרותיהם. שנים היה עוקב ממרפסת ביתם אחר תעתועי האור על עצים. מדוע באמת בחר דווקא במלון רייך? נכון שהצעת המחיר שהגיש המלון היתה הזולה ביותר, אבל כנראה היה בו חלק שרצה לנצח על כנס גדוש מכובדים במלון ששוכן בדיוק בין גן הילדים ובית הספר היסודי שבו למד, ובעוד ההרהור על בית הכרם מתהווה בתודעתו הוא כבר נע לעבר וולטמפרד, לא היה סיכוי לעצור את התנועה, והנחית אגרוף בפניו — ידו הכתה באוזנו וגם בזרוע משקפיו — אחר כך הדף את וולטמפרד והפיל אותו לרצפה, נשכב מעליו ושני אגרופיו חבטו בצלעותיו, במותניו, בלחייו, וכל הזמן הזה היתה בו מודעות מפתיעה בבהירותה שאסור לו להכות במשקפיו. ידיים אחזו בו, הוא ניער אותן מעליו בפראות ולהרף עין לכד את עווית הבהלה בעיניו של וולטמפרד והתענג עליה. עכשיו נדף מפניו ריח של יין וטבק. וולטמפרד הניף את ידיו באוויר והכה בו, אך מכותיו היו חלושות, ושוב אחזו בגבריאל ידיים. הוא הכה בהן במרפקו, אך מיד תפסו ידיים רבות בכל חלקי גופו וקרעו אותו מוולטמפרד, נשאו אותו באוויר בעוד הוא בועט ברגליו, לא משמיע הגה, ורוק נוזל במורד סנטרו. הם פרקו אותו על הרצפה ליד הקיר והוא ראה פרצופים ענקיים גדלים מול עיניו, שמע קולות מדברים, ופתאום שמע רק את קולו הרועם של וולפסון. הוא הביט במראה הגדולה התלויה בשיפוע בין הקיר ותקרת הפטיו, ומבטו צלל לתוך הגופים המסתובבים בפטיו כאילו נרקמו מתוך אוויר. הוא הטה אוזן לשמוע מן הרחוב חיכוך גלגלי מכונית באספלט, כמה אהב את הרחש הזה של הגלגלים, אך ההמולה בפטיו היה גדולה מדי. הוא הצמיד את פניו לקיר, ורק אז הצטללה דעתו מעט ושאֵלה הזדהרה: האם מייקל ברוקמן רואה אותו עכשיו?

■ ■ ■
 
"הקריירה שלך לא מחוסלת," צחקה רות בבוקר כשסיפר לה, "גברים מרביצים לגברים, אין כאן שום דבר חדש." היה משהו שקומם אותו בתגובות של רות. ללא הרף נעה בין נקודת מבט כללית שבוחנת את ההתרחשויות מעמדה מרוחקת ובין נקודת מבט אישית שמטבעה נוטה להזדהות אתו, וכשדיברו הוא תמיד קדח בתוך נקודת המבט הכללית שלא אהדה אותו ואת מפעליו ותיעבה "גברים כוחניים", כדי להגיע אל נקודת המבט הרכה החבויה במעמקיה. לפעמים נדהם מהקלילות שבה התנערה ממכאוביו, ניסחה אותם במונחים כלליים ואירוניים, עד שברגע אחד, כשנחה עליה הרוח או כשהבינה שהגזימה בהתנכרותה אליו, מוטטה את כל המגדלים שבנתה ודיברה עליו כעל אדם שיקר לה ולא כעל נציג הקבוצה שבזה לה. אז היתה מדברת אליו בחיבה ומייעצת לו בשאלות שהטרידו אותו ומזדהה עם פחדיו. אך כבר היתה בו מודעות לפריכותה של נקודת המבט הזו, ולא פעם — כשלא היו בו כוחות לשאת את מטחי האירוניה והלעג רק כדי שבסופם ישמע דברים אחרים — העדיף שלא לשתפה במכאוביו. הוא לא הצליח לשכנע אותה שההנחה שלה, שהוא חלק טבעי מאותה קבוצה, אינה מדויקת, ואילו רות טענה שבתירוצים שקשורים לעברו ולמשפחתו הוא פשוט מתכחש להיותו חלק מהם, וגם אם יש "צדק פסיכולוגי מסוים" בטענתו, בעולם האמתי, בחוץ, אין לה תוקף: אי אפשר לצבור כוח וכל הזמן להתכחש אליו. היא אמרה שאינה מבינה את נטייתו, אולי אינו מודע לה, להתאכזב כשהיא מסרבת לראות בו קורבן, ומכאן הסתעפו עוד טיעונים מתישים, וכל אחד נפנף בהכחשותיו של האחר, ואין לזה סוף הרי.
כל אותו יום שכב במיטתו בחושך. מדי פעם עלו על דעתו עניינים מנהלתיים מיומו השני של הכנס, אבל הוא גירשם בזעם ממוחו. עונשו עדיין לא ברור, ייתכן שכבר אינו חלק מהקרן היהודית לדמוקרטיה או מכל דבר אחר שקשור במייקל ברוקמן. ובכל זאת, הוא לא באמת התפלש בתסריטי האימה הללו, בעומק לבו לא האמין שמייקל ינטוש אותו. אמנם ידע שמייקל התכחש לאנשים בעבר וכבר ראה אותו מגלה נוקשות ואפילו אכזריות כלפי אנשים, אבל סוככה עליו ודאות נוסכת חום שמקומו בעולמו של מייקל הוא יחיד ומיוחד ואין לו תחליף.
צלצול הטלפון עורר אותו משינה עמוקה. זו היתה רות, היא היתה ב"ביקור חולים": אבא שלו עבר התקף לב אתמול בלילה במיטתו, ורק בצהריים מצאה אותו עוזרת הבית. הרופאים אמרו שזה היה כנראה מהיר מאוד, בדיוק כמו שהוא תמיד רצה, האיש הזה שלטענתו ראה לא פחות אנשים גוססים משראו הרופאים בבית החולים. "הוא היה בן שמונים ושתיים," שמע גבריאל קול צרוד מתמלמל מגרונו, "יכול להיות גם שמונים וחמש. אמא סיפרה לי בסוד שהוא משקר לגבי הגיל, שבעצם אף אחד לא יודע בן כמה הוא, גם הוא לא יודע."
צל עולם ניר ברעם
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים