דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - לימסול / ישי שריד - פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> לימסול / ישי שריד - פרק ראשון
 
| פרק ראשון |

ישבתי עוד רגע במכונית להציץ בתמונה הישנה שלה, גם כדי לשמוע את Here comes the sun"" עד הסוף. נדיר לשמוע את האריסון ברדיו, ויש מעט שירי בוקר טובים כאלה. חשוב לי להכיר את הפנים של הבנאדם לפני שאני פוגש אותו בפעם הראשונה, לא להיות מופתע. היא היתה מאוד יפה בתמונה, שיער משוך לאחור, אסוף, מצח חכם, מחייכת לערבי באיזה מפגש של אנשים נאורים.
בוקר של סוף יולי. ברחוב היתה שלווה עירונית של חופש גדול. חתולים מטפסים לשלוף אוכל מפחי זבל, שני חברים פוסעים בדרך לים בשדרת האשלים, צחוק משוחרר מדאגות, גלשנים תחת הזרוע. אני גרה בקומה שלישית, אמרה בטלפון. תיבות הדואר מכוסות שכבות של מדבקות, שוכרים צעירים שבאו והלכו ושמות באותיות לטינית של אנשים שכבר לא חיים. הבניין היה מוזנח מאוד והטיח התפורר. החלונות הגבוהים והצרים בחדר המדרגות, כמו במנזר נטוש, נאטמו מרוב לכלוך. דפנה פתחה יחפה, שיער אסוף, עיניים חודרות עמוק. זה מה שקלטתי במבט הראשון.
"אני בטלפון," אמרה, "תיכנס." שמעתי קצה של שיחה, צחוק קצר, כמה מילים מעשיות. "אני חייבת לסיים עכשיו, מישהו מחכה לי." הצצתי בסלון: שתי ספות נוחות משנות השבעים, חלון גדול שנפתח אל צמרת של פיקוס, טלוויזיה קטנה, עבודות מעניינות על הקירות, שלא הספקתי לבחון. הדירה פנתה לחצר הפנימית, והיתה מוצפת אור. משום-מה ציפיתי למקום חשוך.
"בוא לפה, נשב במטבח," קראה אלי.
על השולחן העגול היו ערמת ניירות, קערת אפרסקים להבשלה, מפה צבעונית בעבודת יד. רדיו השמיע מוזיקה קלאסית חלשה ברקע, אולי שופן, אולי מישהו שלא הכרתי.
"למה באת?" שאלה. הקול שלה היה צעיר באופן מפתיע.
"אמרו שתוכלי לעזור לי בכתיבה, המליצו עלייך," אמרתי. "אני רוצה ללמוד לכתוב."
"זה חשוב לך? אתה מוכן להשקיע בזה זמן?" שאלה בשקט, בחיוך עצור, והתיישבה על הכיסא כשרגל אחת מקופלת תחתיה. עכשיו ראיתי שהיא לבושה במכנסי בד רופפים.
"כן, בשביל זה באתי."
"אתה לא עובד? ממה אתה חי?" חקרה אותי, והיו לה עכשיו פנים חזקים ומבע ממוקד, כמעט כמו של גבר.
"עבדתי מספיק," אמרתי. "עכשיו אני רוצה לכתוב. זה מה שהכי חשוב לי." נאחזתי חזק בתסריט שלי. אסור היה לי בשום פנים ואופן לסטות ממנו עכשיו.
"יש כאלה שבאים כדי שאני אעשה את העבודה במקומם," אמרה, והניחה את כפות ידיה על השולחן, זו לצד זו. הציפורניים היו קצרות ונקיות. "אני לא עושה את זה. אם אתה רוצה לפרסם, תצטרך לעבוד קשה. אני לא אכתוב בשבילך."
על אדן החלון המסורג במטבח עמדו עציצים של צמחי תבלין. בקירות היו סדקים שחרצו שנים של גשם ורסס ים, וגם התקרה התקלפה.
היא שאלה איפה אני עובד, ושילבה רגל על רגל.
"הייתי שלוש-עשרה שנים מנהל בחברת השקעות," אמרתי. "אלה היו שנים מצוינות בשוק. אבל פרשתי. אולי פעם אני אחזור לזה. יש לי מספיק כסף. עכשיו אני בקטע של יצירה. מאז שהייתי ילד חלמתי לכתוב ספר." לא האמנתי שדברים כאלה יוצאים לי מהפה. תבחר תפקיד, אמרתי לעצמי, תחליט מה אתה.
"בחרת נושא מוזר בשביל יועץ השקעות. איך הגעת לזה?" שאלה.
"תראי, למדתי היסטוריה באוניברסיטה," עניתי, "עד שהפרנסה הכריחה אותי לעזוב. נתקלתי במקרה במאמר הזה, על סחר אתרוגים בעת העתיקה, והסיפור נדבק אלי. בדקתי את המקורות ומצאתי שהוא מופיע בכל מיני צורות גם במשנה, גם בכתבים הלניסטיים. הדמיון שלי מפליג כל הזמן אל האיש הזה."
כפות הידיים שלה היו שזופות וצרות, ומכותרות בהרבה טבעות זהב עדינות, והעיניים עמוקות מאוד; התקשיתי להביט לתוכן בלי להרגיש נבוך. היה לה צוואר רזה וארוך, והיו בו קמטים עדינים, אבל זה לא הפריע לי, לא הפריע לי בכלל. לפי הניירות, היא היתה מבוגרת ממני בשבע שנים. כשהיא התגייסה לצבא, אני הלכתי לכיתה ה'.
"זאת רק סקיצה," אמרה. "אתה בשלב מאוד מאוד מוקדם."
"אני לא ממהר," אמרתי.
"הניירות האלה לא נוסעים מחר לבית-הדפוס," אמרה. "תגיד לי בכל-זאת מה הציפיות שלך. אני לא רוצה אכזבות נוראיות. שנינו לא נעמוד בזה," צחקה, "יותר אנשים תלו את עצמם בגלל חוסר כישרון מאשר בגלל אהבה נכזבת."
"אל תדאגי," צחקתי בחזרה. "אצל הברוקרים יותר מקובל לקפוץ מגגות. אני לא אתלה את עצמי. אני רק רוצה לכתוב ספר טוב. אני כבר לא ילד, ויש לי אורך רוח. אני שחיין למרחקים ארוכים."
"גם אני שוחה," התנערה וחייכה שוב. הצלחתי לעורר אותה. "איפה אתה שוחה?" שאלה בענייניות.
סיפרתי לה שכשהייתי ילד שחיתי בבריכה של מכון וייצמן, הגעתי למקום חמישי באליפות ישראל לנוער באלף חמש מאות מטר חתירה. לא הייתי שחיין מבריק, אבל היתה לי סבלנות. אף פעם לא החסרתי אימון, שלוש-ארבע פעמים בשבוע. רוב האנשים משתעממים להיות עם עצמם מתחת למים שעות על שעות, אני נהניתי מהניתוק.
"אני שוחה כמה פעמים בשבוע," אמרה דפנה. "שני קילומטר בכל פעם, לפעמים עם סנפירים, לפעמים עם מצוף על הרגליים."
החלפנו נתונים על מרחקים, בריכות, סגנונות שחייה. הבנתי עכשיו מאיפה הרעננות השקטה שיצאה ממנה. תמיד אהבתי אנשים ששוחים ברצינות.
היא שאלה מאיפה אני.
"מרחובות," עניתי. "אבא פרופסור לחקלאות, אמא מורה. הסיפור הרחובותי הרגיל."
"אין סיפור רגיל," אמרה. "רק על המשפט הזה אתה יכול לכתוב אלף רומנים. אני בטוחה שיש לך על מה לספר."
עכשיו הסמקתי, והיא הבחינה בזה וצחקה. תיזהר, אמרתי לעצמי, היא הרבה יותר חכמה ממך.
"איך אתה רוצה להתחיל?" שאלה. ציפור נעמדה בחלון המטבח, על ראש אחד הצמחים, ושרה פסוק שלם.
"תגידי את."
"אולי נדבר קצת על הגיבור שלך," הציעה.
"כתבתי כל מה שאני יודע עליו," אמרתי. "הוא סוחר יהודי שנוסע אחרי חורבן הבית לאי ביוון להביא משם אתרוגים לארץ ישראל."
"אתה מכיר אותו?" שאלה.
"חושב שכן," אמרתי, "התבשלתי אתו הרבה לפני שהתחלתי לכתוב. היתה תקופה שהייתי נוסע הרבה לחוץ לארץ בענייני עבודה, והוא בא אתי לנסיעות. לפעמים הייתי בעצמי איש האתרוגים. בדקתי בספרייה כל גרסה של הסיפור. עשיתי גם תחקיר על האי. הייתי שם בשנה שעברה. אם יש גן עדן, הוא נמצא בנקסוס. והם עדיין מגדלים שם אתרוגים."
"איך הוא נראה? על מה הוא חושב, מה מניע אותו? מה הוא אוכל לארוחת בוקר, סוחר האתרוגים שלך?" ירתה דפנה צרור שאלות. הנעורים נשמרו בה - ברווח הקטן שבין השיניים, בתנועות הגמישות, בדיבור המהיר.
איך נקלעתי למשחק הזה, אמרתי לעצמי, הייתי צריך להציע סיפור אחר מלכתחילה. אבל לא היה סיפור אחר.
"הוא שורד," אמרתי. "הוא לא חושב יותר מדי. קרה אסון נורא, והוא מנסה להמשיך את החיים בפינה הצרה שלו, להביא אתרוגים לסוכות. הוא איש מעשי."
"אין בנאדם שלא חושב יותר מדי," אמרה בפסקנות, "אתה מעלה אותו לאונייה לנסיעה של שבועיים, ואני מבטיחה לך שהראש שלו מתפוצץ ממחשבות. אנחנו חושבים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים."
בזה לא הסכמתי אתה. יש כאלה שמעסיקים את עצמם כל הזמן כדי שלא יצטרכו לחשוב.
היא קמה להכין קפה. במטבח שלה לא היה שום דבר חדש: הכיריים היו מהסוג הישן, תנור האפייה היה כמו אצל סבתא שלי ברחובות, המקרר היה "אמקור" משנות השישים. אבל הכול היה נקי והאור היה רך, כאילו נכנס מבחוץ דרך פילטר.
"אתה בטח שותה הפוך," אמרה. "אבל אין לי הפוך."
"לא," צחקתי. "אני דווקא שותה שחור. בוץ."
"אתה לא נראה בנקאי," אמרה כשגבה מופנה אלי. "משהו לא מסתדר לי אצלך. כמה סוכר?"
דיברנו עוד על האיש שלי, שהפליג עכשיו מאסיה הקטנה אל האי. תיארתי לה את המבנה של אוניות המפרש בתקופה ההיא, את כל הפרטים שבדקתי היטב לפני שבאתי. היא עזרה לי עם המחשבות.
"הוא נשוי?" שאלה. "הוא אוהב מישהי?"
"הוא בן שלושים וחמש," עניתי. "בתקופה ההיא לא היו רווקים בני שלושים וחמש. יש לו אישה והרבה ילדים. אבל טוב לו בנסיעה. הארץ נמצאת במצב נורא כשהוא מפליג."
"הוא מתגעגע אל אשתו מאוד, או שהוא מסתכל על נשים אחרות בדרך?" צחקה.
"אויש, ידעתי שחסר משהו," התחנחנתי. "צריך סקס כדי למכור את הספר. אולי אני אשכיב אותו עם יצאנית בנמל סמירנה לפני ההפלגה."
"לא, לא," צחקה והניפה את ידה במחאה. "אל תעשה את זה, ובטח שאל תקרא לה יצאנית."
רשמתי נקודות מהשיחה שלנו על בלוק צהוב שנראה לי ספרותי. הבטחתי לכתוב את התחלת הסיפור מחדש עד לפגישה הבאה.
קמתי ללכת והשארתי מאה שקל על השולחן, כמו שסיכמנו בטלפון. היא ליוותה אותי לדלת, וכשכבר נגעתי בידית, אמרה בקול שקט: "אני לא מבטיחה כלום. אני לא יכולה להבטיח שהספר יתפרסם. יכול להיות שתשלם לי כסף לחינם, שכלום לא יצא לך מזה."
"זה בסדר גמור מבחינתי. אמרתי לך, אני כבר ילד גדול."
"אני לא רוצה שתתאכזב," אמרה. "יש דברים שאני לא יכולה להבטיח."
"זה בסדר, דפנה," קראתי בשמה לראשונה. קבענו להיפגש שוב בעוד שבוע.
כשחזרתי למשרד העברתי דיווח קצר במייל הפנימי, ומיד אחר-כך התקשר חיים שאכנס אליו. הלכתי עד למשרד שלו בקצה המסדרון, זרקתי שלומות למי שראיתי בחדרים בדרך. חיים היה קבור כרגיל מאחורי המחשב והניירות, בישיבה רופסת.
"איך היה?" שאל. הפנים שלו היו לא מגולחים בגלל איזו תענית של דתיים.
"כמו בשיעור פרטי," אמרתי. "היא קרעה את הסיפור שלי לגזרים. אני לא חושב שאעמוד בזה."
"אתה מוכרח," אמר חיים בחיוך עקום. "הסיפור שלך באמת קלוש, אמרתי לך. אני לא יודע מאיפה שלפת אותו. את האתרוגים היו מגדלים בארץ ישראל, אף פעם לא היה צריך לשלוח אף אחד ליוון בשביל זה."
הראיתי לו שוב את המשנה והוא פטר את זה בביטול. "זה מה שקורה כשבורים לומדים גמרא," אמר. "מוציאים ממנה את הנשמה ומשאירים רק את העובדות. תבוא ללמוד אתי פעם בשבוע ותבין את העיקרון." הוא שאל מתי אנחנו שולפים את האיש מעזה.
"בשבוע הבא," אמרתי. "אולי בעוד שבועיים. אחרי שאני אהיה אצלה בפעם הבאה. אם היא תסכים לשתף אתנו פעולה."
"אתה חושב שהיא תסכים?" חיים הרים אלי את העיניים האדומות שלו.
"אני חושב שאין לה ברירה," אמרתי.
"תמשיך לעדכן אותי. לא רק אנחנו בתמונה, אתה יודע. אני רוצה לדעת כל פרט."
 
בתיק שלה מצאתי בעיקר גיזרי עיתון ישנים, ביקורות טובות ממדורי הספרות לספר הראשון שלה, פושרות לספר השני, תמונה ב"העולם הזה", בחורה בת עשרים ושתיים-שלוש בחצאית קצרה, אוכלת אבטיח ליד דן בן אמוץ במרפסת ביפו העתיקה, במשקפיים גדולים, ומתחתיה כיתוב של מדור רכילות.
היו גם התמונות הסמויות, שצולמו מרחוק עם עדשות מקרבות, ונראו תמיד כמו הכנה להתנקשות: עצרת יהודית-ערבית בנצרת משנת 1979, הפגנה נגד הקמת התנחלות בשומרון. היא הופיעה בתמונות מארבעה-חמישה אירועים כאלה, אבל רק באחת, עוצרת נשימה, מוקדה בה העדשה והיא הופיעה במרכז התמונה בעיניים גדולות, מאירות, עומדת על כביש צר ומשוחחת עם ערבי זקן על רקע מטע זיתים, מחזיקה שלט בעברית ובערבית בידיה. מישהו התרשל בעבודה שלו, כי בשום מקום לא נכתבו על התמונה מקום ותאריך. באף אחת מהתמונות היא לא נראתה כועסת, גם כשסביבה צעקו, גם כשהפה שלה היה פתוח לקריאה. היא היתה סטטיסטית. עד שהתחלתי לטפל בעניין לא היה לה תיק משלה, היו צריכים לקבץ בשבילי את הדוקומנטים מתיקים של אנשים אחרים, חשובים ממנה.
הספר הראשון שלה היה על ילדות בתל אביב, ליד הים, לא רחוק משוק הכרמל, אבא בולגרי שהיה פועל בניין ואמא שהגיעה לבד מאירופה אחרי המלחמה. כשהביאו אותה לעולם היו שניהם מבוגרים ולמודי סבל, אבל בכל-זאת קרנה מהספר שמחת חיים, זה היה ספר מואר. למשל היה שם פרק נפלא על הים, איך החזיק אותה אבא שלה בזרועותיו ונכנס אתה למים בפעם הראשונה. הספר יצא לאור ב-1978, כשהיתה בסך הכול בת עשרים ושלוש, וקיבל ביקורות נהדרות שדיברו על קול נשי חדש ומפתיע בספרות העברית, ששובר פרות קדושות בלי לוותר על החמלה. הייתי צריך לחפש את הספר הזה בספריית האוניברסיטה, כי בחנויות הספרים לא נמצא לו זכר.
הספר השני התפרסם כעבור שנתיים, סיפור אהבה של אישה צעירה עם גבר נשוי. הוא היה כנראה קודר ויומרני יותר, יצא בהוצאה שולית והביקורות לא אהבו אותו במיוחד. לא הצלחתי למצוא עותק שלו בשום מקום, גם לא בספריות. אחר-כך לא פרסמה יותר, אבל ערכה ספרים לא מעטים ותרגמה מאנגלית. בתקופה מסוימת לימדה ספרות בתיכון.
 
בינתיים זו היתה משימה צדדית שלא יכולתי להקדיש לה יותר מדי זמן. בכל יום חקרתי עצורים, כמו בסרט נע. להם הקדשתי את כל תשומת הלב שלי. דיברתי אתם, נגעתי בהם, נשמנו יחד אוויר מחניק - ולא הסתכלתי על השעון. לפעמים נשארתי בלילות, כי היו מעצרים גדולים ובאוויר עמד ריח מסריח של פיגוע. בקושי הגעתי הביתה. השתדלתי לדבר עם סיגי בטלפון פעמיים ביום. היא העבירה לי דיווחים קצרים על הילד. כשהתעניינתי מה קורה אתה, קיבלתי רק תשובות חטופות. היא ידעה שהראש שלי נמצא במקום אחר, שאני לא באמת מקשיב. הגעתי הביתה בשעות משונות, הרוס מעייפות. סיגי ישנה, או עשתה את עצמה. מוקדם בבוקר, כשאני עוד ישנתי, אם בכלל חזרתי הביתה, לקחה את הילד לגן ומשם נסעה ישר לעבודה.
ביקשתי שיביאו לי את ההקלטות האחרונות. קיבלתי תקצירים כתובים מכל השיחות, אבל אהבתי לשמוע את הדיבור של היעד בעצמי, להתקרב אליו, לנסות להבין את הבנאדם. הביאה לי את ההקלטות אישה מבוגרת עם צמה לבנה, שנראתה כמו ספרנית. היא התיישבה מולי בלי שביקשתי. בדרך-כלל עבדתי עם המאזינים לערבית; את האגף הזה של ההאזנות לא הכרתי.
"בדרך-כלל החוקרים לא מבקשים לשמוע את השיחות בעצמם," אמרה.
"אני כנראה עובד אחרת," השבתי.
"אני מקווה שאתה לא מעביר אותן לאף אחד," אמרה בסבר פנים חמור.
הרמתי את הראש מניירות החקירה של הלילה. בחור משכם נעלם מהבית כבר שלושה ימים, ואבא שלו התעקש בחקירה שהוא לא יודע איפה הוא. "סליחה?" שאלתי.
"אולי זה מיותר," ניסתה להסביר, "אבל העבודה עם יהודים היא אחרת, היא שונה לגמרי. אני מרשה לעצמי לומר לך את זה, כי זאת הפעם הראשונה שאתה עובד עם הדסק שלנו. יש סכנה יותר גדולה לדליפה. אי אפשר לדעת מי מכיר את הגברת הזאת. אולי מישהו גר לידה, אולי מישהו היה אתה בצבא, אנחנו לא יכולים לדעת. לכן אנחנו הרבה יותר מקפידים על הנהלים."
"זה מיותר לגמרי," אמרתי. "אני לא עובד כאן מהיום, ואני לא מעביר את זה לשום מקום."
"היא נשמעת אישה נחמדה," אמרה המתמללת. "קראתי בשעתו את הספר שלה. לא רע בכלל. על כל פנים," והיא קמה ממקומה, "אני בטוחה שתתייחס אליה יפה. הכול נמצא כאן בשקית. תחזיר לנו כשתסיים."
אני לא אושיב אותה על כיסא עקום כפותה עם הידיים מאחורה, אם לזה את מתכוונת, חשבתי. גם לא אלביש לה שק עם ריח חרא על הראש.
מאוחר בערב, אחרי יום שלם של ישיבות והערכות מצב בקשר לפיגוע שהתגלגל מתחת לאף שלנו, הנחתי את ההקלטה במכשיר והקשבתי עם אוזניות. השיחות היו ברצף ולא ערוכות. יכולתי להקפיץ משיחה לשיחה, כמו שירים בדיסק.
השיחה הראשונה היתה עם הוצאת ספרים מסוימת; התקשרו לשאול מה קורה עם הספר שהיא עורכת. זה זבל למשרתות, אמרה, וכל עמוד עולה לה בייסורים. בסוף שאלה מה עם הצ'ק שלה, האיש מההוצאה אמר שיש בעיה של עיקול שקיבלו נגדה, היא צריכה לסדר את זה כדי שתוכל לקבל את הכסף. "מה קורה, דפנה?" שאל העורך הראשי. "ממה נוצרו כל החובות האלה?" "עזוב," היא אמרה לו, "ממילא לא תוכל לעזור."
אחר-כך דיברה עם עורך דין, שהיה קצר רוח כלפיה ולא סימפתי, וחזר ואמר שהוא מאוד עסוק. היא דיברה אליו בתחינה, בתוקפנות, שאלה מתי המשפט. עורך הדין אמר שעדיין לא קיבלו את התסקיר של שירות המבחן, כי יותם לא הגיע לפגישה אתם. "זה רע מאוד," הדגיש. "שירות המבחן הוא התקווה היחידה שלו. את יודעת שיש לו מאסר על תנאי, והשופטת הזאת תעיף אותו לבית-סוהר בלי למצמץ פעמיים. אני לא חושב שהבן שלך בנוי לבית-סוהר. יאכלו אותו שם חי. את חייבת לדבר אתו, שיגיע לקצינת המבחן, שיעשה רושם טוב, שיסכים ללכת לגמילה. אחרת לא אני ולא אף אחד אחר לא יוכל לעזור לו. עכשיו אני חייב לסיים, אנשים מחכים לי."
שרפו לי העיניים. הייתי עוד צריך לנסוע הלילה למגרש הרוסים לפגוש כמה נחקרים בעצמי, לא ראיתי מתי יש לי סיכוי להגיע הביתה. בכל-זאת ניגנתי את השיחה הבאה.
האיש מעזה דיבר עברית יפה. בשיחה אתו היתה דפנה אישה אחרת, שונה לגמרי: לא נואשת כמו זו שדיברה עם עורך הדין, לא קצרת רוח ומרירה כמו בשיחה עם הוצאת הספרים. "איך אתה מרגיש?" שאלה אותו בדאגה ובחמימות. "עדיין כל-כך כואב?"
סיפר לה שהלך לראות את הים אחר הצהריים, מישהו הסיע אותו. יש משפחות שגרות כל הקיץ באוהלים על החוף, אמר, כי בתוך המחנות יותר מדי מחניק. חמולות שלמות, הבחורות לבושות כמו בסעודיה, נכנסות למים עם כל הבגדים שלהן. הוא השתדל להתרחק קצת מכולם אבל היה מאוד צפוף. אפילו הים כבר לא עוזר לו.
"תבוא לפה, נרד לחוף גורדון," צחקה דפנה, ניסתה לעודד את רוחו. "אתה זוכר איך היינו נכנסים למים בלילה, שהיית מלמד אותנו שירים של עבד אל-והאב?"
"אני רוצה לבוא," אמר האיש מעזה. "כבר מתגעגע אלייך, דפנה. יש לך איזה חדשות בעניין שלי?"
"אני כבר לא יודעת עם מי לדבר," אמרה דפנה. "שלחתי מכתבים לכל מי שאני יכולה, אני כבר לא מכירה אף אחד. פעם היה מישהו בצבא שהכרתי, אבל הוא השתחרר. התקשרתי ללשכה של שמעון פרס, הם הבטיחו לתת לי תשובה. אני מוכנה להפוך את העולם בשבילך, האני. אני לא יודעת איך. זה לא כמו פעם. אני מדמיינת, או שפעם היה יותר טוב?"
"תמיד היה חרא," הוא צחק, והמשיך בעברית איטית ומדויקת, "אבל לפחות יכולנו לצחוק. היום הם יכולים לירות בך כמו כלב, לתת לך להירקב... אוי, זה כואב, ילען... סליחה שאני מקלל, דפנה, זה יותר מדי כואב."
"אין לך משהו נגד כאבים?" שאלה.
"אין להם כלום לתת לי. המצב באמת גרוע. אי אפשר לישון בלילה מרוב כאב. ניסיתי חשיש אבל לא עוזר לי, רק מביא מחשבות רעות, ואלכוהול אסור לשתות. אני כבר מחכה לסוף, דפנה. זה לא חיים ככה."
"אני חושבת עליך," אמרה דפנה בשקט, "ואני אוציא אותך משם, אל תדאג. אני אעשה כל מה שצריך בשביל זה. תתקשר אלי עוד כמה ימים."
שקעתי יותר מדי זמן בשיחות הספרותיות האלה, פתאום הבחנתי שכבר נורא מאוחר. ירדתי במהירות לחניה ודהרתי בנתיבי איילון לכיוון ירושלים. הנייד שלי היה מלא הודעות, התקשרו אלי שאגיע דחוף, באוויר היתה תחושה של דברים שיוצאים משליטה: מישהו חגור חומר נפץ תקני ומסמרים מסתובב כבר בתוך השטח, ברחובות מוארים, מול בתי-קפה, מחפש מקום עם אקשן להשתחרר בו, בתוך דחיסות של בשר חי שיהפוך למת, ואנחנו לא מצליחים למצוא אותו.
אחרי לטרון התחיל פקק ענקי, כנראה היתה תאונה. שמתי את הסירנה הכחולה על הגג ונסעתי בשולי הכביש, השוטרים ליד שברי הרכב הביטו בי וסימנו לי בפנסים להמשיך. דהרתי בירידה של מוצא. פתחתי את החלון כי החום של המישור התנדף ובמקומו באה הרוח של ירושלים. הכיכר היתה ריקה כשהגעתי לשם, אבל הצריחים של הכנסייה הרוסית הוארו באור יפהפה לכבוד התיירים שלא הגיעו. לפני מתחם התיל של תחנת המשטרה יצאתי לרגע מהאוטו, התקשרתי הביתה, ביקשתי מסיגי לדבר עם הילד. "הוא נרדם מזמן," אמרה. "איפה אתה. מתי אתה מגיע."
נכנסתי למכלאות האדם לבלות בהן את הלילה.


דואר אלקטרוני:*
לימסול ישי שריד
 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים