דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - מלכודת כפולה / קארין גרהרדסן פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> מלכודת כפולה / קארין גרהרדסן פרק ראשון
 

מלכודת כפולה | קארין גרהרדסן

 
שתי את האופל הכהה ביותר,
זה שחי ומתענג ומתייסר
תחת השמיכה הארוגה של הדשא,
שזוחל ומזדחל ומזדנב
שלוכד והורג וטורף
ומתרבה ומת כדי לחיות
שוב בזמנים שעוד יבואו...
   (דַן אנדרסון)
 

1964
 
לישון, לישון, זה חייב לקרות מהר. לעצום את העיניים אבל להשאיר את הפה פתוח למחצה, כדי שזה ייראה אמין. הנשימות חייבות להיות אטיות וסדורות, אף על פי שהלב דופק כמו אגרוף בחזה. אבל זה מצליח אם מוכרחים. הוא שומע את הפסיעות במדרגות, כעת אלו פסיעות שלוות, לא קשות וכעוסות כמו קודם. כעת הן מפויסות ומבקשות לרצות. הוא שומע כיצד הדלת נפתחת ונסגרת שוב — לעזאזל, זה בכל זאת יום כזה. אבל הנשימות שלו ארוכות, שלוות, מושלמות. הראש מונח טיפה באלכסון על הכרית, חוט דק של רוק זולג מזווית הפה ומוצא את דרכו לכרית. הרפיון חייב להיות מוחלט, אף על פי שכל השרירים בגוף מכווצים עד כאב, אבל לא רואים את זה, לא רואים את זה  מבחוץ.
"אתה ישן, חמודי?" לוחש הקול השנוא בנימה עדינה, נוטפת דבש. "ואני חשבתי לתומי שנירדם כמו חברים, זה תמיד נחמד, לא?"
העיניים תמיד מסגירות. אי-אפשר לעצום עיניים ברפיון.
"אני רואה שאתה ער, העפעפיים שלך רועדים. אל תהיה טיפש, אתה הרי לא שומר טינה, נכון? אנחנו רק רוצים בטובתך, אתה בטח מבין את זה. בוא נתפייס, בבקשה?"
ואז כבר אי-אפשר להמשיך לעצום עיניים והוא חייב לנגב את הרוק שנזל לתוך האוזן. ואז היד הגרומה, הקרה, עם הציפורניים הארוכות והמלוכלכות, גולשת פנימה אל תוך חולצת הפיג'מה. כל הגוף מתקשח והוא נועץ באיש מבט שכולו אומר סלידה ואימה, אבל את זה הוא מפספס, המנוול. לרעד קטן בעפעף הוא שם לב, אבל בגוף שכולו מחאה הוא לא מבחין.
כעת עולה רעש של קרקוש כלים שמוכנסים לתוך ארונות המטבח וסכו"ם שמוטח לתוך המגירות. הוא נרעד כאשר פיסת עור ליד הפופיק נצבטת על ידי ציפורן ארוכה. האצבע נעה סחור סחור בתוך הפופיק — שנראה קשור באופן ישיר, לא נעים ואפילו כמעט כואב, לאיבר המין — וממשיכה בגישושים אטיים לתוך מכנסי הפיג'מה.
בשלב הזה הוא נוהג להיעלם למגרש הכדורגל או לחוף הים ללכוד ראשנים, אבל היום הוא עומד ליד מסילת הרכבת ובוהה באנשים שחולפים מולו בתוך הקרונות, וזו התמונה שמשום מה נצרבת בתודעתו. התמונה לא נעימה אך גם לא מזיקה, ובכל מקרה אי-אפשר להיפטר ממנה. מעתה ואילך תמיד יימצא לצד המסילה ברגעים שבהם הוא מבקש להיעלם לתוך עצמו, מעצמו. אבל את זה הוא עוד לא יודע. המסילה צווחת במפגש עם הרכבת. 

ספטמבר 2007, ערב שישי

היא מניחה אותו על השטיח למרגלות המיטה, בזמן שהיא מסירה את המצעים. הוא צורח בקול שכמעט כבר לא ניתן לזיהוי, והפנים העגולות אדומות ממאמץ. השעה עשר וחצי וכבר ארבע שעות שהיא מנסה להרדים אותו. אבל גרונו כואב עד כדי כך שהוא לא יכול לתפוס את המוצץ, וללא מוצץ זה חסר סיכוי. הפניצילין כבר לא עוזר, כי הבליעה מכאיבה לו עד כדי כך שהוא כמעט שלא אוכל, ועל בטן ריקה התרופה אינה נספגת. היא עצמה כל כך עייפה אחרי שלושה ימים עד שנראה שהתשישות הפכה לשגרה. אבל היא לא הרימה את קולה אפילו פעם אחת, לא אמרה מילה אחת רעה. וזאת הרגשה של ניצחון.
בתוכה היא עסוקה ללא הרף בספירה לאחור. היא סופרת ימים ושעות ודקות עד שמַטס ישוב הביתה. ברגע זה נותרו ארבעה ימים, עשר שעות ושלושים דקות עד שובו. הוא ביפן בסמינריון טכני ושם אין כיסוי לרשת הסלולרית שלו, כך שהיא אפילו לא יכולה להתקשר אליו כדי לשמוע כמה מילות עידוד. ואולי עדיף כך, הוא רק היה נלחץ לו היה שומע מה קורה בבית, והיא בטח היתה מתחילה לבכות ורוח הלחימה היתה מתפוגגת והופכת לרחמים עצמיים.
היא דוהרת לתוך חדר האמבטיה כשבידיה ערמה של סדינים מלאים בקיא ודוחסת אותם לתוך המכונה. באופן אינסטינקטיבי היא שולפת עוד כמה פריטים בעלי צבע דומה מסל הכביסה ומכניסה גם אותם לתוך התוף שככל הנראה כבר מלא מדי, לפני שהיא מוזגת נוזל כביסה ומפעילה את המכונה על שישים מעלות.
הצווחות של התינוק פוסקות לפתע, ובדממה הפתאומית היא שומעת את הבטן שלה מתחננת לאוכל. היא עצמה לא חשה רעב, אך בכל זאת חולפת דרך המטבח בדרכה לחדר השינה וחוטפת את הבננה המוכתמת האחרונה מהקערה שליד הכיור. באותו רגע מתחדשות הצווחות מחדר השינה. היא ממהרת לחזור ומרימה את הילד, מתיישבת למרגלות המיטה הסתורה, מניחה את התינוק על ברכיה כאשר הוא על בטנו ומלטפת את גבו. על מסך הטלוויזיה שמולה מוקרן סרט אמריקאי שהיא מנסה לצפות בו ללא קול, בעוד הבננה צומחת מפיה וידה השמאלית מלטפת במונוטוניות את התינוק האומלל.
כעבור כמה דקות מסתיים הסרט ושמות המשתתפים חולפים במהירות לנגד עיניה. היא מכבה את הטלוויזיה, קמה באטיות עם הפעוט המשתנק בזרועותיה וניגשת לחלון. שני גברים בגיל העמידה פוסעים על המדרכה ממול וזוג צעיר נצפה במרחק מה. ההליכה שלהם מעידה על הפוגה בגשם ואיש מהם אינו נושא מטרייה. הגשם העיקש שירד כל היום פסק סוף-סוף.
היא מנסה להעמיד את הילד מולה על אדן החלון ומחזיקה בידיו, אבל הוא אינו מעוניין ומניף בכעס את רגליו באוויר בלי להניח אותן. היא מרימה אותו, מניחה את ראשו על כף ידה ומריחה את שיערו. השיער רטוב מזיעה וצווחותיו חותכות את אוזניה כמו סכינים. עיניה שורפות מהעדר שינה והיא מתקשה להשאיר אותן פקוחות, אף על פי שהיא בעצם לא מרגישה עייפה. באותו רגע היא מודה בעל כורחה בפני עצמה שהיא מרחמת יותר על עצמה מאשר על היצור הקטן והאהוב כל כך שמתענה קשות בזרועותיה. היא נתקפת תחושת נקמנות. כלפי איזו ישות מופשטת, חסרת שם, בלתי נתפסת, שאי-אפשר להכריע אותה. היא מתרוממת באנחה ויוצאת עם הילד למבואה. לפני שהיא מכניסה את המפתח למנעול היא מהססת לרגע, ולאחר מכן מחליטה שבשעת ערב כזו של יום שישי הסיכוי שיפרצו לבית גבוה יותר מאשר הסיכוי שהבית יעלה באש. לכן היא נועלת בקפדנות את דלת הכניסה מבחוץ. 
***
 הדירה רחשה המולת צחוק וקולות שמחים. זה היה ערב כזה שבו נראו כולם במצב רוח טוב, אף אחד לא היה מרוגז או הציק. רוב האנשים ישבו במטבח, כי סוּלַן בילתה בסלון עם איזה טיפוס חדש. היה די ברור שהם אינם מעוניינים בחברה כי הם סגרו את הדלתות שהובילו למבואה ולמטבח. סביב שולחן האוכל הצטופפו לא פחות מתשעה אנשים, ועל הרצפה, שעונה אל המקרר, ישבה אליס עם משקה גרוג בידה. מולה ישבה ג'ניפר וגם היא לגמה ממשקה אלכוהולי מהול בקוקה קולה.
הבית שלהן היה מלא כמעט תמיד. אנשים החלו לפקוד אותו כבר בשעות שלפני הצהריים, ואז הוצעו להם קפה וכריכים, בהנחה שמישהו קנה והביא איתו. אמן פתחה את ביתה בפני חבריה, אבל הם נאלצו לספק לעצמם את האוכל ואת השתייה. בהתחלה היה לה קשה להציב את הגבול, אבל לבסוף אזרה אומץ ושמה סוף לשיטוטים האינסופיים במקרר ובמזווה ודרישתה כובדה. היא הקפידה על כך שתמיד יהיה אוכל לארוחת הבוקר של הבנות ושהן יצאו מהבית בזמן. היא נהגה לשלוח את אחת מהן לערוך את הקניות במרכול אִיקַה בשכונת רִינגֶן, לא כי היתה עצלנית — אליס ידעה שהיתה מעדיפה לעשות זאת בעצמה — אלא משום שהתביישה להראות את עצמה בחוץ. אליס ואחותה אכלו ארוחת ערב בבית רק לעתים רחוקות. לרוב קנו משהו בחוץ כשהיו רעבות, ולפעמים אכלו אצל חברים. אבל הן קיבלו דמי כיס לבגדים, למוצרי היגיינה ולארוחות ערב, כך שהן הסתדרו לא רע. אימן הצליחה לתפקד, אף על פי שייתכן שחייהן נראו שונים מאלו של אחרים.
כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות החלו בקבוקים להיפתח סביב השולחן בסלון בדירת השלושה חדרים בשכונת רִינגֶן. לאחר מכן היו אנשים באים והולכים לאורך כל שעות הצהריים והערב, ורק לקראת חצות החל הבית להתרוקן. אך קרה לא פעם שמישהו מהחברים השתויים של אימן היה קורס ונשאר ללון בבית. הבנות שהו בבית הספר במשך היום ולאחר מכן בעיקר שוטטו או היו בבתים של חברים. היה להן חדר משלהן אך לרוב העדיפו לא להיות בבית כל עוד החגיגות נמשכו, ולפיכך ניסו להתרחק משם. המסיבות של אימן אמנם התפתחו לכדי קטטות רק לעתים רחוקות, אבל השיחות הפכו קולניות לא פעם והיה צריך להיזהר לא להרגיז אף אחד. אליס וג'ניפר העדיפו להתרחק וניסו להפוך את עצמן לשקופות כאשר התגנבו פנימה ונכנסו למיטות שלהן בשעות הקטנות של הלילה.
אבל עכשיו היה ערב שישי, לפניהן סוף השבוע ללא בית ספר או מחויבויות אחרות, ואמן כרגע קיבלה את הקצבה החודשית. האווירה מסביב לשולחן המטבח, שעליו נערמו בקבוקים, כוסות ומאפרות גדושות, היתה מרוממת. אליס וג'ניפר לא נותרו אדישות לאווירה החגיגית וניצלו את ההזדמנות לאגור אלכוהול וסיגריות. בדרך כלל הן היו חומקות פנימה לחדרן בלי שישימו לב אליהן, אך היום הן נקראו למטבח וכל מיני טיפוסים צעקניים מסביב לשולחן הציעו להן מכל טוב.
רפיון נעים פשט בגופה של אליס כבר אחרי הלגימה הראשונה. היא שאפה שאיפה עמוקה מהסיגריה ועצמה את עיניה. את הסיגריה הזו היא תכננה לעשן לבדה והיא גם ידעה שלא תהיה לה בעיה להשיג עוד כמה. דמי הכיס שקיבלה לא הספיקו לרוב לסיגריות וכשמקבצים נדבות מחברים נאלצים להסתפק בבדלים. היא לגמה לגימה עמוקה מכוסהּ ולטשה מבט לעבר אחותה הגדולה. כולם אמרו שהן דומות, אך היא לא ראתה הרבה דמיון. ג'ניפר היתה גדולה ממנה בשנתיים, תמיד בעניינים, בטוחה בעצמה ועם התשובה הנכונה מוכנה לשליפה. היא לעומת זאת היתה העתק דהוי בלבד שלה, חסרת ביטחון, בעלת יציבה שפופה ועם שדיים קטנים ומגוחכים שאי-אפשר היה להשוות אותם לאלו של ג'ניפר. אפילו הטיפוסים כאן במטבח הכירו בשוני ביניהן. מי שהצליח למשוך אליו את ג'ניפר בערבים כמו אלו הוגדר כמלך, אבל היא תמיד הרחיקה אותם בדרכה הבוטחת. הם היו פורצים ביפחות מדומות, בתחנונים ובשכנועים, אבל היא רק היתה מנידה בראשה ומגלגלת את עיניה. רק אז הם היו פונים לאליס, אבל היא גם היתה מסרבת, בעיקר בגלל שג'ניפר סירבה. לעתים נדירות היא כן היתה מתיישבת על הברכיים של דַגֶה או גוֹרדוֹן או פֶּאוּ, רק כי לא היה לה כוח לסרב או כי רצתה להרגיש נאהבת לכמה רגעים.
"מה את עושה הערב?"
אליס כמעט צעקה לעבר אחותה כדי לגבור על ההמולה במטבח.
"לא יודעת. אולי אפגוש את יוֹקֶה. ואולי אוותר על זה," השיבה ג'ניפר בצעקה.
לג'ניפר היה חבר. טוב, גם לה היו חברים מדי פעם, אבל לג'ניפר היה חבר אמיתי. גבר. יוקה היה בן עשרים וארבע והיה לו זקן. הבנים שאליס נפגשה עמם היו נערים שבמקרה הטוב כבר התחלף להם הקול, שלא לדבר על זקן, ולרוב הם גם היו ילדותיים ומשתטים. אבל לג'ניפר היה גבר אמיתי והיא לא היתה בטוחה שהיא בכלל רוצה לפגוש אותו! חוץ מזה הוא גם היה עדין ומתחשב, ואליס לא יכלה להיזכר שפגשה אפילו אחד כזה. היא ראתה אותם פעם מרחוק, כשיוקה חיבק את ג'ניפר ממש כאילו היתה הרכוש שלו. כמבקש להגיד: "זאת החברה שלי ואני גאה בזה." והוא הביט עמוק לתוך עיניה וליטף את לחיה בעדינות כאילו היתה עלולה להישבר מהמגע הקל ביותר. אליס ייחלה שגם לה יהיה חבר כזה. ורצוי שזה יהיה הוא.
"מה זאת אומרת 'אוותר על זה'"?
ג'ניפר רוקנה את כוסה בלגימה אחת, ואליס מצאה את עצמה נוהגת כמוה.
"אה, אני לא יודעת."
"מה, אתם כבר לא יחד?"
"אולי, אולי לא. כן, אבל הוא כזה... טוב, לא משנה. רוצה עוד אחד?"
"כן. תארגני גם סיגריה."
ג'ניפר התרוממה ופילסה את דרכה בין כיסאות, רגליים ופלגי גוף עליונים שהתנודדו סביב השולחן. דגה הושיט שתי ידיים גדולות, אחז אחיזה איתנה במותניה ומשך אותה אל חיקו בהיתול, אבל היא קמה, חטפה בקבוק יין וחבילת סיגריות וחמקה בחזרה אל מקומה ליד ארון המטבח.
"היי, גברת קטנה, מה זה הסגנון הזה?" התפרץ דגה בקול רם וצרוד. "את גונבת את היין שלי ואני אפילו לא מקבל חיבוק קטן!?"
דגה היה טיפוס בלונדיני בעל פנים אדמדמות עם עיניים קטנות עכורות ואוזניים גדולות שעירות. למרבה הפלא הוא לבש חולצה די אופנתית, אבל מכנסי הג'ינס שלו היו מוכתמים בצבע והדיפו ריח רע שהגיע עד מקום מושבה של אליס על הרצפה.
"אולי תקבל אם תהיה נחמד," ענתה ג'ניפר בקרירות בעודה ממלאת את הכוסות שלה ושל אחותה ביין פושר. אליס הצטמררה רק מהמחשבה על נגיעה במכנסי הג'ינס האלו.
"לכל הרוחות, אני זאת שאמורה לקבל חיבוק, זה היין שלי," צהלה אימן.
מביכה כהרגלה. היא היתה נסבלת יותר כאשר היתה במצב הרוח השקט והמעט דיכאוני שלה. הערב מצב רוחה היה מרומם והיא היתה דברנית. היא ביקשה לתפוס מקום ולהיראות. אליס לא רצתה לא לראות ולא לשמוע אותה וניסתה להעלים אותה ממחשבותיה.
"טוב, טוב, אבל את חייבת לי חיבוק," המשיך דגה, ולפתע החלה השיחה לסוב סביב חובות וחוסר צדק וסחפה את כולם.
ג'ניפר כיבדה את אליס בסיגריה, לקחה אחת לעצמה ותחבה את הקופסה, שחסרונה טרם הורגש על ידי איש מהנוכחים, לתוך המחשוף שלה. אליס הדליקה את הסיגריה באמצעות הבדל שבפיה והושיטה אותה לג'ניפר.
"את יוצאת או מה?" תהתה ג'ניפר.
אליס גמעה מחצית מהנוזל העכור שבכוס ועיוותה את פניה בגועל.
"כן, נראה לי שכן. יש לך במקרה כסף להלוות לי?"
"ממתי לי יש מזומנים? אבל תשאלי אותם. עושה רושם שהיום יש להם."
היא החוותה בידה לעבר השולחן, גמעה את שאריות היין החמוץ והתרוממה כדי ללכת משם. לחייה של אליס התלהטו. השתייה רוממה את מצב רוחה, העניקה לה אומץ.
"ג'ניפר, חכי!"
"מה?"
"אולי תשאילי לי את המעיל שלך?"
"על איזה מעיל את מדברת?"
"מעיל העור. 'מג'ינה טריקוט'."
"אז מה אני אלבש?" שאלה ג'ניפר ברוגז.
"תלבשי משהו אחר. בבקשה, רק להערב?"
ייתכן שגם ג'ניפר חשה בהתרוממות הרוח, כי לפתע התרצתה.
"אוקיי, אבל אני חייבת אותו מחר."
"אני מבטיחה. נחמד מצדך."
"הוא תלוי בכניסה. אני חותכת עכשיו," אמרה ג'ניפר.
אליס נותרה לשבת על הרצפה ועישנה עד שהאפר שרף את קצות אצבעותיה. אז רוקנה את הכוס, הטילה לתוכה את הבדל ושמעה אותו נכבה. היא ניגשה לשולחן ושמה לב שהיא מתנודדת קלות.
"מישהו יכול להלוות לי כמה מאיות?" העזה לשאול, אבל לא נראה שמישהו קופץ על ההצעה.
"להלוות ולהלוות, את הכסף הזה בטח לא אראה שוב בחיים," התלוננה האם.
"אני בטח שלא יכול להרשות לעצמי," רטן גורדון.
"לא, וגם אם יכולתי לא הייתי מלווה לך," שאג פאו.
מונקן רק הנידה בראשה והיה נדמה ששאר הנוכחים כלל לא שמו לב לאליס, אלא המשיכו לדבר על משהו אחר. היא נסוגה לעבר המבואה והחלה למשש את כיסי המעילים שהיו תלויים שם, אבל לא מצאה דבר. היא הורידה את מעיל העור מהקולב והשתחלה לתוכו. אחרי שהעיפה מבט מהיר בעצמה בראי כבר היתה בחדר המדרגות וטרקה את הדלת מאחוריה. השעה היתה עשר וחצי.
***
 "איזו בחורה לעזאזל?"
"סתם בחורה אחת."
"'סתם בחורה'? אני מניח שיש לה שם, לכל הרוחות?"
"קוראים לה ג'ניפר. כבר אמרתי את זה."
"זה נשמע כמו שם של זנזונת."
"היא לא זנזונת, היא בחורה טובה."
"טובה! לך, יצור עלוב שכמותך, בטח שאין בחורה 'טובה'. היא עובדת עליך, אתה לא מבין את זה?"
ייתכן שאביו צודק. יוקה לא היה יפה במיוחד וג'ניפר היתה מתוקה כמו בובה. אף פעם לא היתה לו חברה בת גילו, אבל עכשיו היתה לו חברה, הראשונה שלו. היא אמנם היתה צעירה ממנו בשמונה שנים, אבל היא היתה שלו. כי היא חייבת להיות, לא? היא חייבת להיות שלו. הם כבר שכבו והיא הזמינה אותו להצטרף להפלגה במעבורת לפינלנד (1) מחר. ועכשיו היא התקשרה ושאלה אם הוא רוצה שיצאו יחד.
"יכול להיות שהיא עובדת עליי. אבל אני שמח שלפחות יש לי מישהי. אני הולך עכשיו."
"לא, לא, לא חמודי, אתה לא יוצא לשום מקום. אתה נשאר כאן לטפל באמא'לה."
חיוך של שמחה לאיד חצה את פניו של אביו לשני חצאים גרוטסקיים ויוקה הרגיש את הבחילה גואה בו.
"אבל היא תסתדר, היא הרי תכף נרדמת," ביקש.
"אתה נשאר בבית," פסק האב ביובש בלי להביט בו, בעודו שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה.
הוא לא טרח לנשוף את העשן, שנותר בגרונו. יוקה הרגיש את הבכי מתגבש לגוש בגרונו. הוא כל כך רצה לפגוש את ג'ניפר, הוא היה זקוק לה. אם רק היתה רואה אותו עכשיו בעליבותו, בוכה מול אביו. אדם מבוגר ללא חיים, שעשה את מה שאביו ציווה עליו לעשות. מולה הוא העמיד פנים שהוא בחור קשוח, איש העולם הגדול, עד כמה שהיה אפשר, הוא היה גבוה ומזוקן וגם עישן והשתמש בטבק לעיסה. אמנם אביו לא הרשה לו, אבל הוא בעצמו עישן ולכן לא הבחין שגם בנו מעשן. אי-שם בתוכו היתה ליוקה תחושה שהוא מרמה את ג'ניפר. הוא היה בן עשרים וארבע, והיא בת שש-עשרה. הוא הסתתר מאחורי משקפי שמש וזקן, והיא חשבה שהוא גבר גדול וחזק, אף על פי שכל גבר אחר היה רואה תוך שנייה שהוא סתם רכרוכי.
"אבל אבא, בבקשה," התחנן. "ישבתי איתה כל היום. ובכל זאת שישי בערב..."
"אתה תעשה את מה שאני אומר לך. תיכנס לאמא עכשיו, שלא אצטרך לראות אותך."
יוקה הרגיש כיצד הדאגה מתחלפת בייאוש, אבל אסור לו לוותר בכזו קלות — לא הפעם.
"אני לא נכנס לשם," צייץ בקול שנשבר מבכי עצור. "אני לא אכנס לשם, אני יוצא! אתה כבר לא יכול להחליט עליי, מותר לי לעשות מה שאני רוצה! אני אדם מבוגר!"
"אה, פתאום אתה מבוגר?" סינן האב מבין שיניים חשוקות, ורק עכשיו מצאו כמה סלילים דקים של עשן את דרכם החוצה דרך נחיריו. "לא ראיתי שום סימנים לכך."
אביו צדק, הוא היה כישלון. אחרי כמה שנים חסרות משמעות הוא סיים את התיכון עם ציונים קטסטרופאליים. סוכם שהוא סובל מקשיי למידה, אבל גם שאין לו נטייה לשום מקצוע. העבודות המעטות שהיו בנמצא לא נועדו לאנשים כמוהו, ולא היה אפילו טעם לחשוב על לימודי המשך.
אך אביו מצא פתרון. כשהאם חלתה וכבר לא היתה מסוגלת לעבוד הוא מינה את יוקה להיות המטפל שלה. עבור הטיפול בה הוא קיבל מזון, קורת גג וסכום מינימאלי של דמי כיס. יוקה גם חילק עיתונים בבוקר ובסכום הפעוט שהצליח לחסוך תכנן למצוא לעצמו דירה עם הזמן. חיים משלו.
"אני בכל מקרה הולך עכשיו, אני לא שם זין על מה שאתה אומר," התייפח יוקה והחל לסגת לעבר הדלת. "ומחר בערב אני נוסע עם ג'ניפר לאוֹבּוּ[2]," הוסיף, אך התחרט ברגע שאמר זאת.
"על גופתי המתה!" התפרץ האב, התרומם מהכורסה וניגש אליו בצעדי ענק עם הסיגריה תלויה בזווית הפה.
יוקה רץ דרך המבואה והתנפל על הדלת, אך שרשרת הביטחון היתה נעולה, ובעודו מנסה נואשות להתיר אותה הרגיש את זרועו של אביו ננעלת סביב צווארו. פיקת הגרון שלו נלחצה בעוצמה כזו שחש מחנק. הוא ניסה לדחוף את מרפקו לתוך הבטן של אביו, אבל אחיזתו רק התחזקה. מנוטרל לחלוטין יוקה סוּבַב בחזרה אל אביו והרגיש נקישה לא נעימה בצוואר. בעודו מתנשם בכבדות ניצל אביו את ההזדמנות והטיח אגרוף בבטנו, והוא נפל מקופל לשניים על השטיח במבואה. אחרי בעיטה נוספת לבטן ואחת לאף ולפה אביו הניח לו, והוא נותר שכוב, בהכרה מעורפלת, במבואה החשוכה. הוא חש כיצד אביו מדשדש בחזרה לכורסה בסלון ושב לדפדף באדישות בעיתון הערב.
לנגד עיניו ראה את ג'ניפר ואת חמוקיה בג'ינס הצמוד, את שפתיה הנוצצות והרכות ואת עיניה השמחות הכחולות-אפורות, שמדי פעם, באופן בלתי צפוי, כוסו בארשת מופנמת וכמעט מפוחדת. מחר הוא ירקוד איתה על רחבת הריקודים של המעבורת לפינלנד ויזמין אותה למשקאות צבעוניים בבר. הם יישנו יחד. והוא יזכה לחוש את עורה הרך, הלבנבן, שמציץ ברווח שבין המכנסיים והגופייה, ולטעום את השפתיים החמות, הזוהרות.
הוא כנראה נרדם לכמה רגעים, כי כאשר פקח את עיניו האור בסלון היה כבוי. אחרי שהזיז בעדינות את גפיו והסיק בהקלה ששום דבר לא נשבר התרומם למצב של עמידת ארבע, נשען אל הדלת וקם באטיות. בטנו כאבה והוא נמנע מלגעת באפו הפועם כאשר דידה בדממה לעבר חדר האמבטיה. הוא סגר אחריו את הדלת לפני שהדליק את האור והסתכל על עצמו בראי. מחצית אחת של פניו היתה מכוסה בדם קרוש ושפתו התחתונה דיממה והיתה נפוחה. אפו השמיע רשרוש מבשר רעות כאשר נגע בו. הוא הרטיב מעט נייר טואלט תחת ברז המים הקרים והרגיע את אזור האף והשפתיים. לאחר מכן שטף ביסודיות את החלקים הלא פגועים בפניו וצחצח שיניים.
הוא לקח עמו את מברשת השיניים ואת משחת השיניים, יצא אל המסדרון הקטן שמחוץ לאמבטיה והניח אותם בתוך תיק רחצה. את תיק הרחצה הכניס לתיק ספורט שמצא תחוב עמוק בארון. הוא הוציא מהתיק בגדי אימונים, הניח אותם בתוך סלסלת האחסון בארון הבגדים, ובמקומם תחב פנימה כמה זוגות תחתונים נקיים, חולצה ומכנסי ג'ינס. לאחר מכן התקדם על קצות אצבעותיו בחזרה למבואה ונעל את נעלי ההתעמלות בחושך.
ואז עשה מעשה שמעולם לא העז לעשות לפני כן — הוא הכניס את ידו לכיס הפנימי במעיל של אביו, שלה מתוכו את הארנק וספר שלושת אלפים קרונות בכיס שנועד לשטרות. הוא לקח לעצמו אלף חמש מאות והחזיר את הארנק למקומו, תחב את המעיל שלו תחת זרועו, תלה את התיק על כתפו והתגנב לחדר המדרגות. הוא העיף מבט לעבר השעון וראה שהשעה רק עשר וחצי.
***



[1]       בילוי נפוץ בשוודיה — שיט במעבורת לילה מחופי סטוקהולם לפינלנד וחזרה למחרת. בהפלגות האלו נהוג לשתות, לחגוג ולהמר.  (כל ההערות הן של המתרגמת)
 
[2]       Abo אוֹבּו ּ— יעד ההפלגה בפינלנד.
 


מלכודת כפולה מתח ספר



 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים