עשרה ימים לאחר מות בעלה שכבה אילנה עם מחמיד. כשהיה נחום בעלה מוטל על ערש דווי ראתה אילנה במכשיר הטלוויזיה שהיה תלוי לפניו, בחדרו בבית החולים, סרט תיעודי על נשים שלִבן הלך שבי אחר רוצחים הנתונים במאסר עולם והן מתמסרות להם ללא שיור. ללא קול צפתה בסרט כדי לא להפריע את מנוחת החולה, גם אם היה שרוי ממילא בחוסר הכרה במרבית הזמן. בלילה שלפני הפגישה המיועדת עם מחמיד היא ראתה את הסרט שוב בחלומה, דומה להפליא למה שראתה בחדרו של החולה. אלא שהאילמוּת שנגזרה על הסרט שבמציאות מכורח נסיבות הצפייה בו, דבקה בחלומה בגיבוריו. משום כך הם הִרבו בתנועות ידיים נמרצות שהמצלמה עקבה אחריהן מקרוב. דיבור של יהודים, היה אבא שלה מכנה זאת, לרוב עם תנועת ביטול בידו.
בבוקר התעוררה אילנה עם תחושה של מועקה ואשמה והחליטה לבטל את הפגישה המתוכננת. לשלוח לו הודעה בנייד או לשוחח אתו? לבסוף שלחה הודעת טקסט. הוא עצמו שלח לה במהלך "השבעה" כמה וכמה הודעות בדרך זו. באחת מהן נפלה שגיאה - תנכומיי היה כתוב בטעות, במקום תנחומיי. היא שלחה לו הודעה מתקנת והדבר אכן ריפה את ידיו לזמן מה. אולי זו הייתה המטרה הנסתרת שלי, אמרה לעצמה, אף שגם להרגל היה פה מה לומר. לפני שנחום התעשר, לא בממדים של איזה אוליגרך רוסי, אבל נעשה לאיש אמיד, עשיר אפילו, היא עבדה כמורה למדעים בבית ספר תיכון, ותיקון שגיאות כתיב בעבודות התלמידים הפך אצלה לטבע שני. מחמיד מיעט דווקא לטעות. הוא כתב שירה בשתי השפות והעברית שלו הייתה עשירה לא פחות משלה, אבל יש דברים שקשה לשנות מן היסוד. מעבר לכך, אמרה לעצמה, מסתמכת על ניסיונה הרב בנושא - עושר איננו ערובה לדיוק. להפך, מי שאוצר המילים שלו מצומצם יותר, ממעט להסתכן בטעות.
בתשובה לשדר הקצר שלה בדבר ביטול הפגישה ביניהם, כתב לה מחמיד הודעת טקסט ארוכה - שאפשר לתמצת אותה בטענה שלהימצא מחוץ למעגל אבלים, כפי שנגזר עליו, קשה אף יותר מאשר להישאר מחוץ למעגל חוגגים. אף על פי שהקשר שהיה לו עם נחום, שהרי שימש כאח פרטי שנשכר לטפל בו בעת שהותו בבית החולים, לא הצדיק את הכללתו לא בזה ולא בזה. לסיום חזר והודיע שהוא יבוא לביקור קצר במועד שקבעו, כדי שיוכל סוף סוף להשתתף בצערה, אלא אם היא מתנגדת לכך נחרצות. מכיוון שלא ידעה איך לדחות אותו בקיצור מבלי להעליב אותו, והמחשבה על שיחה ממשית אתו בטלפון העלתה משום מה תחושה של חנק בגרונה, היא לא הגיבה.
