דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - מדריך רפרם לכלא הלובי / רפרם חדד - פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> מדריך רפרם לכלא הלובי / רפרם חדד - פרק ראשון
 
| פרק ראשון |

זו היתה שיחה עלי. לעזאזל. מי בכלל חשב שם בתוך החושך של הצינוק ששירה אחותי יודעת עלי. שמישהו יודע עלי. ביום שבו היא דיברה עם מוחמד, שאני הכרתי בתור מאת'יו, עוד הייתי מוטל על הרצפה בחדר העינויים בטריפולי. בטוח שאף אחד מהחברים לא יאמין לי. אני, ממש אני, נמצא על הרצפה עכשיו בתוך מתקן עינויים אי־שם בטריפולי, אזוק מאחור ואיזה פסיכי מרביץ לי עם מוט ברזל על כפות הרגליים. זה לא יכול לקרות לי. זה לא קורה באמת לאנשים שאנחנו מכירים. זה לא קורה לי עכשיו. זה רק חלום. אבל הכאב הזה מוחשי כל כך. זו לא תאוריה. וגם המילה הזאת תאוריה לא שייכת לכאן. אף מילה לא שייכת לכאן. רק מכות. אולי לא אתעורר מהחלום הזה כי זה בכלל לא חלום. מישהו מכסה לי את הראש במגבת הכחולה הארורה הזאת שקיבלתי לפני כמה ימים ואני לא יכול אפילו לנשום. גם לצרוח לא נותנים כאן כמו שצריך. אני שותק ומקווה שהם חושבים שאני מת. שהתעלפתי. אני מדמיין במרץ בחורות יפות בלי בגדים, רק לא את מה שקורה עכשיו. מה לעזאזל חיפשתי במקום האיום הזה שנקרא לוב.
בתי קברות יהודיים. זה מה שחיפשתי. זה גם מה שהסברתי לחוקרים בכל הדיאלקטים שאני מכיר בערבית, בצרחות, והם לא האמינו. זה התחיל בפגישה עם פדהצור בנעטיה, יושב ראש ארגון "אור שלום", עמותת יוצאי יהדות לוב בארץ ובעולם, בקפה בפלורנטין. נהגתי לשבת שם הרבה עם מיכל, ושם גם קבעתי אתו. הוא ראה תצלומים שצילמתי בתוניסיה, הבין שאני משם, והעביר לי מסר דרך הבלוג שלי. שאל אם אהיה מוכן לצלם בשבילם בתי קברות ובתי כנסת בלוב. התרגשתי נורא. קודם כול, זה יסגור לי חמישה חודשים של שכר דירה ביפו. על התערוכות הרי כמעט אף פעם לא משלמים, חתונות אני לא מוכן לצלם, ועבודת פרילנס כזאת היא מצרך נדיר. חוץ מזה, מעולם לא הייתי בלוב, ובאופן קצת מקברי נמשכתי גם לבתי קברות יהודיים, בייחוד בצפון אפריקה. כך שהכול התיישב במקום.
פדהצור העביר לי דף עם רשימת אתרים לצילום בלוב. את רובם ספק אם אפשר יהיה למצוא במפות. אני אצטרך לחפש בתי קברות ובתי כנסת על סמך עדויות מלפני חמישים שנה, ואני צריך לומר לו מחיר. ביני לבין עצמי חשבתי שהייתי עושה את זה גם בחינם. זה היה באמצע פברואר. אחרי פחות מחודש עליתי על המטוס.
 
ירושלים, יום שלישי, 9 במארס 2010. שבוע אחרי פורים. אני עומד ליד מיכל. גיליתי ברגע האחרון שהתיק השחור שלי קרוע, ואני מתקשר אליה לשאול אם יש לה תיק גדול לכמה ימים. היא נותנת לי את התיק האדום שלה מול הכניסה לבית אבות בבית וגן. אני בדרך לשדה התעופה והיא בדרך לסבא שלה. מאחורי תא המטען של המונית אני מעביר בגדים, אשכוליות, מצלמות וקופסת טחינה אחת מהתיק השחור לתיק האדום, נפרד ממיכל בנשיקה וממשיך עם המונית לנתב"ג. יש לי טיסה לשדה התעופה קרתאג' (קרתגו) שליד תוניס הבירה דרך טורקיה, ואני מתכנן להעביר לילה באיסטנבול כדי לפגוש חברים ולחטוף משהו טוב לאכול. אני מגיע לנתב"ג שעתיים לפני הטיסה, עומד בתור לצ'ק־אין של טורקיש אירליינס, אומר שארזתי לבד ורואה לידי בחורה כהת עור עם עיניים כחולות יפות. יש לה חצובה וציוד צילום, ואני מנסה לקשור אִתה שיחה באמתלה של אחוות צלמים. אני שואל, והיא עונה שהיא מאיסטנבול. יש לה מבטא צרפתי ואני מנחש את שורשיה האפריקניים־מוסלמיים. גדלה בצרפת ועכשיו באיסטנבול.
אני לא מספיק לדבר אִתה על צילום, על חברים משותפים או על עתיד משותף ואני נקרא לדוכן ומראה דרכון, רואה מאחור שהבחורה היפה מעוכבת ובודקים את כל תכולת התיק שלה. ודאי אמרה שהיא ביקרה בשטחים, מה שסימן אותה בתור טרוריסטית פוטנציאלית. אני מתעכב ומבקש מהפקידה קצת זמן, מעמיד פנים שאני פותח את התיק כדי שאסיים עם הבחורה ואולי נקבל כרטיסים למקומות ישיבה צמודים.
אני מתיישב על רצפת הטרמינל, לעיני כולם, פותח את התיק האדום הגדול וממשש לאט־לאט את פֵרות ההדר שהבטחתי להביא לחביב דוז בתוניסיה ואת הבגדים ואת המצלמות. בודק שוב שהטחינה קשורה טוב בתוך השקית ולא תיפתח, שוב, על כל הבגדים שלי. בעודי יושב על הרצפה אני רואה את הלל וייס, אדם שאני מזהה מהחדשות, עומד מול הדלפק. הוא עורר אצלי בעבר עניין, בעיקר בגלל התפקיד הזה שהוא נטל על עצמו, ראש הסנהדרין, משהו שקשור לתנועת נאמני הר הבית.
לי ולמיכל היה פעם רעיון לסרט אפוקליפטי שבו אני חושף לסנהדרין של וייס את מקום הימצאה של פרה אדומה במנזר שכוח אל בפולין, ואני מצלם את כל התהליך. אני מצלם את החבורה הזאת מטפסת על קירות המנזר, מסממת את הפרה האדומה ומעבירה אותה בחיים, בדרכים לא דרכים, לישראל. ובישראל, כוהן בן כוהן שורף את הפרה, בעזרת מסוק הם מזים מאפרה של הפרה על כל אנשי הימין הקיצוני הנלהבים והמבעבעים בתשוקה משיחית, ולאחר מכן כולם עולים בשעטה אל הר הבית. מלחמת עולם שלישית ואני מצלם. אני חושב לפנות להלל וייס עכשיו, כשאני עם ציוד צילום, אבל הוא מקבל כרטיסים ונכנס לתוך הטרמינל. עדיין על הרצפה, במרכז הטרמינל, אני חושב להוציא את הקייב מהתיק כדי ללכוד את תשומת לבה של הבחורה, גם אם זה אומר שאצטרך להסתובב עם המצלמה הכבדה באיסטנבול במקום לשלוח אותה במטען, אבל בביטחון עוד מעכבים אותה. בסוף אני מחליט לשלוח את הקייב עם המצלמות האחרות. היא היתה בשטחים. הסלקטורים בשדה התעופה לא ייתנו לה ללכת בכזאת קלות. אני מחזיר לתיק את כל הבגדים, הפֵרות והמצלמות וניגש לקבל את הכרטיס שלי. אחרי חצי שעה, כשאני מגיע לשער לטיסה אני רואה מרחוק את הבחורה היפה יושבת על הספסל וקוראת ספר. על הספסל לידה יושב הלל וייס ואתו שני אנשים לבושים כרבנים. כולם חולקים את אותו מבע. אני בוחר לפנות אליו. מתקרב ומתחיל: שלום, הלל, הייתי רוצה לדבר אתך על פרה אדומה. וייס מסתכל עלי באטיות, סוקר אותי ומיד קם במהירות ואומר לי: בוא, שב. אני מספר לו על הפרה והוא מתרגש, מפשפש בכיס, מחפש אחר מטבעות ואומר שעכשיו הוא ייתן לי 18 שקלים, ח"י שקלים, סכום המקביל לשקל כסף המקראי, כדי להתחיל עסקה. זו מצווה, הוא אומר בהתרגשות. אני קצת שמח על הכסף הקטן שאני עומד לקבל. בקבוק סודה עולה עשרה שקלים ואני עם תשעה שקלים, חסר לי שקל ארור ולא בא לי לפרוט שטרות גדולים. אתי רק מצלמת הפוקט, ואני חושב על התחלה ראויה לסרט ומבקש מאחד החברים שלו, טיפוס עם כובע של כומר, מעוטר בתפילין, לצלם במצלמה שלי וידאו קצר של שנינו. וייס מוכן לחכות עם ביצוע הקניין ומוסר לי את הכסף לעיני המצלמה.
כשאני מסיים את חובתי הקולנועית בהצלחה כולנו נקראים לשער. אנחנו עולים למטוס ואני עוד מקווה שהבחורה היפה תשב לידי, אך לכיסא שלידי נופל דווקא אותו הלל וייס, מסתכל עלי וצוהל. זה סימן משמים, הישיבה המשותפת, ואני מבין שעשיתי טעות כשהלכתי מיד אחריו לצ'ק־אין. לידו יושב חברו שצילם בשבילי את הווידאו. הוא מדבר על דוד בן דוד ועל משיח בן משיח, על גימטריות ונוטריקונים, ואני שמח שהטיסה קצרה.
לאחר שעתיים אנחנו נוחתים באיסטנבול ואני מאבד את הבחורה היפה ומתייאש ממנה. אני מתקשר לג'ולייט, חברה אמריקנית שגרה באיסטנבול, ולוקח אוטובוס לכיכר טַקסים כדי לפגוש אותה שם. ג'ולי, אמנית שהכרתי כשהצגנו שנינו במוזאון של לה ספציה ליד גנואה ב־2007, מבטיחה לקחת אותי לאכול אוכל של אנטקיה, עיר סורית למחצה בגבול טורקיה. אני פוגש אותה בתחנה של טקסים ופתאום מתחיל גשם. אנחנו רצים מדוכן לדוכן, והיא מספרת לי על חלל העבודה החדש שלה ועל הגלריה שהיא פתחה. בין ממטר לממטר אנחנו יורדים במדרגות שיוצאות מהרחוב הראשי של אִסתִקלאל ונכנסים למסעדה ריקה, ואני מבקש מג'ולי לבחור את המנות. זו מסעדה שהיא אוהבת. הגשם מכתיב מרק, ושנינו לוקחים מרק עם לחם מעולה. ליד המרק המלצרים מגישים לנו מין תלוליות של אורז מעוצבות וירקות צלויים ואנחנו עדיין רטובים לגמרי. אני מחייך אליה והשעה מאוחרת.
אנחנו יוצאים והרחובות רטובים, יורדים מכיוון טקסים אל ביתה, עולים ברגל שש קומות ואני נופל על הספה. אני זוכר לבקש מג'ולי שתשמור לי את קובץ הווידאו הקטן שצילמתי בנתב"ג. מי יודע מי יסתכל לי בקבצים בלוב, והדבר האחרון שאני רוצה הוא להיות מצולם עם הווייס הזה, מחליף פרות אדומות. מהמחשב שלה אני שוב מנסה למצוא מלון בטריפולי, וכמו מהמחשב בישראל, לא מצליח למצוא כלום. אני קצת מצטער על כך שבחֶפזון הנסיעה לא הקדשתי יותר זמן לחיפוש מלון לפני שיצאתי.
בשבע וחצי בבוקר ג'ולי עדיין ישנה, ואני לא מעיר אותה. אני משאיר לה פתק תודה, מתארגן מהר על התיק הקטן ועולה לרחוב טארלָבּאצ'י כדי לתפוס את האוטובוס לנמל התעופה אטאטורק. עם כוס מיץ תפוזים שהספקתי לקנות בדוכן הסמוך אני עולה לאוטובוס, נלכד בפקקים הרגילים ביציאה מאיסטנבול, ואחרי כשעה מגיע לשדה התעופה. יש לי עוד שעה וחצי לשרוף, וזה זמן טוב לבזוז את מגשי הרַאחַת לוקום בדיוטי פרי.
כמה דקות לפני הטיסה אני הולך לכיוון השער לתוניסיה ומחפש בעיניים יהודי תוניסאי, כי זה מה שאנחנו, היהודים התוניסאים, עושים תמיד. קונים ויסקי, מחפשים עוד יהודי שנוסע לתוניסיה ומעמיסים עליו כדי לא להיתפס במכס. בתוניסיה עצמה הוויסקי יקר, ואפשר להרוויח קצת על הדרך. אני לא רואה אף יהודי ונשאר עם שני בקבוקים בתיק הקטן. בפעם האחרונה שטסתי במסלול הזה, לפני תשעה חודשים, איבד המטוס מנוע ממש מעל יוון וצנח לים. בנס ניצלנו. הפעם הטיסה דווקא עברה עלי בחצי שינה. אני מתעורר רק כשהדיילת הטורקית מגישה לי את הטופס של ביקורת הגבולות התוניסאית.
בשדה התעופה קרתאג' אני מחתים את הדרכון התוניסאי, אוסף את התיק וממהר לעבור במכס המקומי, שבו עוצרים כל נוסע. הפעם אני רק עם שני בקבוקים ולא חושש, אבל למוכס יש בעיה עם ארבע המצלמות שלי. הוא חושד שאני עומד למכור אותן ומחליט להחרים את הקייב הגדולה. אני מצליח לשחרר אותה רק לאחר חצי שעה של ויכוחים ורישום בדרכון על המצלמה כשאני מתחייב להראות אותה ביציאה מתוניסיה. אני ממהר לצאת לדוכן של גֵ'י־טי־טי, חברת הספנות התוניסאית, כדי לברר מתי יוצאת המעבורת לטריפולי. נציגת שירות משועממת אומרת לי שכבר חודשיים אין אוניות. אין ביקוש. ואם כבר אני בתוניסיה, כדאי לי לקחת מטוס. זה לא עולה הרבה ומגיעים הרבה יותר מהר. החלום הרומנטי על ההפלגה לטריפולי נגוז.
כשהייתי קטן קראתי את הספר של נחום סלושץ על ג'רבה, האי שנולדתי בו, ועל האונייה החבוטה שלקח אליו מטריפולי בלילה סוער וגשום. לא אעשה את המסלול ההפוך אליו. לא בנסיעה הזאת. לא נורא. אני חושב לנסוע לישון אצל ג'אקוב בלה גולט, להעביר לילה בתוניס, ולקחת למחרת את הטיסה לטריפולי. התכוונתי לראות את ג'אקוב בכל מקרה כדי להשאיר אצלו את הדרכון הישראלי. אולי גם אעבוד קצת על הטיולים הקולינריים שהתחלתי לארגן בתוניסיה, וחשוב יותר, אולי אמצא סוף־סוף מלון בטריפולי.
לפני שאני יוצא מהטרמינל אני רואה מולי את יגאל אטון. אני תמיד פוגש אותו בשדה התעופה של תוניסיה. הוא תמיד צריך לאסוף איזה אדם עם חליפה משדה התעופה לעסקים של אבא שלו, כליפה. רק לפני שנה אכלתי אצל כליפה את ארוחת ליל שבת. בבית גדול במרכז תוניס, ליד שדרות העצמאות, אווניו דה ליברטי, שַׁארְעַת אֶל־חוּרִיָה. כליפה הוא היבואן של פומה, והוא יושב עם טרינינג כחלחל של פומה בראש השולחן, כיפה לבנה על רעמת השער הלבנה שעל ראשו, והאוכל מגיע מכל הכיוונים. ניסיתי מאז כמה פעמים לשחזר את סלט הארטישוק עם תפוחי האדמה בלי הצלחה. אני מברך את יגאל לשלום, דורש בשלומו ובשלום משפחתו ומהרהר בארטישוקים. אני שואל אותו אם יש לו מספר הטלפון של ג'אקוב. הוא מחטט אצלו במכשיר ואומר שלא. אני אומר לו שאני נוסע ללוב למחרת והוא מחייך אלי, אומר שאני מַג'נון.
אני מרים טלפון לחביב דוז ואומר לו שאני נמצא בתוניס ואתי בתיק פומלה, אשכולית ושני אתרוגים. חביב דוז הוא חבר שגר במוֹנַסטיר. הבאתי לו פֵרות הדר מישראל כי הוא רוצה לנסות לגדל אותם ליד מטעי הזיתים שלו במנזל קאמל. הוא מבטיח לארגן מישהו שיאסוף אותם ממני, ואני עולה על מונית ושולח את הנהג ללה גולט. הנהג סוקר אותי, מנסה לתהות על קנקני ולראות אם יוכל לבחור בדרך הארוכה ולנסוע דרך קרים. אני קולט את ההתלבטות שלו ומסמן לו לנסוע דרך הים, ימינה. הוא ממשיך בשתיקה, קצת מאוכזב.
נוסעים על לה גולט. משמאל בית האבות היהודי של אלברט שִיש ומיד לאחריו קפה וֵר (Café Vert). אני מבקש מהנהג לפנות שמאלה, לכיוון תחנת קזינו לה גולט. יורד מהמונית בפינה ועומד מול ממי לילי, המסעדה של ג'אקוב. השער סגור, אבל אפשר להוריד את שרשרת הברזל ולהיכנס לחצר. מציץ דרך דלת הזכוכית פנימה ורואה שהכול ריק. אני יושב בחצר ומחליט לחכות קצת. אחרי כמה דקות נכנס מישהו שדומה לג'אקוב ומברך אותי לשלום. מסתבר שזה אחיו. ג'אקוב, בטלפון, מוסר שהוא יגיע בערך עוד חצי שעה. בינתיים מגיע החבר של חביב לקחת את הפֵרות. אני מוסיף לו לשקית גם את הטחינה השכמית, וכשחביב עצמו מתקשר שוב כדי להודות לי, אני מנצל את ההזדמנות ושואל אותו מה הוא יודע על לוב. עשיתי עבודת תחקיר גרועה ממש על המדינה הזאת. לא היה כמעט כלום באינטרנט, ולא הספקתי לבדוק מה יש לעשות שם, מלבד משימת הצילום שלקחתי על עצמי. להפתעתי חביב אומר שהוא ביקר שם רק לפני חודשים אחדים. זו היתה הפעם היחידה שלו שם. אתה תיהנה מאוד ממסעדות הדגים שם, הוא מבטיח. אני מספר לו שאני מחפש נהג שייקח אותי למקומות נידחים בלוב, והוא אומר לי שלא צריכה להיות בעיה. אני יכול להגיע לכיכר הירוקה ופשוט לבחור את אחד מנהגי המוניות. המוניות שם זולות לעומת תוניסיה, בעיקר בגלל הדלק שנשפך כמעט בחינם.
אחרי כמה דקות ג'אקוב מגיע. ג'אקוב הוא יהודי כבן ארבעים, עם מסעדה ברובע היפה של לה גולט, שער אפור שופע וזקנקן קטן מתחת לשפה התחתונה, כמו של פירט צרפתי. הוא ואמו לילי מבשלים אוכל יהודי מסורתי, בלי תעודת כשרות, כי הם רבו עם הרב הראשי הקודם, שהיה במקרה דוד שלי. אני מנשק ומחבק אותו, והוא עולה אתי למעלה לשים את התיק בחדר. אני שואל אם יש באזור סוכנות נסיעות, והוא מכוון אותי מרחק כמה דקות הליכה. אני ממהר לקנות שם כרטיס לטריפולי למחר, יום חמישי בערב. מול הדלפק, לראשונה, אני מתלבט מתי לחזור בעצם. בסוף אני מחליט לקחת כרטיס לעשרה ימים, אחזור לתוניסיה בשבת בלילה. אני קונה את הכרטיס במזומן ויוצא. כמה מטרים לכיוון תחנת החשמלית קזינו לה גולט יש מקום שמוכרים בו פריקסה נהדר. המוכר הוא אפריקני ממרכז היבשת, שמן מאוד. הוא תמיד עומד עם חיוך, ומאחוריו אדם כחוש שמטגן כל הזמן את לחמניות הפריקסה. אני מזמין אחת קטנה ומצביע על ההריסה, על הלימון הכבוש, הטונה, תפוחי האדמה, הביצים והצלפים. הוא עוטף את הפריקסה בנייר דק, ואני אוכל אותו בדרך חזרה לממי לילי.
 
 
בממי לילי אני פוגש שוב את ג'אקוב ומבקש לשלוח אי־מייל מהמחשב שלו. אני כותב לסינדיה, מחברת הנסיעות אומני טראוול, שאני בתוניס ומחר בבוקר אשמח לפגוש אותה ולעבוד אִתה על סיבאריט. סיבאריט הוא פרויקט הטיולים הקולינריים בים התיכון שהתחלתי לעבוד עליו. השותף שלי, לביא, ביקש ממני לפגוש את סינדיה ולהתקדם אתה עם העבודה על תוניסיה. לפני הנסיעה סיכמתי עם פדהצור בנעטיה שאפתח תיבת אי־מייל חדשה, לא ישראלית, לפני שאגיע ללוב, כדי שנוכל לתקשר במידת הצורך. אני פותח אי־מייל חדש, של יאהו. כך אוכל להימנע מקבלה של אי־מיילים בעברית כדי לא להקפיץ שכנים חטטנים מדי בקפה אינטרנט בטריפולי. אני פותח אי־מייל עם השם שלי בדרכון התוניסאי, רפאל חדד. אני נכנס לאתר תיירות לובי קצת מוזר ומברר מחירים במלון שנראה לי סביר יחסית בטריפולי. אני שולח להם אי־מייל מהכתובת החדשה ואי־מייל נוסף לפדהצור בנעטיה.
על הפרטים האלה - סינדיה, אומני טראוול, סיבאריט - חזרתי שוב ושוב במשך שבועות בחקירות שעברתי אחר כך בלוב. החוקרים טענו שבדיתי הכול. שאומני טראוול היא חברה פיקטיבית ושהם שלחו לשם אדם והוא לא מצא את משרדי החברה. החקירות האלה אמנם עודדו אותי שאין להם שום ראיה אמתית לחשדות נגדי ושהם משקרים כל הזמן. מצד אחר, הם התעקשו שאני הוא השקרן וגיבו את ההתעקשות הזאת במכות.
אני סוגר את המחשב וחוזר לג'אקוב. הוא יושב במטבח אצל אמו, לילי. היא מקלפת דלעת ואני מתקנא בג'אקוב על המחבתות וסירי הנחושת שתלויים במסעדה. ג'אקוב אומר לי שאפשר למצוא אותן בזול יחסית באזור קרים, במרחק כמה דקות נסיעה, ואני מבטיח לעצמי לנסות לעבור שם כשאחזור מלוב. אני עולה לחדר לנוח קצת, ואחרי כשעה אני מקבל טלפון ממאיה, חברה מתוניס. כתבתי בפייסבוק שאני בעיר, והיא מצאה את המספר התוניסאי שלי. היא מזמינה אותי לצאת אתה ועם חברים למועדון האיטלקי ליד שדרות לאפאייט. זה יכול להיות מעניין, ערב בתוניס לפני ערב בטריפולי. אולי גם אשיג כמה טיפים על לוב בדרך. כשהחושך יורד אני יוצא אליה. אני יורד מהטראם ורואה את מאיה עומדת ליד האוטו עם אדם מבוגר שאני לא מכיר. הוא קולגה שלה במשרד עורכי דין והוא מצחיק את כולנו בהערות שהוא משמיע לנהגים בדרך. אחרי נסיעה קצרה אנחנו במרכז תוניס, קרוב לשארעת אל־חוריה המוכר לי כל כך. מאיה חונה, ואנחנו יורדים ונכנסים למין דלת ללא סימן זיהוי. עולים לקומה השנייה ונכנסים לפתע למין חלל עם שולחנות. סביב שולחן עגול וגדול אני רואה שישה אנשים, כולם פונים אלינו. מעל כולם משקיפה דמותו של בן עלי, נשיא תוניסיה. לבוש חליפה שחורה, חמור סבר, עומד זקוף ליד דגל המדינה, לצווארו שרשרת זהב ענקית. מאיה עורכת לי היכרות מהירה עם עורכי דין כמוה ורופא אחד. ארבע נשים ושני גברים. הבירה מגיעה ואני משתלב מהר בשיחה ושואלים אותי אם אני רעב ואם מתחשק לי רביולי. יש פה רביולי טוב יחסית. שאר האוכל לא מבריק, אבל המקום והאווירה נחמדים.
בשעה שאני טורף את הרביולי הם שותים ומדברים. כשאני מעלה את עניין לוב כולם נחרדים. מה, ממש מחר אתה נוסע? אין שם בחורות ואין שם אלכוהול ואין שם כלום בעצם. אני אומר שזו עבודה, והם אומרים שהם מצטערים לשמוע ומזמינים לי עוד בירה, למלא את שיחסר בימים הקרובים. אף אחד מהם לא היה בלוב, ואף אחד חוץ ממני לא חושב לנסוע. בסוף הערב מאיה מקפיצה אותי בחזרה לחשמלית, ואני מבטיח להתקשר כשאחזור לתוניס, כדי שנשתה עוד קפה. הפעם רק היא ואני.
אני עולה לחשמלית והקרון שלי ריק לגמרי, מלבד אדם אחד שיושב בקצה הכי רחוק בקרון. הוא כבן ארבעים, לא מגולח, בהיר מאוד. מבטו מלא חמלה והוא מסתכל החוצה, לכיוון הים. על ברכיו תיק גדול וקשית יוצאת ממנו. מדי פעם הוא יונק ממנה. לידו מונחת שקית גדולה ומתוכה משתרבבת בובת ג'ירפה. בכל פעם הוא מוצץ מהקשית בתשוקה גדולה, ולאחריה שב ומשתלט על פרצופו אותו מבט עצוב. החולצה שלו נראית כאילו כובסה הרבה. אחר כך, בלוב, חזרתי פעמים רבות במחשבות שלי לבובה הגדולה שבשקית ולמבע שעל פניו מלא התשוקה הרגעית. התשוקה הפשוטה. חשבתי על העבודה המאוחרת שלו ועל געגועיו לילדיו, שאליהם הוא ודאי נוסע עם הבובה הגדולה.
תחנת קזינו לה גולט, שנינו יורדים ואני מלווה אותו עוד במבט עד שהוא נעלם. אני ממשיך לקומה השנייה של ממי לילי, מתחיל להכין את התיק למחר ומקפיד להעלים כל סימן לעברית מהחפצים שאקח אתי. תולש תוויות מהבגדים, כמו שעשיתי בעבר ברכבת מאיסטנבול לחאלב שבסוריה. את הדף שהדפסתי עם כל האתרים שעלי לצלם בלוב אני מעתיק באנגלית לדף אחר.
פדהצור בנעטיה רשם לי שם ממש דף פקודות:
 
עיקר המטלות שלך יהיו באזור אל־ג'בּל (ההר) ביישובים העתיקים -  גאריאן, יפראן וג'אדוּ. שם בוודאות נותרו סממנים יהודיים (כמה בתי כנסת ביפראן + בית עלמין, בית עלמין עתיק בן יותר מאלף שנה בג'אדו. בו גם נקברו כ־600 מיהודי לוב שמתו במחנה ריכוז שהיה במקום, וכן סבירות גבוהה שנותר משהו מבית הכנסת שחציו היה מתחת לפני האדמה וחציו מעל גאריאן).
אני גם יודע שבית העלמין של דרנה במקומו מונח וכן של אל־ח'וּמס. שם ביקרה כתבת הערוץ הרוסי לפני כמה שנים וכמו כן עובד זר מצרפת שאיתר עבורי את המקום ושלח לי תמונות מרגשות של מצבות.
 
עיקר הביקורים יתרכז ביישובים:
 
טריפולי
אל־ח'ומס - 120 קילומטר ממזרח לטריפולי - טופל נושא המבנים, צריך לגשת לבית העלמין (נ"צ בגוגל) ולצלם כמה שיותר, לנסות לאתר את מצבת סבי אבי, הרב שלום טייאר זצ"ל ואם ניתן, להביא חתיכת מצבה (הן בגודל של 20X20סנטימטר).
גאריאן - 110 קילומטר מדרום לטריפולי על ההר (אל־ג'בּל) - יישוב של שוכני מערות, שגרו בבורות מתחת לאדמה. גם בתי הכנסת שלהם היו מתחת לאדמה או חצי־חצי. צריך לנסות לאתר אותם. יש בידי תצלומים מפעם.
יפראן - כעשרים קילומטר ממערב לגאריאן - יישוב ששמר על קשרים טובים עם היהודים, מחזיק כמה בתי כנסת עתיקים מאוד עם כתובות בעברית על הקירות, חמסות וכולי. גם בית העלמין אמור להיות קיים.
ג'אדו - כעשרים קילומטר ממערב ליפראן - יישוב שהיה בו בתקופת מלחמת העולם השנייה מחנה ריכוז גדול, ובו מתו כ־600 איש. הם קבורים לא רחוק מהמקום (שהבנתי שהוא כבר איננו או נותר ממנו מעט מאוד) בין ההרים, במקום שהיה בית עלמין עתיק מאוד בן יותר מאלף שנים.
תרהונה - כשישים קילומטר מדרום־מזרח לטריפולי - על פי גוגל, יש במקום בית עלמין יהודי - מופיע Jabanat Al Yehud- במרכז היישוב.
דרנה - בחבל קירנאיקה, ממזרח לבנגאזי - צריך לנסות לאתר את בית הכנסת שנמצא במרכז העיר הישנה וכן את בית העלמין (יש לי מפה עם המקום שלו, והבנתי ממקומיים שהוא קיים עדיין).
בנגאזי - גם כאן אין אינפורמציה בנוגע למה עלה בגורל בית העלמין, צריך לנסות ולמצוא.
 
השמות הלטיניים:
 
Tripoli
Al-Khums
Garianאו Gharian
Yefrenאו Ifren
Jiadoאו Giadoאו וריאציה
Tarhuna
Derna
Benghaziאו Bengazi
 
המסע שלך יתחיל, כמצופה, בטריפולי.
כאן לדעתי תזדקק ליום־יומיים כדי להספיק לצלם, בעיקר בווידאו, מבנים רבים ברובע היהודי ועוד כמה בעיר החדשה וכן את מה שהיה פעם הכפר עמרוס, ארבעה קילומטר ממזרח למרכז טריפולי, אולי נותר משהו מבית הכנסת או בית העלמין (בספק גדול).
לאחר מכן, בנסיעה מזרחה במרחק של 120 קילומטר, לעיר אל־ח'ומס (Al-Khumsב־Google Earth). שם צריך לצלם את בית העלמין (יש מקום מדויק, סקירה של כל הקברים שיש עליהם מצבה, צילום תיעודי, לפעמים להסיר חולות מהמצבה).
 
לאחר מכן אתה יוצא ליום־יומיים, אל ארבעה יישובים באותו מסלול נסיעה:
גאריאן (Garyanב־Google Earth) כמאה קילומטר מדרום לטריפולי - תצטרך לנסות למצוא את בית הכנסת ובית העלמין, אין לי מקום מדויק, רק הערכות.
יפראן (Yafranב־Google Earth) כשישים קילומטר ממערב לגאריאן - תצטרך לאתר כמה בתי כנסת (יש מידע, אין מקום מדויק), בית עלמין, מקווה.
א־רוג'בּאן (Arrujbanב־Google Earth) כארבעים קילומטר ממערב ליפראן - בעבר הרחוק, במאה התשע עשרה ואחורה, היה במקום יישוב יהודי, והרב מרדכי כהן בספרו מוסר שצריכים להיות במקום שרידים של בית כנסת ובית עלמין.
ג'אדו (Jaduב־Google Earth) כארבעה קילומטר ממערב לא־רוג'בּאן - כאן היה מחנה הריכוז, הבנתי מעיתונאי שביקר שם לפני כמה חודשים שבקושי נותר מהמקום שריד, אולי מבנה אחד או שניים. חשוב מאוד לנסות ולאתר את בית העלמין העתיק, בן יותר מאלף שנה, שבו גם נקברו כ־600 מהמתים במחנה במהלך מלחמת העולם. אשמח מאוד אם גם תביא מהמקום מצבה. מצ"ב מצבת אבן שיהודי שעלה מלוב בשנת 1950 הביא מהמקום, והיא בת יותר מאלף שנה. כך שאם שרדה במקום אלף שנה, אני מאמין שתמצא שם גם אבנים בנות 1,050 שנה. אגב, יש במקום (אני מקווה) עדיין כמה זקנים מופלגים שמשתפים פעולה עם עיתונאים והם בוודאי ישמחו להנחות אותך איך להגיע לבית העלמין.
 
חוזר לטריפולי.
 
לאחר מכן טיסה לבנגאזי, לביקור בן יומיים (גם בדרנה). שם עד כמה שאני יודע לא נותרו בתי כנסת, למעט אחד שהוסב לכנסייה קופטית. על בית העלמין אין מידע, צריך למצוא.
משם נסיעה לדרנה (Darnahאו Dernaב־Google Earth) במרחק של כ־150 קילומטר ממזרח לבנגאזי. שם יש מידע על מקום בית העלמין היהודי ואולי על בית הכנסת הגדול בעיר הישנה.
 
אני רושם הכול וזורק את הנייר בעברית לפח. מוכן לנסיעה מחר.
בחמישי בבוקר אני מתעורר מהצלצול של סינדיה מחברת הנסיעות. היא יכולה לפגוש אותי בשעות הקרובות וצריך להזדרז. אני מתכוון גם לבקר את בית הקברות בבוּרג'יל, את סבא וסבתא, ואני נזכר במה שאבא שלי אמר לי, שכדאי לי להסתפר. אני עם שער ארוך ומתולתל, וזה יכול למשוך תשומת לב בלוב. למטה, בחצר, ג'אקוב מכין לי ארוחת בוקר. הלחם הוא מין פטירה, בצק קלוי מרובה שכבות. טעם של ילדות. ליד הפטירה שתי ביצי עין, גבינה טובה וסלט קטן. הוא מגיש לי קפה ומיץ תפוזים. לימים תהיה זו ארוחת הבוקר שאפנטז עליה.
 
 
כשאני שואל את ג'אקוב על סַפר, הוא שולח אותי אל מול המסעדה, מעבר לכביש. הספר מדבר אתי בערבית יפה על מוזיקה, עושה עבודה יפה ומבקש חמישה דינר, אני נותן לו עשרה דינר ויוצא. משם אני הולך לכיוון הים, לרחוב הראשי של לה גולט ותופס מונית לרוּ איראן, רחוב איראן, שבו נמצאת סוכנות הנסיעות. סינדיה מתרוממת מאחורי שולחן גדול ולוחצת לי את היד בחיוך. באופן מפתיע היא לבושה בלבוש מוסלמי מסורתי, מראה לא נפוץ בתוניסיה. פנים יפות. היא מציעה קפה ואני מבקש אקספרסו מתוק, כמו שנהוג לומר כאן אספרסו. אנחנו שוקעים בשיחה על פרויקט הטיולים הקולינריים והזמן טס. השעה אחת, ואני עוד צריך להספיק להגיע לבית הקברות לסבא וסבתא, לחזור ללה גולט ואחר כך לנסוע לשדה התעופה. באי־מייל החדש שפתחתי אני מוצא את מחירי המלון שביררתי ועוד אי־מייל אחד ממסעוד בוקובזה שמברך אותי בוולקאם לטריפולי. זה פדהצור, משחק אתי בשוטרים וגנבים. שם מוזר תפס לו.
המלון שביררתי עליו יקר מדי. לפני שאני נפרד מסינדיה אני שואל אותה אם היא מכירה במקרה מלון בטריפולי, או בכלל, מישהו שמכיר שם משהו. אולי נהג, אולי מסיבה טובה. היא מחייכת ומבקשת ממני כמה דקות. מרימה טלפון למישהו ואומרת לי שהיא בטלפון עם סוכן נסיעות בשם באשיר טראבלסי שמכיר את טריפולי ויוכל לארגן לי מה שארצה שם. גם מסיבות? אני שואל, והיא אומרת בחיוך שלא נראה לה שיש שם מסיבות. אני אומר לה שאני צריך מלון זול בטריפולי, החל מהלילה, וגם טיסה מטריפולי לבנגאזי ובחזרה וגם מלון ללילה אחד בבנגאזי. היא רושמת על פתקית סגולה קטנה שמות של מלונות ומחירים, ואני שמח על המקריות ועל כך שהכול נפתר מהר. הנסיעה הזאת מורכבת מספיק גם בלי הטרחה של חיפוש לילי אחר בתי מלון בטריפולי.
אני בוחר בטריפולי מלון זול יחסית, וללילה היחיד בבנגאזי מלון מפואר יותר. זה מה שמאפשר התקציב שלי, אבל בנגאזי נראית לי זרה יותר וארצה שם את הנוחות של מלון טוב יותר. היא מארגנת לי גם איסוף משדה התעופה בטריפולי ונוקבת מחיר. השארתי את הכסף בלה גולט, והיא אומרת שאין בעיה ושאני יכול לנסוע עם מחמוד, הנהג של הסוכנות, ולחזור עם הכסף. עד אז באשיר כבר ישלח את כרטיס הטיסה מטריפולי לבנגאזי. בדרך מחמוד אומר לי שיש לו בן דוד בטריפולי ואולי אוכל לצאת אתו בערב, ואני שמח לקבל את הטלפון. אני מבין שלמעמד הכלכלי הנמוך יותר בתוניסיה יש קשרים בטריפולי ולמעמד הגבוה יותר יש אולי קשרים בפריז. דרכו של עולם.
כשאנחנו חוזרים לסוכנות מסתבר שהכרטיס מטריפולי לבנגאזי עוד לא הגיע. אני מתחיל להילחץ. כבר שלוש בצהריים. מכאן אני צריך לנסוע ישר ללה גולט, ומשם לשדה התעופה. לבקר את סבא וסבתא בבית הקברות כבר לא אספיק. הם יחכו לי עד שאחזור. אני מבקש מסינדיה להתקשר שוב לבאשיר, והוא אומר לה שיש תקנות חדשות ושאני צריך להראות שברשותי אלף דולר במזומן כשאני נכנס ללוב. עכשיו זה החוק לתוניסאים. עוברת עוד שעה והכרטיס לא מגיע. סינדיה מייעצת לי לנסוע ישר לשדה התעופה ומבטיחה שאיש הקשר של באשיר בטריפולי כבר ימסור לי את הכרטיס לבנגאזי.
אני ממהר ללה גולט, אורז את התיק שלי, מכניס בתיק בד קטן את כל המסמכים הישראליים שלי ואת הכסף הישראלי ומשאיר אותו אצל ג'אקוב. משם אני נוסע במהירות לשדה התעופה. יודע שאני מאחר. אני כבר מורגל באיחורים לשדות התעופה, זה מה שמרכך לי את המעבר, אך פה, בגלל הטיסה המיוחדת, הייתי מעדיף להגיע בזמן. לאט. בתור לצ'ק־אין לטריפולי עומדים רק אני ומשפחה מוסלמית קטנה. אני עומד אחריהם, והדלפק לפני סגירה. שוטר תוניסאי שניצב שם - אף פעם לא ראיתי שוטר תוניסאי בדלפקים האלה - שואל אותי אם יש לי אלף דולר במזומן. אני אומר לו שיש לי כסף תוניסאי וטורקי וגם אירו, והוא שולח אותי במהירות להחליף את הכסף למטבע אחד - או אירו או דולר. אני רץ לקופות, עומד בתור ומחליף את כל הסכום ל־700 אירו. הוא אומר לי שזה בסדר, אבל הוא צריך לבדוק את התיק שלי כדי שלא יהיו בעיות בטריפולי. הוא לוקח אותי לחדר קטן צדדי, עובר על הכול ושואל אותי מאיפה אני במקור. אני מספר לו שאני ישראלי יליד תוניסיה, והוא אומר לי שהוא מכיר יהודים בתוניס הבירה. אני מספר לו, כדרך חברים, שלא השארתי שום דבר ישראלי בתיק, והוא אומר לי שבכל מקרה לא צריכה להיות בעיה. אף אחד לא בודק. כשהוא גומר לבדוק הוא מצפה למין טיפ קטן. נשארו לי רק עשרה דינר תוניסאיים ואני רוצה לשמור אותם למונית בחזרה לכאן, אז אני מתעלם מהרמזים שלו. אני חוזר לצ'ק־אין וממהר לטיסה שלי. אני עולה לטיסה ומתיישב ליד איש מבוגר ורוצה להחליף אתו משפט, אבל הוא נרדם מיד. חשוך בחוץ, אבל אני מזהה את תוואי הנסיעה. אנחנו נוסעים לכיוון האי ג'רבה, חולפים מעליו וממשיכים עוד קצת. אני רואה את אוריתיה של טריפולי ומבין שאנחנו כבר מגיעים. היא נראית כמו עוד עיר ים־תיכונית, כזאת שהגעתי אליה כבר כמה פעמים. בכל זאת אני מתרגש מעט.
אנחנו יורדים בשדה קטן יחסית. אני הולך אחר השכנים שלי למטוס כדי לאסוף את המטען. במסוע המטענים כתוב רק בערבית ואני לא יודע לקרוא, אבל אני מזהה את התיק האדום שלי. בביקורת הגבולות אני מגיש את הדרכון, והבחור שואל אותי: רפאל? ואני אומר לו: נַעם. כן. הוא שואל אותי איזה שם זה, ואני אומר שזה שם יהודי ושואל בחיוך אם יש לו בעיה עם זה. הוא מחייך ואומר שלא. הוא חותם ואני יוצא. איש גבוה בלבוש אזרחי ניגש אלי ושואל אותי אם יש לי אלף דולר במזומן. אני מכניס את היד לכיס להוציא את הכסף, ולפני שאני מוציא אותה הוא סוקר אותי במהירות ואומר שזה בסדר. סתם החלפתי את כל הכסף.
אני יוצא לתוך קהל קטן של אנשים בחליפות, מחזיקים שלטים קטנים. אולי השם שלי מופיע בערבית, אבל אני לא יודע לקרוא. אני מסתובב באולם הגדול ומחפש בעיניים מישהו שגם הוא מחפש אותי. כשהקהל מתחיל להתפזר ניגש אלי בחור גבוה ורחב עם זקן צרפתי מטופח ושואל: רפאל חדד? אני לא רגיל לשם הזה, אך מתעשת מהר ואומר כן, מחייך אליו, לוחץ את היד. הוא אומר שהוא ראה אותי בהתחלה ומיד חשב שזה אני. קוראים לו מוחמד ומיד מצטרף אליו בחור אחר, ממוצע קומה ונעים פנים. שמו סלאח והוא מסוכנות הנסיעות. מוחמד הוא חבר שלו. הם שואלים איך היתה הטיסה, ואני עונה שאני כבר רגיל לטוס במסלול הזה, אבל עד ג'רבה.
כשאנחנו מגיעים למכונית מוחמד מכניס את התיק שלי לתא המטען ומצביע על המושב הקדמי, מבקש בחיוך שאשב שם. כשאני מבקש שהוא ישב מקדימה הוא נכנס מהר מאחור, מחייך ומחווה בידו למושב הקדמי, מתעקש. אחרי כמה דקות נסיעה אנחנו נכנסים לטריפולי עצמה. השעה מאוחרת, הכול סביב חשוך, ועל הבניינים בכניסה לעיר תצלומים ענקיים של קדאפי פרושים מהקומה האחרונה עד לקרקע. לכל תצלום צמוד ציטוט אחר של המנהיג.
אנחנו מדברים על תוניסיה ועל לוב. מוחמד מאחור אומר שהוא מספאקס, תוניסיה, והוא עבר ללוב לא מזמן. הוא למד לתעודת מהנדס באוניברסיטה של ספאקס ועבר לעבוד בטריפולי. הוא מאוד דתי וקל לו יותר בלוב. כאן גם יש לו עבודה. אני רואה את הפוסטרים ושואל על קדאפי. האם הם כבר ראו אותו ברחוב. קדאפי הוא גיבור. גיבור תרבות, גיבור פוליטי, מטורף ואהוב. הם שמחים על השאלה, שמחים על ההתעסקות במנהיג. סלאח אומר לי בגאווה שקדאפי נוהג עם המכונית שלו ברחובות של טריפולי באין מפריע. הוא לא צריך שומרי ראש. איזו מכונית, אני שואל, וסלאח עונה טויוטה. גדולה. ניכר בהם שדמות המנהיג ומעלליו נוגעים גם בחייהם הפרטיים. כאילו הם מושפעים באופן ישיר ממעשיו של קדאפי. הוא חוגג עבורם, הוא עם בחורות עבורם והוא אקסצנטרי עבורם. סלאח לבוש בחולצה לבנה מפוספסת, תחובה בתוך המכנסיים. צורת הלבוש הכי משעממת. קדאפי לבוש אחרת.
אנחנו מגיעים לכיכר באחת ממבואות טריפולי. משמאל אחוזה יפה, מוקפת עצי דקל מוארים, ואני מנחש שזה בית חשוב. סלאח מסביר שזה הבית של קדאפי בטריפולי. אנחנו נכנסים למרכז העיר, לסמטאות צרות. אני אומר לסלאח שאני צריך נהג בימים הקרובים כדי לנסוע לסביבות טריפולי, ואני צריך גם נהג בבנגאזי. הוא אומר לי שאין בעיה, סוכנות הנסיעות תדאג לכול. אם הגעת מבאשיר טראבלסי אתה מסודר, מוסיף מוחמד מאחור.
אני אומר לסלאח שאני צריך למצוא בתי כנסת ובתי קברות. אני קצת נתקל בלשוני. לא יודע איך אומרים בית קברות בערבית של טריפולי ואני אומר גַ'בּנה, כי ראיתי בגוגל את אחד המקומות שנראים כמו בית קברות והוא היה מכונה גַ'בּנַת אל־יהוד. סלאח שואל אותי אם אני מחפש גִ'בּנה, ואני מבין שהוא מתכוון לגבינה. אני רושם לי בצד לחפש בגוגל את השם הכי מדויק לבית קברות בלובית. האם זה מַּקְבַּר או באמת איזו גרסה למילה גַ'בּנה. ג'ובנה? לעזאזל.
אנחנו נוסעים ליד בית קפה שנמצא בתוך רחובות קטנים מלאי ביוב. אני שואל איפה יוצאים לשתות, ומוחמד אומר אסור פה לשתות. מַמנוּע. ובחורות, אני שואל, והוא אומר לי מפיש. אין כאן. פה זה לא תוניסיה. ואני אומר שהבחורות בטריפולי הרי יפהפיות, זה ידוע לכולם, ואיך אפגוש אותן. סלאח, שבע רצון מהמחמאות, אומר שאי אפשר. פה מדינה מוסלמית מִיָּה פי אל־מִיָּה.
בלב הסמטאות המלוכלכות של מרכז העיר מוחמד מצביע על פינה ואומר: פה יש בית קפה והוא קרוב למלון שלך. מחר בבוקר תשתה פה קפה ותאכל בריוש. זה קפה טוב. וכאן זה המלון, הוא מצביע. אנחנו יורדים בתוך סמטה שבורת מרצפות. מוחמד מוציא את התיק ואני עולה עם סלאח אל הלובי, ושם נותן לי פקיד הקבלה מפתח. אני נפרד ממוחמד ומסלאח, וקובע עם סלאח למחר בלילה. אני שואל באיזו שעה, והוא אומר שזה בסדר, הוא כבר ימצא אותי. מחר פשוט תטייל בעיר ואחר כך נשב ונתכנן את שאר הימים.
אני לוקח את המעלית לקומה השישית. את התיק שלי סוחב בחור שעובד במלון, רזה ונמוך, שחום מאוד ושפמו דקיק. נראה מצרי. בחדר אני נותן לו כמה דינרים ומתיישב על המיטה. מניף את הרגליים למעלה ומרגיש טוב. אני בטריפולי. 11 בלילה. אני הולך להתקלח במקלחת שנמצאת מחוץ לחדר, בסוף המסדרון, מחליט להתלבש שוב ולרדת לרחוב לאכול משהו. להכיר את הרחובות. בדלפק הקבלה אני רואה את הבחור המצרי מהמעלית ושואל אותו על מקום טוב לאכול. מקום קרוב. הוא אומר לי שהוא מכיר מקום טוב, הוא יוצא אתי לרחוב ומצביע לכיוון הרחוב הגדול. זה א־רשיד, הוא אומר לי, ומעבר לרחוב, תיכנס לבניין מצד שמאל ותמצא את המסעדה שם. אני מסתכל עליו ושואל: זה באמת מקום טוב? הוא שם יד על הלב ואומר מקום מעולה. מיה פי אל־מיה. אוכל טוב. לא יקר. מוּש רַאלִי. אני מודה לו והולך לכיוון א־רשיד. בפינת הרחוב עגלה, ובצדה בחור אפריקני גבוה שמוכר מיני סדקית. אני מבקש לקנות גוזז ציפורניים. הוא מבקש חצי דינר. אני נותן לו דינר ומבקש שישמור את העודף. הוא מסרב. זה עולה חצי דינר, קח עודף. אני מחייך ושם את גוזז הציפורניים בכיס.
הרחוב הגדול עמוס והומה למרות השעה המאוחרת. א־רשיד בנוי בסגנון איטלקי - המדרכות מקורות והחזית לרחוב מקושתת. החנויות נשפכות אל המדרכות, ובחנויות בגדים ונעליים. הבגדים כולם ממותגים, אבל לפי המחירים אני מנחש שהכול זיוף. מניח שיש קשר טוב בין המפעלים בסין לרחוב הזה. אני מרגיש בבית, והחשש שלי מלילות שוממים נמוג. כולם סביבי צעירים ואין זכר לתיירים. מתעכב על נעלי ארמאני מזויפות ומשתעשע ברעיון לקנות כמה זוגות בעוד כמה ימים. הולך עד לסוף הרחוב ושם עובר למדרכה השנייה כדי לסקור את הצד השני של הרחוב. אני כבר עייף ורעב עוד יותר.
בחזרה, אותן חנויות. לאחר כמה מטרים אני רואה נשים יושבות, שעונות בגבן אל העמודים ומוכרות פטירה. דומה לפטירה שאכלתי בבוקר בארוחה אצל ג'אקוב. אני מתלהב וקונה חבילה בדינר. חושב לאכול אותה במלון אם לא אמצא את המסעדה שהמצרי הצביע עליה. האיש עם הסדקית שהחזיר לי עודף כבר סגר את הדוכן הקטן. אני מנסה ללכת בעקבות ההנחיות של המצרי ורואה שלט בערבית עם תצלום גרוע של צלחת אורז. אני נכנס לבניין לבן ומכוער. במסדרון מימין נפתחת דלת לאולם גדול שנראה כמו אולם חתונות חרדי. באולם עשרות שולחנות פורמייקה לבנים, וליד אחד מהם אדם מבוגר רוכן מעל קערת מרק. אני מתיישב ליד שולחן, ואחרי כמה דקות מישהי (מישהי! אני שמח) ניגשת אלי ושואלת מה אני רוצה לאכול. אני שואל מה יש, והיא נוקבת שמות של מנות שלא שמעתי מעודי. אני שואל אם אני יכול להיכנס למטבח ולראות. היא מחייכת, קצת מופתעת, ואומרת שאין בעיה. במטבח אני רואה מין מרק אדום של שעועית, אולי פסוליה, מבקש אותו ושואל אם יש דגים. היא פותחת את המקרר ומראה לי. אני מבקש שתעשה לי אותם מִשְווי. על האש.
אני חוזר לשבת והיא מגישה לי קערת מרק עם סלסִלה של בגט פרוס. אני מוציא מהשקית את הפטירה והיא מסתכלת ומחייכת. כשהיא מתרחקת אני מוציא את מצלמת הפוקט ומצלם את קערת המרק. טובל במרק את הפטירה ואוכל. המרק חריף מאוד וגם טעים. האיש המבוגר סיים לאכול והוא נכנס לחדר צדדי, כנראה לשירותים. אחרי כמה דקות הוא יוצא והמלצרית מביאה לי צלחת גדולה עם שני דגים ירקרקים גדולים צלויים, צ'יפס דק וסְלָטָה מִשְוִיָּה. למשוויה יש טעם שונה מזה של תוניסיה, אבל הדגים דווקא טעימים. כשאני חוזר למלון הפקיד מזהה אותי ושואל אם מצאתי את המסעדה. אני אומר שבאמת היה טעים מאוד והוא מחייך בהקלה. אני עולה לחדר ונרדם מיד.

דואר אלקטרוני:*
מדריך רפרם לכלא הלובי רפרם חדד
 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים