דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - יצחק רצח רבין: הסיפור שלא סופר / דביר קריב - פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> יצחק רצח רבין: הסיפור שלא סופר / דביר קריב - פרק ראשון
 
פרק ראשון
 
לא ידעתי שהוא יצחק

 
הימים ימי סוף אוקטובר 1995. בערוץ המשא־ומתן המדיני כבר התגבשה הטיוטה להסכם הקבע, המשכו של אוסלו ב' שנחתם חודש לפני כן.[1]
השמאל התחיל להבין כי הקול המתון, המגבה את הדמוקרטיה, שצועק נגד האלימות, אינו נשמע דיו. הרחוב הופקר. הפגנה גדולה התארגנה ותוכננה להתקיים בכיכר מלכי ישראל בתל אביב במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995.
מבחינת היחידה, היתה זו הפגנה נוספת ברצף המחאות. בפעם ההיא היתה זו הפגנה של מחנה השלום והמסר הצלול שלה היה: "כן לשלום, לא לאלימות". אירוע מאוד חריג בנוף התקופה, שכן קולם של אנשי מחנה השלום לא נשמע זמן רב. נראה היה שהם התעוררו.
לעובד שירות מותר ללכת לכינוסים ולעצרות. הכללים ברורים, מותר להשתתף כצופה, להקשיב כאזרח מן המניין, אסור לשאת שלטים, אסור לעלות על הבימה או להביע עמדה. מותר להשתתף כמתבונן. מדובר בכלל שבא לאזן בין זכויותיו של עובד כאזרח שרוצה ואמור להיות מעורב במה שקורה כאן, לבין הצורך לשמור על הארגון כארגון ממלכתי נטול פניות פוליטיות. בדרך כלל עובדי שירות נמנעים מלהשתתף באירועים כגון אלו הגם שמותר.
"מותר, אז אני הולך," אמרתי לעצמי.
בימיי ב"נוער העובד", כמדריך, לא הייתי מוצא מנוח לעצמי, עד שהייתי ממלא כמות מרשימה של אוטובוסים בחניכים ועוזר בצביעת הכיכר בכחול ואדום. היתה זו מחשבה נעימה, אלך ואפגוש רבים מחניכיי שבגרו והפכו למדריכים. עצרות מהסוג הזה, גם אם לא היו רבות, הפכו מקום מפגש מרגש וכבר זמן רב לא פגשתי בחבריי לתנועה.
הפגנה זו, לפחות על־פי התכנון, היתה אמורה לשאת מסר נגד אלימות ועל כן היתה בקונצנזוס. לא ראיתי בעיה של ממש בנוכחותי שם.
ביום שישי, ערב ההפגנה, ישבתי במשרד ועברתי על חומרי המודיעין. כבר חודשים אחדים רובנו עבדנו גם בימי שישי על מנת לצמצם פערי טיפול בדיווחים ובהערכות שהצטברו. לרוב עבדנו גם בשבת. מהחומרים אודות ההכנות להפגנה היה ברור שבמקום יהיו גם עשרות מפגיני ימין. "מטה מאמץ" קיבל אישור להפגנת נגד.
הבנתי כי האירוע המתגבש מזוהה לחלוטין עם תנועות השמאל. במחשבה שנייה, הגעתי למסקנה שאולי זו לא הפגנה שנמצאת בקונצנזוס, למרות המסר הנקי שלה, "כן לשלום, לא לאלימות". בכל זאת, הייתי אמור לעבור לתפקיד שטח, ומאחר שמדובר היה ביחידה רגישה במיוחד הנמצאת ממש בנקודת השמירה על האיזון, הגעתי למסקנה שיהיה זה נכון להישאר בבית. אף אחד לא אמר לי, איש לא הכריח אותי.
הייתי מודע היטב להקצנה בעם ולקוטביות בדעות. תחושת הבטן שלי כיוונה אותי. לבסוף החלטתי לא ללכת לכיכר מלכי ישראל.
לא בקלות נשארתי בבית. היה לי מאוד חבל, רציתי להיות שם כאזרח מהשורה שאומר בעצם נוכחותו "די לאלימות" ו"בואו נשמור על כללי המשחק הדמוקרטי". מאוד רציתי לראות את חניכיי, לראות שיש דור המשך, שנותרו עדיין אנשים טובים המפגינים בעד דמוקרטיה וסובלנות. שיש מי שמרגיש שזה מספיק חשוב לצאת מהבית ולהביע עמדה. אנשים שהחליטו לעמוד ולצעוק, "דמוקרטיה, דמוקרטיה!" שרצו לבוא ולומר, "החלטתי שלא להפקיר את הרחוב להמון המוסת." שמחתי מאוד לשמוע כי הכיכר התמלאה, שהרוב הדומם התעורר.
לצערי נשארתי בבית. בית של זוג צעיר, חודשיים אחרי החתונה, זוגיות בבנייה. היה ערב קריר בהרי ירושלים בבית הערבי העתיק ששכרנו. הרבה אהבה ורומנטיקה באוויר, המון אופטימיות חמימה ונעימה. עבורי היו אלו ימים של זוהר.
 
מוצ"ש הנורא.
סידרתי משהו בבית, יפעת היתה שקועה בלימודיה. היה לנו שקט ונעים. זוג במצב של התרגשות שבונה את ביתו בימי ראשית האהבה.
הטלוויזיה היתה דלוקה, הסרט "קרוקודיל דנדי" ריצד על המסך, איש מאיתנו לא באמת צפה בו.
הביפֶר צפצף ורטט על השולחן בסלון, בפעם המי יודע כמה, הפר את השלווה בביתנו. חסר חשק ניגשתי להציץ בו. הייתי בטוח שמדובר בעוד עדכון שִגרתי, לא רלוונטי, שמבשר על החלפת משמרת, או הודעה על שינוי בשעת דיון מתוכנן.
להודעה הזאת לא ציפיתי:
"דיווח ראשוני: ראש הממשלה נורה בכיכר מלכי ישראל. מצבו לא ידוע, פרטים בהמשך."
הבטתי במסך הקטן של הביפר שהמשיך לטרטר וקראתי שוב כלא מאמין:
"דיווח ראשוני: ראש הממשלה נורה בכיכר מלכי ישראל, מצבו לא ידוע. פרטים בהמשך."
"לא, לא יכול להיות, זה לא אמיתי..." סיננתי בגמגום לעבר המכשיר.
קראתי פעם נוספת על מנת לוודא שאינני הוזה. להיות בטוח שאינני חולם את הסיוט של כולנו.
לא, לא חלמתי. היה זה חלום בלהות והוא הפך למציאות.
בשניות הראשונות הסתובבו בראשי המחשבות כמו בתוך מערבולת: שהכול פה עומד להשתנות, שהכול נגמר, שהעולם התהפך. צעדתי הלוך וחזור, מקיר לקיר בסלון הבית, צעדים קטנים שהפכו להליכה נמרצת. לא, לא. לא יכול להיות, זה לא אמיתי. משהו השתבש. תקלה בדיווח. הביפר השתגע. האם זה באמת קרה?!
הרגשתי את הסערה מאיימת להתפרץ מתוכי. הכול היה מבולבל. מטושטש, לא ברור. כמו סיפור שאין לו התחלה, אמצע או סוף. הרגשתי שאני מסתחרר. מאבד נשימה. לפתע, קירות הבית נעו סביבי במעגלים. וֶרטיגו. הרגשתי שאני נחנק. כמו אדם טובע מתחת לגל ענקי.
זיעה קרה נטפה מגופי. בשתי ידיי נאחזתי במשקוף הדלת. תקרת הסלון כמו איימה לצנוח לרצפה ולמחוץ אותי. החזקתי את הביפר בידיים רועדות, המילים של ההודעה קפצו לי לתוך העיניים.
"מה קרה?!" שאלה יפעת שהבחינה שאני נאחז בקיר, "אתה נראה חיוור כמו סיד!"
בגמגום קראתי באוזניה את ההודעה בביפר. ואת ההודעה שבאה בעקבותיה. טפטוף אכזרי של פרטים.
כבר לא היו יותר סימני שאלה. הכול היה ברור. יהודי ירה ברבין, יהודי ירה בראש הממשלה. אמנם זה לא מה שנכתב בביפר אבל זה היה ברור לחלוטין, אחד ועוד אחד. זה קרה. הנורא מכול. רבין נורה. זה נגמר. יהודי ירה בראש הממשלה, השאלה רק מיהו אותו יהודי. אין מצב שזה ערבי. והחשוב מכול ברגע זה: האם רבין ניצל?
כבר בשניות הראשונות היה לי ברור: המציאות הישראלית השתנתה. היא כבר לא תחזור, אולי לעולם, להיות אותה מציאות שהיתה לפני הלילה ההוא.
צמרמורת, רעידת אדמה, סחרחורת, הרצפה רעדה מתחתיי ואני החזקתי במשקוף הדלת על מנת שלא אפול. לאחר דקות בודדות היתה הפסקה בשידור הסרט בטלוויזיה והדיווח הראשוני על הירי החל.
השעה היתה בערך עשר בלילה.
דיווח מאולפן "טלעד": "שלוש יריות נורו מקרוב לעבר ראש הממשלה ומצבו לא ידוע." גופי רעד, לא הצלחתי לעמוד, גם לא לשבת. הרגשתי שאני בוער מבפנים.
התארגנתי במהירות. לקחתי את התיק ויצאתי לעבר "המשרד". התנועות שלי היו אוטומטיות. המוח משותק. בנהיגה מטורפת עשיתי את דרכי למשרד, במעלה הקסטל בירושלים. ברקע בקעו מהרדיו דיווחים ועדכונים. גם השדרים לא הצליחו לחבר את הפרטים ולהציג את התמונה במלואה. הם נשמעו מגששים בזהירות, באימה. לפעמים נשמע רעד קל בקולם, גרונם של אחדים השתנק. "מה קורה כאן, לעזאזל?" שאלתי את עצמי ולחצתי על דוושת הגז. ידעתי את התשובה, אך סירבתי לקבל אותה. כאילו אם אדחק אותה הצדה המציאות תשתנה. לא היה כל היגיון בנסיעה המטורפת. בעצם כבר לא היתה כל סיבה למהר. הכול כבר קרה. כביש מסוכן וחשוך בעשר בלילה, ואני נהגתי במהירות ללא טיפת ריכוז. כאילו המוח שלי הפך לצמר גפן.
מהרדיו בקעו דיווחים שונים מהשטח, לעתים סותרים. בלִיל של מילים שעטף אותי. מילים דוקרות. ניסיתי לדמיין את החניכים שלי מ"הנוער העובד", אלה שהלכו להפגנה. ראיתי אותם בדמיוני צועקים, בוכים, המומים, חסרי אונים. המחשבות השתלטו על ראשי והתמונות המדומיינות מהכיכר הִכו בי כמו סופת ברקים. כמעט איבדתי שליטה על הרכב. באיזו קלות יכולתי לסיים את חיי שם, באחד משיפולי ההר, מתחת לבית החולים עין כרם.
נכנסתי למשרד, רוב אנשי היחידה כבר הגיעו, השאר היו בדרך. עם הכניסה למשרד, כל אחד שאל אותה שאלה. היא היתה בת מילה אחת: "מי?"
התשובה מפי "שאול" (שם בדוי), שהחזיק בידו פתק קטן בצבע ירוק, היתה לאקונית: יגאל עמיר, רווק, ת"ז 027790088, יליד 1970, מהרצליה.
"מי?!" נשמעה השאלה מפי כולם. השם לא אמר דבר לאיש. כלום. לא מישהו ששמו התגלגל במסדרונות היחידה. לא מישהו שסומן כמטרה או כיעד למעקב. גלגלתי את המידע על לשוני כדי לתת לו איזושהי משמעות:
יגאל עמיר, יליד 70', רווק מהרצליה, ת"ז 027790088. רוצח.
ושקט. המסדרון היה דומם. איש־איש והאופן שבו בחר להתמודד עם הבשורה הקשה לעיכול. הלם הכישלון היה תלוי באוויר כמו ענן שחור מעיק. הלם ששנים רבות אחרֵי עוד ירחף לו במסדרון, הגם שהמסדרון כבר עבר לבניין אחר. ההלם נותר בעינו, צורח מהקירות. צורח בדממה.
אין שום משמעות לשום פעולת סיכול, כשלא הצלחת לבסוף למנוע את האסון. ברגע הזה כל מה שהיה בעבר כבר לא חשוב. במשמרת שלנו זה קרה, במשמרת שלנו ירו בראש ממשלה, במשמרת שלנו טבחו בדמוקרטיה. ההלם המוחלט הוביל את כולנו להיות עסוקים במשהו ולחפש מה לעשות. כולם נכנסו למחשב לראות מי הרוצח ומה ידענו אודותיו, אם בכלל ידענו. מסתבר שידענו מעט, מעט מאוד. נכנסנו וקראנו את המעט שהיה ידוע לשירות אודותיו.[2]
הידיעה הראשונה בתיקו היתה מסוף מארס 1995, דיווח של "שמפניה"למפעילו "כפיר". "שמפניה" היה שֵם הקוד של אבישי רביב, סוכן המחלקה שלנו בשירות הביטחון הכללי. הסוכן סיפר על תוכניתם המשותפת - שלו ושל יגאל עמיר, הרוצח- לארגן "שבת סטודנטים" בחברון במהלך אותו סוף שבוע. "שמפניה" ציין כי "מדובר בסטודנטים לא קיצוניים" ואמר שאין כוונה לעורר מהומות במהלך השבת. הסוכן העריך ש"השבת תעבור ללא אירועים מיוחדים."
התאריך שבו תכננו את המפגש היה טעון - יום השנה הראשון לטבח שביצע ברוך גולדשטייןבמערת המכפלה. זו היתה כנראה הסיבה היחידה שהידיעה הזו בכלל עניינה ונכתבה. אך כאמור, "שמפניה" ציין כי המאפיינים של האנשים שיגיעו הם כאלה שלא צפויות בעיות מיוחדות: "סטודנטים רגועים וממלכתיים," כך אמר.
באמצע יולי, קרוב לארבעה חודשים לאחר מסירת הידיעה הראשונה, מסר "שמפניה" למפעילו ידיעה נוספת. הידיעה נשלחה אליי לטיפול כיוון שהייתי אחראי על גִזרת ירושלים והר הבית. בידיעה הוזכר הרוצח לעתיד ונושא הידיעה דומה, שבת פו"פ (פנויים-פנויות) בירושלים. הרוצח ו"שמפניה" אִרגנו מסלול שיתחיל בהתייצבות מול ה"אוריינט האוס", ימשיך בביקור בחברון ויסתיים ביישוב בית חגי.
באותה התקופה ה"אוריינט האוס", שעל גגו התנופף דגל אש"ף, היווה מוקד עם פוטנציאל חיכוך גבוה. בעיני פעילי הימין, הנפת דגל פלסטיני בירושלים היתה בבחינת סדין אדום. משמרת מחאה קבועה, של פעילי ימין, ישבה סמוך לבניין והרב בני אֵלון היה זה שהנהיג את חבורת המוחים.
הבטתי בידיעה. בשולי הדיווח היתה הערה שלי, ביקשתי ממפעילו של "שמפניה" מידע נוסף על הרוצח, בהיותו לא מוכר ולא מאותר. הרגשתי צמרמורת והמשכתי לנבור.
ביום 15.8.95 התקיימה פגישה עם "שמפניה". לימים התברר כי היתה זו הפגישה הגורלית ביותר בימי הפעלתו של "שמפניה", אולי הפגישה החשובה ביותר שהתקיימה ביחידה מעולם. בפגישה אכן תוחקר הסוכן אודות הרוצח, בעקבות הדרישה שלי למידע נוסף אודותיו. דיווח בתחקור ולא דיווח יזום על ידי הסוכן.
הדיווח אמנם נכתב ונשלח אליי אך הועבר לדסקאי שהחליף אותי. הייתי אז בחופשה לרגל חתונתי. הידיעה, כך נודע לי לאחר מכן, טופלה בדיוק ביום חתונתי. ממש ביום שבו ראש הממשלה יצחק רבין בירך אותי, בשיחה טלפונית שהושמעה ברמקולים בטקס נישואיי. הוא הוזמן אך לא הגיע, משום שיום קודם התרחש פיגוע והוא לא נהג להשתתף בשמחות בימים שבהם התקיימו הלוויות של קורבנות טרור. עם זאת, במחווה יוצאת דופן החליט לשאת ברכה טלפונית. הוא איחל לכולנו ימים טובים יותר.
למעשה איחל לנו הצלחה בשמירה על ביטחונו ועל חייו. הוא ידע, שיחד איתי חוגגים כל אנשי היחידה, אלה שבעצם מופקדים על שלומו.
בדיווח מסר "שמפניה" מידע מפורט על הרוצח- פרטים מזהים אודותיו. הזכיר את אחיו, חגי, וגם אותו אִפיין כבעל דעות קיצוניות. "שמפניה" מסר כי הרוצח פעיל מאוד בהפגנות הימין באוניברסיטת בר־אילן וגם בפעילות שהיתה בגבעת הדגן. עוד ציין כי הוא אינו נמנה עם תנועת "כך", אולם הוא קיצוני מאוד בדעותיו, ותומך במעשיו של ברוך גולדשטיין. "שמפניה" מסר עוד, כי באחת השיחות שהיו לו עם הרוצח, אמר לו האחרון כי יש לו רעיון לארגן "קבוצת סטודנטים רציניים מבר־אילן המעוניינים לעשות דברים." "שמפניה" העריך, כי מדובר בתוכנית לפגוע בערבים.
"שמפניה" הבהיר למפעילו שהרוצח אמר לו, כי במקרה שירצה לבצע דבר־מה, הוא לא יפנה אליו, ל"שמפניה". זאת כיוון ש"שמפניה" מוכר ומזוהה עם תנועת "כך" ועם ארגון "אי"ל" (ראשי תיבות של "ארגון יהודי לאומי"), ועל כן הוא נמצא תחת פיקוח השב"כ. הרוצח לא רצה להפוך יעד למעקב. "שמפניה" ציין כי הרוצח לא סיפר לו על כל כוונה קונקרטית לבצע דבר־מה. הוא גם לא אמר אם עומדת לרשותו קבוצת אנשים. הוא רק השמיע באוזניו "רעיונות כלליים מאוד שאם יתממשו עלולים להוביל גם לפגיעה בערבים." בשולי הידיעה שמסר "שמפניה" נרשם כי הוא תודרך על־ידי מפעיליו להמשך פיקוח על הרוצח.
חשוב לבחון את הדיווח הזה באופן יחסי לתקופה, לכמות כוח האדם ולדיווחים אחרים וחומרתם.
ניתן לומר בוודאות כי בחודש ההוא, עומס הדיווחים החמורים היה רב מהרגיל. "זו ארצנו" וארגונים אחרים יצרו פעולות סדר ציבורי (סד"צ) אלימות רבות. במקביל היו כמה התארגנויות טרור נגד ערבים.
היחידה נדרשה לטפל בשלל נושאים בהולים פי כמה מדיווח זה.
מנגד, איש לא הציף את השאלה, מדוע הסוכן המתין שיישאל אודות הרוצח כאשר מדובר בבחור צעיר, קיצוני, התומך בברוך גולדשטייןומדבר על רצונו לארגן "קבוצת סטודנטים רציניים המעוניינים לעשות דברים".
צעיר שקידם רעיון לארגן קבוצת סטודנטים לפעילות בלתי־חוקית וחשאית ועוד טרח להבהיר שימדר את הסוכן. המכלול הזה היה אמור להדליק כמה נורות אדומות. למה הוא המתין ולא דיווח מיוזמתו? מדוע הדיווח עלה רק בתחקור ולא נמסר באופן יזום על־ידי הסוכן? האם הדבר אומר שהסוכן אינו ממוקד מספיק במשימותיו? האם העומס הרב המוטל על הסוכן גרם לקהות חושיו?
בעולם ההפעלה של שירותי הביטחון מדובר בהבדל מהותי כאשר הסוכן אינו יוזם דיווח שכזה. אולי זו לא בעיית מיקוד המשימות, אלא דווקא בעיית מהימנות הסוכן? בנוסף לכך, לא נשאלה השאלה מדוע בדיווחים קודמים הרוצח הוגדר על־ידי רביב כחלק מקבוצת סטודנטים לא־קיצונים, ואילו עתה הוא מוצג כקיצוני בדעותיו. כל זה צריך היה לעורר תהיות.
גם האמירה, כי הסוכן תודרך להמשיך לדווח בעוד הרוצח עצמו "הודיע" שלא יעדכנו, דרשה הפניית סוכן חלופי אליו. שינוי שיטת ההפעלה, שינוי במעקב אחרי הסיפור המתהווה. כל זה לא קרה. עם זאת, אסור לשכוח לרגע כי היה מדובר בדיווח אחד, מתוך מספר לא קטן של דיווחים באותה פגישה, ופגישה אחת מני רבות, שבהן הסוכן הציג דיווחים חמורים הרבה יותר. המצב בשטח רתח וגם סוכנים אחרים הציגו דיווחים רבים חמורים בהרבה. כמובן כל הנאמר כאן הִנו חוכמת הבדיעבד, זו שכבר לא תועיל למקרה הרצח אך אולי תגדיל את הסיכוי לסיכול בעתיד.
זה בלתי־נתפס, אמרתי לעצמי. דווקא ביום שבו בירך אותי (ואותנו) יצחק רבין בחתונתי, ממש באותו היום, הונח על שולחן השב"כ מה שיכול היה להיות קצה החוט. שבריר מידע שיכול היה, אולי, למנוע, לחסל את האיום ולעצור את הרצח. קראתי שוב את הידיעה. איזה צירוף מקרים. הראש כמו סביבון. הידיעה נשלחה אליי, כי הסוכן תוחקר לבקשתי. אמנם ציפיתי למידע נוסף, אולם בשל החופשה, לא אני הוא זה שטיפל בה. כמובן, לא היה בידיעה דבר על כוונה לירות בראש הממשלה. אין כלל אמירה עלפעילות נגד יהודים. המידע כללי ולא ממוקד. אין שום כוונה אופרטיבית. ובכל זאת, לפרקים עוד תרדוף אותי השאלה, האם הכול היה יכול להיות אחרת אלמלא הייתי בחופשה?
הידיעה עוררה תהיות רבות. היא היתה צריכה לקבל יותר תשומת לב. בראייה היסטורית היא הפכה לידיעה הכי מוכרת ונלמדת ביחידה. כזו שראוי שתודפס ותימצֵא על כל שולחן של כל עובד ומנהל ביחידה. ועל חלק מהשולחנות היא אכן נמצאת. אצלי, אפילו מספרה הסידורי עדיין מהדהד בראש.
המשכתי לקרוא מה יש למחשב לומר לי על הרוצח.
ביום 28.8.95 דיווח "שמפניה" למפעילו על כוונתו וכוונת הרוצח לארגן "שבת סטודנטים" בחברון חודש לאחר מכן. הסוכן מסר באותה ידיעה כי "אין שום כוונה לגרום לפרובוקציות כלשהן אלא לדאוג שהשבת תעבור בשקט." ידיעה שגרתית שלא ממש דרשה טיפול.
ביום 14.9.95 דיווח "שמפניה" למפעילו על כוונתו וכוונת הרוצח לארגן "שבת סטודנטים" בחברון ביום 30.9.95. "שמפניה" הבהיר באותה ידיעה כי "אין כל כוונה ליצור פרובוקציות. אנשי בר־אילן הִנם ממלכתיים ואינם מחפשים חיכוך עם ערבים."
ביום 2.10.95 דיווח "שמפניה" למפעילו על כוונתו לערוך משמרת מחאה לקראת ההצבעה בכנסת על הסכמי אוסלו ב'. ההצבעה היתה צפויה להתקיים ביום 5.10.95. מטרתו היתה לארגן משמרת מחאה מול ביתו של סגן השר אלכס גולדפרב באשקלון, בהיותו מי שסומן על־ידי פעילי הימין כמי שעל חודו של קולו עתידה לעבור ההצבעה על אוסלו ב' בכנסת.[3]"שמפניה" מסר כי פנה למישהו, שבית המשפט מסיבותיו החליט שלא לציין את שמו, וביקש ממנו לארגן אנשים למשמרת המחאה. מכיוון שאותו אדם לא יכול היה לארגן אנשים, הוא פנה לרוצח שאסף קבוצה של סטודנטים מאוניברסיטת בר־אילן כדי שישתתפו במשמרת המחאה. באותו יום מסר "שמפניה" ידיעה נוספת שעניינה כוונתו וכוונת הרוצח לארגן בשמחת תורה "שבת סטודנטים" ביישוב נצרים. לדברי הסוכן, "הכוונה היא לבלות את החג ללא התגרויות בערבים, כפי שהדבר נעשה בחברון בשבת האחרונה."
ביום 12.10.95 מסר "שמפניה" את הידיעה האחרונה בעניינו של הרוצח. בידיעה זו חזר "שמפניה" על הידיעה, שאותה כבר מסר, בדבר כוונתו וכוונת הרוצח לערוך "שבת סטודנטים" ביישוב נצרים בשמחת תורה.
רגע, איך מסר הסוכן את הדיווח הזה באמצע אוקטובר? זה היה מפתיע כי הסוכן היה אמור להיות מפוטר זמנית בחודש הזה. על כך ארחיב בהמשך, אך אציין, כי בעקבות העובדה שהוא יזם טקס השבעה לתנועת "אי"ל", תנועה שכלל לא היתה קיימת, הוחלט להקפיא את הפעלתו למשך חודש. סוכם כי רק במקרים חריגים, על גבול פיקוח הנפש, ניתן ליצור קשר עם הסוכן. הדיווח הזה איננו מתקרב לדרגה של פיקוח נפש. מדוע בכלל נכתב? האם בחודש ניתוק הקשר הפורמלי עם הסוכן בכל זאת היה מי שעמד איתו בקשר? האם העונש שנגזר על הסוכן היה סמלי בלבד? האם הרצון הטבוע בכולנו, להפיק מודיעין ויהי מה, הביא לכך שהניתוק מהסוכן, שהיה אמור להתפרש כעונש, לא הורגש כלל על־ידו משום שהקשר הטלפוני עמו נמשך כרגיל? האם העונש לסוכן היה גם סוג של עונש למפעילו שייעודו המקצועי לקבל אינפורמציה?
 
זהו.
זה התיק כולו שהיה בידי שירות הביטחון הכללי במוצאי שבת 4 בנובמבר על רוצח ראש ממשלת ישראל. בדקות ההן שקראנו את המידע, הוא היה עדיין רק חשוד בניסיון לרצח. רבין עדיין פִרפר בין חיים למוות. ואז הִכתה בי המחשבה: אלמלא הייתי מתעקש לבקש, שוב, מידע נוסף לאיתורו של פעיל זוטר מהרצליה, סטודנט בבר־אילן, גם המעט הזה שיש בתיקו לא היה ידוע. ואולי היה עדיף שלא היינו יודעים כלל. זה יכול היה להשקיט מעט את מצפוננו אם היה מדובר בזאב בודד שאף פעם לא עבר לנו ברדאר. אבל הרוצח עבר. הוא הבהב פעם ועוד פעם על המסך וחמק. הוא לא לכד את תשומת לִבנו. הוא לא בלט מתוך המידע בחריגותו.
"שמפניה" לא עשה מה שציפו ממנו, אלא העביר פיסות קטנות של מידע בלבד. בהחלט יכול היה להיווצר מצב שבו בליל הרצח היינו נכנסים למחשב ומגלים, בכלימה, שביחידה המודיעינית לשמירת הדמוקרטיה אפילו תיק מודיעיני אין לו.
בליל הרצח יכולנו לצפות במחשב רק בתיק קטן, לא משמעותי. כאילו היה דג רקק. בעינינו הוא לא נחשב כמישהו מרכזי או קיצוני. קראנו כולנו שוב ושוב וחיפשנו את קצה קצהו של הרמז שלא זיהינו בזמן. במידע שהיה בתיק, הדק עד להחריד, לא היה זכר לאיום, לא היתה אמירה על אבטחת אישים, לא דוּבר על ראש ממשלה. לא היתה שום סיבה שהיתה צריכה להדליק אצלנו נורה אדומה גדולה.
שעת לילה מאוחרת, החטיבה כמרקחה. אנשי השטח היו עסוקים בעבודתם ושוחחו עם הסוכנים. יחידות האיסוף האחרות גם הן היו עסוקות. כולם ניסו לאתר אנשים שהכירו את הרוצח. חברים. בני משפחה. קולגות. ואילו אנו ב"דֶסק" בעצם חיפשנו תשובות. פיסות מידע. תרנו במחשב אחר מעגלי ההיכרויות של הרוצח וחידדנו לאנשי השטח את הצי"חים[4] החשובים.
בתוך המהומה קיווינו למצוא לפחות קצה של חוט עד שיתחילו לזרום הדיווחים מאנשי השטח והמאזינים.
ראש ממשלה נורה. הכול השתנה. עומס עבודתנו עומד להיות אדיר, אך ברגעים ההם היה שקט. שקט של הלם, כמו השניות הראשונות אחרי שנופל פגז מחריש אוזניים.
אחד הטלפונים ביחידה צלצל. מיהרתי לענות לשיחה. על הקו היה "ערן", ראש יחידת החוקרים. "ערן" ביקש למסור ל"שאול", מנהל המחלקה, כי הוא בדרכו לפגישה עם "שמפניה"[5] וכי היורה נמצא בחקירה במרחב ירקון, משם יועבר, בהמשך, למתקן פתח תקווה. שם תנוהל החקירה. שאלתי את "ערן" מה לגבי דסקאי שחייב להיות במִתקן בעת החקירה. שאלתי זאת כמי שמחפש מה לעשות עם עצמו בסערה הגדולה המתחוללת. "ערן" שמח שהזכרתי לו את הצורך בנוכחות דסקאי שתפקידו לרכז את החקירה. הוא ביקש שאעדכן את "שאול" בכך שיש צורך לשלוח דסקאי למתקן.
נכנסתי לחדרו של "שאול", איש מיוחד, אין רבים כמותו. קודם כול - בן אדם. הוא הבקיא מכולם בתוכני היחידה. לדעתי הוא מכיר את התחום יותר טוב מכל אחד אחר בארץ. הוא עלה לארץ מרומניה וראה ביצחק רבין מודל של הצבר האמיתי, מנהיג שתרם את כל שנותיו, ולבסוף גם את חייו, למדינתו. "שאול", איש חם ויקר, הצליח בשעה הקשה לכולנו להיות ממוקד בעבודה. עדכנתי אותו בפרטים ובסוף העדכון ציינתי כי "ערן"ביקש דסקאי במתקן. הודעתי לו שאני יוצא לכיוון פתח תקווה. משהו בלתי־מוסבר משך אותי לשם כמו פרפר המתקרב לעבר להבת האש.
"שאול" הרים את עיניו. מבטו זכור לי היטב, היה בו עצב עמוק. הוא ביקש שאסע בזהירות. הוא גם ביקש כי בדרך לפתח תקווה אסע למטה השירות, לאלי ברק, ראש החטיבה, שנמצא במשרדו של ראש האגף חזי כאלו, משום ש"יש שם איזה עניין לטפל בו."
לא שאלתי שאלות נוספות. אספתי את תיקי ויצאתי לכיוון תל אביב.
השעה היתה כמעט אחת־עשרה בלילה. נסעתי מהורהר. חלון מכוניתי היה פתוח. רחובות ירושלים היו ריקים. הקריין ברדיו דיווח כי מצבו של רבין "קשה אך יציב". עדיין נותרה תקווה, חשבתי לעצמי. אולי זה לא הסוף.
בירידות מירושלים לכיוון תל אביב, ליד מחלף הראל, על שם החטיבה שעליה פיקד רבין, נמשכו הדיווחים על מצבו של ראש הממשלה. מול עיניי ריצדו תמונות ילדותי בתנועת הנוער והתערבבו בקולו של רבין שבירך אותי בחתונתי, והכול על רקע הדיווחים ברדיו מהכתבים שכבר היו בחצר בית החולים איכילוב. הרוח חבטה בשמשת המכונית.
חשבתי לפתע על מבטה החיוור וההמום של יפעת כשהביפֶר בביתנו המשיך לצפצף. היא לבטח עכשיו חסרת אונים בביתנו, לבד.
זיעה קרה כיסתה את מצחי. הרגשתי את הטיפות זולגות. פתחתי עוד חלון במכונית, רציתי שהרוח הקרה תכה בי. רק כך הרגשתי שאני יכול איכשהו לנשום בתוך תחושת ההלם והחנק שהכול כאן נגמר.
 
השעה היתה 23:15. איתן הבר בשידור חי ברדיו:
 
ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך.
 
זהו. זה נגמר. הכול נגמר, אין סיכוי, אין תקווה, הוא לא יצא מזה. לא נצא מזה. סוף.
החזקתי בהגה, הגברתי את הווליום ברדיו ולא ממש הבנתי היכן אני נמצא.
היה זה כמו ריחוף בתוך חלל שחור.
חלפתי על פני לטרון. הרדיו עדיין היה פתוח אבל כבר לא שמעתי מה אומרים.
רעדתי ובכיתי כל הדרך לתל אביב. בכיתי על הכישלון. על האובדן. על מותו של האדם, על מות הדמוקרטיה ומותם של הטוב והיופי במדינתנו. היו אלו דמעות על מות התמימות והאופטימיות. מותן של הילדות והתקווה. בכיתי עליו ועלינו ועל עצמי. בדרכי ראיתי פרצופים המומים נשקפים ברכבים הסמוכים.
איך זה יכול להיות? איך זה קרה? שאל מבטם. הייתכן? כולם בשוק. מדינה בהלם. המוות ירד אל העולם, מרחף באוויר, מסרב לרגע לעבור לעולם הבא.
גם מי שהתנגד לדעותיו של ראש הממשלה והִנו אדם ממלכתי במהותו בכה בלילה ההוא. איך היה אפשר שלא? אך מנגד היו מי שחגגו עוד באותו הלילה ופתחו בקבוקי שמפניה.
אמצע הלילה - מטה השירות נראה כמו כוורת דבורים אחרי שמישהו שעט לתוכה והרג את המלכה. כולם היו בתנועה. רכבים נכנסים ויוצאים. המולה. בלִיל של קולות. שתיקות מעיקות. אנשים הלכו ובאו. ישבו וקמו. נראה היה שכל אחד במקום ההוא חיפש קיר כדי להטיח בו את הראש.
דלת חדרו של חזי כאלו היתה פתוחה. כעובד צעיר, היתה זו עבורי אולי הפעם השנייה בחדרו של ראש האגף. בחדר ישבו אלי ברק, ראש החטיבה, שנכנס לתפקידו רק שמונה חודשים לפני כן, וחזי. לא אשכח כל ימיי את פרצופם בכניסתי לחדר. שעתיים לפני כן ספגו את המכה המקצועית הקשה ביותר שאפשר לדמיין. הדבר ניכר היטב על פניהם. למרות זאת, הם נותרו ממוקדים ומרוכזים, תכליתיים, נתנו את התחושה שלמרות הכול, הם שולטים במצב.
הספיק לי מבט אחד של ברק, כדי להבין מה עובר עליו. אך במקביל הוא הצליח להשרות אווירה של "נתמודד עם האסון". התבקשתי על־ידי ראש האגף לבצע שיחת תחקור עם אדם שפרטיו הועברו אליו, אותו אדם אמר שיש לו מידע חשוב על המשפחה. התבקשתי לתחקרו ומתחקורו להמשיך למִתקן פתח תקווה.
שוב אני במכונית.
הייתי בחדרם לא יותר משתי דקות אך הן חקוקות היטב בזיכרוני. על שיחת התחקור לא אכתוב דבר. לא רק משום שהתחייבתי לאותו מתוחקר, באותו הלילה, כשאמר לי, כולו רועד, כי הוא חושש שבחלוף עשרים שנה ייחשף וישלם מחיר אישי כבד. אציין רק כי התחקור סייע לקבל מידע חשוב על המשפחה. מטבע הדברים, בלילה המר ההוא היו תחקורים נוספים, באותו המעגל, והם הרחיבו עוד יותר התמונה אודות הרוצח וסביבתו.
מתקן פתח תקווה.
השעה בערך שלוש לפנות בוקר ב־5 בנובמבר 1995, בבוקר שבו לא היה ברור אם בכלל תזרח השמש, ואם לבסוף תזרח, לבטח תאבד מצבעה. זו הפעם הראשונה בחיי האישיים והמקצועיים שאני נכנס בשערי מתקן מעצר כלשהו.
בשערי המתקן הבחנתי בשלט כחול, שעליו היה כתוב כי אסורה הכניסה למתקן עם נשק. מיד נזכרתי באקדחי שבתוך התיק. את השער פתח סוהר די עייף, הצגתי לו את תעודת עובד השב"כ ונכנסתי. היה ברור שסיפור הנשק באמצע הלילה יכול לעכב את כניסתי. מבחינתי לא היה זה עניין עקרוני. ממילא הבנתי שאיסור הכנסת הנשק קשור למתקן העצורים המשטרתי ואינו בהכרח חלק מהנוהל בכל הקשור למתקן החקירות שלנו שנמצא בתוך המבנה המשטרתי. למיטב זיכרוני, כלל לא נשאלתי אם אני נושא נשק. נכנסתי חיש מהר פנימה ללא עיכובים.
עליתי במדרגות המובילות למתקן החקירות. שם החלו הימים שיטלטלו את חיי.
נעצרתי ונעמדתי מול דלת הכניסה החומה. שנים חלפו והתמונה לא הרפתה. הבטתי מעלה ושאלתי את עצמי, "איך זה יכול להיות?!" איך? איך יכול להיות שהרוצח חי?! הוא לא אמור היה לצאת חי מהכיכר. חשבתי על מהירות התגובה ושאלתי מה קרה לה. היכן היו המאבטחים ואיך נתנו לו לצאת משם כשהוא נושם. הרוצח.
השאלה הזו הדהדה לי בראש והמשיכה להדהד במשך יותר מחמש־עשרה שנה. רגע לפני הכניסה למתקן, זה נראה בלתי־נתפס. איך ייתכן שאני עומד למרגלות מתקן חקירות שבו יחקרו את הרוצח של יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה שהערצתי. איך? איך הרוצח חי, אפילו לא פצוע? איך לעזאזל הוא הצליח? איך כל זה קרה? איך מעגל האבטחה נפרץ?
המשכתי לעלות והגעתי אל הדלת. לקחתי נשימה ארוכה והקשתי. דפיקה אחת, אולי שתיים. את הדלת פתח אחד ממנהלי אגף החוקרים, שלא היה מוכר לי קודם. הוא בדק מי אני והמשיך לעסוק בענייניו. נכנסתי. צעדתי בקושי ארבע פסיעות, אולי חמש. דלת החדר הראשון מימין היתה פתוחה, הבטתי ימינה בטבעיות, כמי שלא יודע עדיין שמעבר לדלת יושבת מפלצת.
על כיסא קטן הוא ישב. שותק ומחייך. היה זה עבורי כמו לראות מכת ברק מקרוב, כמו להסתכל על השמש ממרחק מטר ללא משקפי מגן וללא יכולת לעצום את עיניי. עד כדי כך זה צרב בעיניים. הוא היה עדיין בטי־שרט הכחולה, "מחופש לשמאלני," כפי שאמר בהמשך חקירתו.[6] צריבת מבטו לעברי השאירה אצלי צלקת שרק לאחר שנים רבות הצליחה באמת להגליד.
לוּ מישהו רק היה מכין אותי לזה שהוא יצחק.
המנהל הבכיר היה עסוק בשיחות טלפון שמהותן הכנת המתקן לקראת החקירה הרגישה ופינוי כל הנחקרים הערבים מהמתקן למתקנים אחרים. הוא הקים את צוות החקירה וקיבל עדכונים שונים. חוץ משיחות הטלפון שלו, שרר במתקן שקט מקפיא.
הנחתי את תיקי בחדר הצוות והתקשרתי ל"ערן" לעדכנו. הוא, ככל הנראה, היה עדיין בפגישה עם "שמפניה".
"הוא כאן," בישרתי ל"ערן". "ערן" שתק, אולי הופתע שהרוצח כבר במתקן ואולי כבר ידע. "ערן" אמר את אחד המשפטים ההזויים ביותר ששמעתי מימיי, אחד מהמשפטים שאינם מניחים לרגע ועוד ילכו איתי כנראה עד יומי האחרון. "תשמור על אווירה טובה במתקן," הוא אמר. "אנחנו רוצים להתחיל איתו בטוב." חד, קצר, טכני ומשימתי. אווירה טובה? איך? איך אפשר?! איך אני? למה? למה אני? למה אני כאן בכלל?
חניך ומדריך ב"נוער העובד", שהטיף למען הדמוקרטיה, שארגן הפגנות למען הדמוקרטיה. זה שחשב בנערותו, כי נכון למעשה גם לעבור על החוק, רק שלא תיפּגע הדמוקרטיה. איך אני שחוּנכתי על ערכי מפלגת העבודה יכול לשמור על "אווירה טובה" עם מי שרצח הכול? רצח אדם, רצח את הדמוקרטיה, רצח את המדינה, רצח את ראש הממשלה, רצח את האופטימיות והתקווה, רצח את תהליך השלום. רצח את נעוריי, את בגרותי, את מדינתי, אותי, רצח אותי. כן, רצח את נשמתי. אווירה טובה? עם הרוצח הצוחק?איך?
והוא ישב וצחק, מי בכלל יכול היה להאמין שהרוצח יצחק?
באותן שעות, בשום מקום אחר במדינה לא היה שקט כל כך כמו במתקן הקר והאפל שבפתח תקווה. שקט מחריש אוזניים שזעק מכל עבר.
הנחתי באיטיות את שפופרת הטלפון במקומה. התיישבתי. ניסיתי לעכל. להפנים את המציאות שלתוכה נכנסתי, שלתוכה נזרקה מדינת ישראל. אחר כך נעמדתי ולקחתי נשימה ארוכה כדי להקל את הסחרחורת שתקפה אותי בלהט הסערה. כשהרגשתי יציב ונושם צעדתי לעבר חדרו של הרוצח. נעמדתי מולו, בכניסה לחדר. נשענתי על משקוף הדלת הפתוחה, בניסיון לעצור את תזוזת הקירות סביבי.
"רוצה קפה?" שאלתי את זה שלא מגיע לו יותר כלום. הרוצח השיב בחיוב וחייך. ניגשתי לפינת הקפה, במסדרון, מול החדר שבו ישב הרוצח. הוא היה אזוק לכיסא ברגליו ובידיו.
הכנתי לנבל כוס קפה. הכנסתי כפית מלאה בסוכר וערבבתי וערבבתי, כמו ניסיתי לדחוק את הקץ. לדחות את הרגע שבו אגיש לו את המשקה. הוא ישב ממש מאחוריי. הרגשתי את עיניו ננעצות בגבי. יכולתי להרגיש את עיניו הזחוחות, את מבטו הזורח. לא רציתי להסתובב.
הוא בטוח צחק. מי ידע שכל הזמן הוא יצחק?
קפה זה אומר אווירה טובה? חשבתי בעודי מערבב את הקפה שנראה לי כמו מערבולת שחורה בלב ים כחול, כחולצתו של הרוצח וכחולצת התנועה מנעוריי. ובתוך המערבולת כאילו עלה הצבע האדום, צבע הדם, צבע של רצח, אך גם צבע השרוך האדום בחולצת התנועה, התנועה שבה צמחתי ושאותה כל כך אהבתי.
הקפה ומחשבותיי, במקביל, הסתחררו לתוך עין הסערה.
באותו כיוון תנועה, נגד כיוון השעון, נגד כיוון הזמן, כאילו שניתן שהזמן ייסוב לאחור. כל המטבחון הקטן סבב סביבי. אני הכנתי קפה לרוצח. איך הגורל הפגיש אותי, דווקא אותי, עם המצב הזה, למה דווקא אני? מה עושים? האם זה הגורל, או שהבאתי את זה על עצמי?
לירוק לרוצח בקפה או לא? שאלה. הערבוב האינטנסיבי ממילא יצר המון קצף. מגיע לו. בהחלט הוא ראוי שתהיה לפחות יריקה הגונה מתוך הפה שלי לכוס הקפה שלו. מגיע לו שאירק לו לתוך הקפה. אף אחד לא יֵדע. לעולם. גם הוא לא. יריקה קטנה אך משמעותית. שלפחות אני אדע שזה מה שהוא שווה, יריקה.
התלבטות.
לא, לא ירקתי.
אפילו לא ירקתי.
שנים ארוכות לאחר מכן חשתי בגרוני אותה יריקה תקועה וחונקת. אותה יריקה שהגיעה לו שאירק לו בקפה נשארה שנים כמו מועקה בגרוני. מכבידה על כל נשימה ונשימה. בסך הכול יריקה, למה לא? מה כבר יכול היה לקרות?
שנים הייתי תקוע כשבגרון מבעבעת אותה יריקה שלא ירקתי. כמה שזאת היתה יכולה להיות יריקה משחררת.
כמה ממלכתי אפשר להיות? הרי מגיע לו הרבה יותר מיריקה. למה שמרתי כך על הכללים? מה כבר היה קורה? כלום. כלום לא היה קורה. הגיע לו שאירק לו בקפה. יחלפו עוד שנים עד שאבין שנהגתי נכון.
הסתובבתי אל הרוצח בחולצה הכחולה ודמיינתי את חניכיי יושבים סביבו בחולצות תנועה ובוכים. מביטים זה בזה ולעברי בעיניים אדומות ובמבט נואש. בחולצתו הכחולה לא היה שרוך אדום, בחולצתם כן.
וכך עמדתי מול הרוצח והקפה בידי, והוא מחייך מאוזן לאוזן. זורח.
הבטתי לתוך השחור שבעיניו, שחור משחור. שחור מטונף. לימדו אותנו שצריך להביט ליושב מולך בלבן של העיניים, אבל מהלילה הארור הזה ואילך ראיתי רק שחור. והצבע הזה היה מזוהם.
הרוצח אמר תודה על הקפה ולגם בחיוך. בחוץ סערה, בפנים שקט. לכאורה. היתה זו סערת ענק, שרק היתה עטופה, בינתיים, בדממה חרישית הצורחת עד לב השמים.
"פחדת?" שאלתי את הרוצח בחולצה הכחולה. החדר היה עירום כמעט לגמרי: שני כיסאות, שולחן ומחשב. קירות עירומים וקרים. באחד מהם היה חלון קטן שממנו ניתן להביט אל החצר הפנימית החשוכה. דממה היתה בחדר ההוא, והקור היה מקפיא. שעת לילה מאוחרת. בחוץ סערה גדולה. רבבות בכיכר מלכי ישראל. כל המדינה ערה ומקבלת עדכונים מכלי התקשורת. באותו רגע חשבתי על יפעת שוודאי ישבה בבית בוכה או אולי נסעה בעצמה לכיכר. הכול קרס, האופטימיות מתה. סוף. ובמתקן הכול כאילו רגוע, שני עובדי שב"כ, אולי חוקר נוסף שזה עתה נכנס, ורוצח אחד ששינה כאן את הכול.
ועליי נגזר להכין לו קפה כדי לשמור על האווירה הטובה, כפי שהורה לי מנהל החוקרים.
הרוצח ענה כמעט מיד לשאלתי. הוא נשמע נחרץ ותשובתו לרגע הפתיעה אותי.
"פחדתי מאוד," ענה בטון רציני. פערתי עיניי בתימהון. הרוצח שתק שניות ספורות והמשיך בחיוך ציני.
"כן, פחדתי מאוד..." הוא המשיך בארשת של חשיבות עצמית, "פחדתי מאוד לא להצליח!"
הוא לגם מהקפה ופרץ בצחוק.
הבטתי בו נדהם. מה עליי לעשות בפעם הבאה שהוא יצחק? איך זה ייתכן שבסיטואציה כזו הוא יצחק? למה בכלל הרוצח צוחק?
"לא, לא הבנת את שאלתי," אמרתי לרוצח. "רציתי לדעת, האם לא פחדת למות?"
הרוצח שוב ירה מיד, "זה לא רלוונטי, זה לא רלוונטי אם אני חי או מת!" הוא השיב ונראה מרוצה מאוד מעצמו.
"ההבדל היחיד הוא בסך הכול של ארבעים שנות לימוד בכלא," אמר בארשת מתפלספת, "לעומת ההבדל החשוב שהוא ההבדל בין הצלחה לכישלון. בין אסון לאומי להצלת עַם ישראל."
הוא המשיך והסביר כי אם היה נכשל, אסון גדול היה מתרגש על עם ישראל כי תהליך השלום היה נמשך ואף מואץ.[7]
"החשש היחיד היה שלא אצליח. הייתי מוכן למות אם אצליח..." הוא הבהיר כדי שלא יהיה מקום לספק. "החשש היחיד היה שלא אצליח לעשות את המעשה."[8]
כשנעצר, ידע רק שירה שלושה כדורים מקרוב לעבר גבו של ראש הממשלה אך לא ידע שהצליח. הוא נרגע רק כאשר נודע לו שהצליח לרצוח את ראש הדמוקרטיה הישראלית.
"ראיתי את הפס בחליפה שלו, ולשם כיוונתי," אמר לי הרוצח במבט שחצני.[9] "ממש ראיתי את החוט בתפר של החליפה."
חשבתי בלִבי שהוא מגזים. רק בהמשך, כשנודע שיש קלטת שבה הוא מצולם מבצע את הרצח, הבנתי שאמירתו לא היתה רחוקה מהאמת.
כשישב מולי, הרוצח כבר ידע שהצליח. הדבר נודע לו מפיו של מפקד מרחב ירקון שגילה לו זאת[10] בהיותו בחקירה המשטרתית. בעדותו של מפקד המרחב, שאותה קראתי בהמשך, צוין כי "ניכרה ברוצח תחושה של שׂביעות רצון כשל מי שחש שהצליח במשימה שנטל על עצמו". מפקד מרחב ירקון תיאר את ההתרחשות[11] וציין שברגע שהאשים אותו בגרימת מות ראש הממשלה, הוא אפילו לא זז בכיסאו.
מפקד המרחב אמר לרוצח: "היום סמוך לשעה 21:30 ירית לעבר ראש הממשלה באמצעות אקדח שהיה ברשותך וגרמת למותו."התגובה של הרוצח היתה, "הוא מת?" ומפקד המרחב ענה, "כן." מפקד המרחב ציין כי הרוצח עשה תנועה של הקלה ואמר, "עשיתי את שלי."
לימים, כשפורסמו קלטות החקירה המשטרתית, ראיתי קטע זה בטלוויזיה, את נשימת ההבנה של הרוצח, שאיפה ארוכה ועמוקה מלוא ריאותיו, והנשיפה המשחררת לאחריה. אותה שנייה שבה הבין שהצליח אמרה בעצם הכול. בסוף הוא עוד ביקש לוודא שוב שהבין נכון ושאל, "אז הוא מת?" וכשקיבל אישור נוסף נרגע וידע שהצליח. הוא נשם לרווחה.
האמירה שהוא את שלו עשה, העידה כאלף עדים על הלוך רוחו.
המשכנו בקטעי שיחה עוד דקות אחדות. לא היה מדובר בחקירה וגם לא בשיחה רצופה. עמדתי מול גדול הנתעבים בעת החדשה, שעות בודדות אחרי שביצע את זממו. הוא כבר לא מיהר לשום מקום. אז כמו היום, בלתי־נתפס בעיניי כיצד הוא ישב מולי, חי ונושם, בעוד הִנו בן מוות. אדם שאין לו זכות חיים. רוצח שלא היה אמור לצאת חי מהאירוע.
הוא ישב מולי, וזו תקלה. חד וחלק. בכל היבט, מכל זווית, תקלה איומה מהדהדת וצורבת. הצחוק שלו ריסק אומה שלמה. נשמות רבות, ביניהן נשמתי, נחרבו מצחוקו המלגלג.
והוא ישב מולי מחייך כמו היו אלו השעות היפות של חייו. הרוצח היה שלֵו, רגוע, זחוח, מלא בביטחון עצמי וקר רוח,[12] קור מקפיא ושורף במקביל. נראה היה שההבנה שרבין כבר לא יצחק הובילה את רוצחו לפסגת חייו.
"אתה הרי מבין שיכולת למות," אמרתי, "הרי מאבטחי האישים היו יכולים בפחות משתי שניות להרוג אותך, הם מאומנים להגיב מהר מאוד." הרוצח הגיב בבוז, במבט מזלזל שמעולם לא ראיתי כמותו, ואמר, "גם ברגע זה ממש, לוּ יעמדו מולי, אני אירה ראשון." אמר וצחק, ואני ממש לא הייתי מוכן לזה שהוא יצחק.
מהר מאוד קלטתי את שנינותו. יותר מכך, את החשיבות הרַבה שהוא מייחס לכך שיבחינו שהוא שנון וחלילה לא יתייגו אותו כחולה בנפשו. דיבורו כאילו נעים, הוא היה רחוק מלהיראות טיפוס אלים. הוא הצליח לייצר בחדר תחושה כאילו הוא מבין שהטועה הוא זה היושב מולו, חושב אחרת וטועה. הוא שידר בעצם שהוא מדבר בנועם, על מנת להסביר לך את טעותך ובמוקדם או במאוחר תבין שהוא הצודק. צחוקו מתנשא, כאילו רצה לומר, "אני מבין דבר־מה שאתם לא, שאתם לא יודעים, שבהמשך תדעו גם אתם." כמי שמסביר עמדתו מתוך ידיעה פנימית עמוקה שהוא הצודק, תוך שהוא מקבל בהבנה, אולי אפילו ברחמים, את זה שאנחנו לא מבינים את האמת. הוא ממש היה משוכנע בכך שאתה, היושב מולו, תבין אותו בסופו של דבר ותאמר לו בשקט באוזן, בחדר הקר, "בינינו אחי, צדקת, טוב עשית." ממש כך. זה מה שקלטתי ממנו.
לעתים היתה לי תחושה שהוא מאוד נהנה לשמוע את עצמו. ועד כמה שזה בלתי־נתפס, חיוכיו וצחוקו נראו לעתים כאילו נועדו למען עצמו, כאשר הוא צופה ברגע ההוא על עצמו מבחוץ, ומאוד־מאוד מרוצה ממה שהוא רואה ושומע. כמו ליהק עצמו כשחקן הראשי בהצגה שאותה כתב וביים, ובאותו רגע במתקן הוא מתמוגג נוכח יצירתו המושלמת.
הנקודה שעניינה אותי במיוחד היתה, האם שטפו לרוצח את המוח, או שהוא זה שעשה ועושה את שטיפות המוח לאחרים? הרושם הראשוני היה שהוא שוטף המוח. כבר ברגעים הראשונים במחיצתו לא היה לי ספק שמדובר בטיפוס נחוש, המשוכנע, שעות בודדות אחרי הרצח, שפעל נכון. הרושם היה גם שמדובר ברוצח שלא יתחרט לעולם על מעשיו כמו קנאים קודמים. כפי שיהודה עציון מעולם לא התחרט על חלקו במחתרת היהודית, כמו פנחס. השלמה מלאה ומוחלטת. ללא טיפה של צניעות, התנצלות, בקשת מחילה.
"תגיד, אתה עוד מסוכן?" שאלתי את מי שזה עתה רצח אדם.
שאלתי מתוך תמימות וסקרנות. מאחר שקיבלתי הנחיה לשמור על אווירה טובה במתקן ואדם אזוק לכיסא קטן בחדר קר לא נראה לי כמו אווירה טובה במיוחד, סִקרן אותי מה ישיב, לשאלה התיאורטית. מובן שלא היתה לי כל כוונה לפתוח לו את האזיקים על דעת עצמי וגם מפתח לא היה לי.
הרוצח הביט בי ושוב צחק.
מבחינתו, כנראה, האווירה היתה בסדר גמור, "ערן" בטח יהיה ממש מרוצה ממני, ממש קטעים פה. כוס קפה, אזיקים וצחוקים.
"עכשיו אני כבר לא מסוכן, עד לפני כמה שעות הייתי מסוכן מאוד, אבל עכשיו אני כבר לא מסוכן," השיב הרוצח. כעבור שניות המשיך ואמר בחיוך ענקי ובעיניים שחורות משחור הבורקות מאושר, "יודע מה? זה בעצם תלוי. אם אתה מכניס לפה עכשיו את פֶּרֶס אז אני עדיין מסוכן..."ושוב צחק. מי יכול היה להיות מוכן לזה שהרוצח יצחק ויצחק ויצחק?
הוא נראה כולו זורח, זחוח ומלא בעצמו וצחק. ואני לא הייתי מוכן שיצחק. הרוצח עדיין חשב, אולי בתחושת החמצה, על רצח נוסף. אין סוף לשפלוּת, לבוטות, לקיצוניות וגם לבוז שחש כלפי נבחרי העם, מנהיגיו, מנהיגינו.
ככה בציניות ובשנינות בזויה, שחִירְרוּ והחשִיכו את נשמתי שנים, צחק לו הרוצח. הבנתי כי מצב רוח ואווירה זה בהחלט עניין של נקודת השקפה. בחדר מולי ישב רוצח זחוח, קורן מאושר ומסופק. ואני הרגשתי איך הנשמה שלי נשרפת.
"אז למה בעצם לא ניסית לרצוח את פרס בכיכר?" שאלתי.
הרוצח החל לדבר כמי שנמצא בתחקיר מבצעי, בטון דיבור של ראש כוח משימה שחזר משדה הקרב לאחר פעולה נועזת.
"בקלות יכולתי לרצוח את פרס,"[13] המשיך הרוצח בדיווח. "פרס ירד במדרגות לפני רבין. לוּ ירדו יחד הייתי רוצח תחילה את רבין ולאחר מכן מנסה לרצוח גם את פרס."
הרוצח המשיך בשטף: "רבין הוא רגל ימין של הממשלה, הרגל היציבה והחזקה." הוא ציין כי אם היה "כורת את רגל שמאל," כלומר רוצח את פרס, הממשלה לא היתה נופלת. "אחרי שכָּרַתִּי את רגל ימין, את רבין, פרס לא ישרוד וממשלתו תיפול." התקשיתי לשמוע את הדברים, הרוצח התייחס לרצח כאל משימה. קור רוחו היה מקפיא.
"למה?" שאלתי, "למה לא בדרכים אחרות?"
הרוצח הביט בי בפנים רכות, יהיר ושאנן כולו. "זה עניין של מה היה עוצר," אמר בנינוחות. "הבנתי שאם אני אוריד את רבין, זה מה שיעצור את תהליך אוסלו."[14]
ב־29 במאי 1996, משנודעו תוצאות הבחירות, התברר שצדק ובכך ש"כרת את הרגל החזקה בממשלה" - כן, כך הוא כינה ראש ממשלה בישראל - רגל שצריך לכרות, בכריתת הרגל הפיל את הממשלה כולה.
פעמים רבות עושה אדם מהלכים שהוא מעריך שישנו את פני ההיסטוריה ובפועל זה לא בהכרח קורה. הרוצח הזה לא העריך. הוא ידע. הוא היה בטוח לחלוטין בתוצאות המהלך שעשה. ידע שישנה את ההיסטוריה. והוא צדק. הוא ידע למה הוא צחק.
השיחה נמשכה לפרקים ולא ברצף עד אשר חלפה שעה, אולי יותר, ולמתקן הגיע "יוני"ראש צוות החקירה ויחד עם חוקר נוסף והמנהל הבכיר של החוקרים החל בחקירתו הראשונית. בהמשך התיישב החוקר מול הרוצח וכתב את גרסתו הראשונית. רבים מאוד המתינו לנייר הראשוני הזה בשירות ומִחוצה לו.
הבוקר עלה, ואני חשתי כי אינני יכול עוד לשמוע את קולו, או לראות את פרצופו המדושן. במקביל החלו להצטרף למתקן חוקרים נוספים לקראת ההיערכות לחקירתו של הרוצח. חלקם סיימו באותה שעה את החיפוש בבית משפחת הרוצח בהרצליה. שם גם החליטו, מסיבות נכונות מאוד, לצרף לחקירה גם את אחיו של הרוצח, חגי.
 
השיחה שלי עם הרוצח היתה קצרה וארוכה כאחת, בלילה אפל וקודר במתקן חקירות שומם בלב סערה. השפעותיה היו ארוכות טווח. מהלילה ההוא יצאתי עם פצע עמוק בנשמה.
יום חדש החל. תחילה האמנתי שהשמש כבר לא תזרח יותר, שכל מה שהיה נגמר ולבטח כבר לא יהיה אותו דבר. חשתי מועקה גדולה, כאילו אין חמצן באוויר, הרוע שרף את כולו. הסתגרתי בחדר הצוות שהיה עדיין כמעט ריק מאדם. חשתי את קצב פעימות הלב בוורידי הראש. בשעות ההן עוד לא הבנתי את עוצמת ההרס של הצונאמי הלאומי והאישי, הפוגע ומחסל בעוצמות כל כך גדולות.עוד לא הבנתי שבלילה השחור והנורא ההוא הכול השתנה. נשאבתי לסערה שתשנה את חיי.
הבוקר עלה.
ישבתי לבד בחדר הצוות, בעוד חוקרו של הרוצח החל במלאכתו. ראשי בין שתי ידיי. בכיתי בכי חרישי, מכונס בתוך עצמי. קצב פעימות לִבי הפך להיות פרוע. הרגשתי כאילו בעוד דקה או שתיים הלב יתפוצץ מעוצמת פעימותיו. הדם זרם לראש בעוד הגוף כאילו איבד מכוחותיו.
איך ולמה הוא חי? מה פתאום הוא חי?
חשבתי שאסור לתת לאדם הזה לחיות, הוא בן מוות. המחשבה לא עזבה, המוח לא הִרפה. נכון יותר היה שהוא לא היה מגיע כלל לכאן. שאני לא הייתי מגיע לכאן בעצמי. הוא בן מוות, מותו הוא הדבר הנכון, המסר למפגעים בעתיד, המסר לאזרחי המדינה, המענה האבטחתי הנכון, זה העונש הראוי לרוצח בדמותו. אסור שיחיה. זה לא נכון. פשוט לא מתקבל על הדעת.
והוא ישב כאן, בחדר הסמוך, וחייך מאוזן לאוזן, אפילו לא פצוע, אפילו לא קיבל סטירה, ואיש שב"כ הכין לו קפה. ובמקום יריקה ערבבתי לו סוכר. מי האמין שישב כאן מי שרצח את ראש הממשלה ויצחק?
כל נשימה קשה מקודמתה.אני חושב על נשמת אפה של הדמוקרטיה מול האיש שרצח, ואינו ראוי לנשום ולוּ עוד נשימה אחת. הדמוקרטיה היתה מרוסקת, מוטלת גוססת, וגוויית ראש הממשלה החלה להתקרר במרתף בית החולים.
תיקי היה זרוק על הרצפה מתחת לשולחן. כבר כמה שעות שהייתי בסערת רגשות גדולה, גדולה יותר מיכולת המילים לבטא. לעתים דלה השפה מכדי להביע. זיעה קרה על מצחי ותמונות חיי עברו מולי. הוריי, שיושבים לבטח המומים בבית, אִמי המשחזרת את הדרך הארוכה שעשתה במפלגת העבודה. ראיתי הבזקים מתקופת נעוריי בתנועה וחשבתי על חניכיי שישבו ברגע ההוא בכיכר ובכו. נזכרתי בהפגנות נגד כהנא ובעד הדמוקרטיה. בהדרכות בנושא הדמוקרטיה. בפרצופה של קרן המלאך, החניכה המצטיינת שלי שהלכה לעולמה בטרם עת. חשבתי שהיא לבטח מביטה מלמעלה ושותקת. "קרן סהר, תגידי משהו!" צרחתי בדממה בלִבי, "תני את הפתרון בחוכמתך שם מלמעלה!" זעקתי ואין קול ואין עונה. "תגידי מה נכון ונסיים כבר את הפעולה ונצא להפסקה."
וכל כך רציתי לצאת להפסקה, אך לא הייתי בעיצומה של פעולה בתנועה. ישבתי במתקן השב"כ, בתפקיד, ודיברתי עם הרוצח. דיברתי גם עם עצמי.
פקחתי את עיניי הדומעות, האדומות. מבעד לדמעות ראיתי במטושטש את דיווחי הטלוויזיה בחדר הצוות. הבטתי בחניכֵי "הנוער העובד", יושבים במעגל, לבושים בחולצות תנועה כחולות, מדליקים נרות, בוכים ושרים.
"אסור לו לחיות, זה לא נכון שהרוצח יושב בחדר הסמוך נושם וצוחק, זה לא נכון! מכל היבט, זה פשוט לא נכון!" ככה, במעגלים, עפו לי המחשבות בראש.
אני חוזר לרגע לאחור, המחשבות אינן מרפות, הן מתרוצצות במוחי ללא כל סדר. היום שבו התקבלתי לשירות. חשיבות היחידה. ערכי האדם, ערכי השירות, מה כל זה אומר. ההרצאה שלה הקשבתי בקורס בשירות והנושא שלה היה: "שב"כ במדינה דמוקרטית". היה זה זמן לא רב לפני כן. ראש השב"כ הטרי, כרמי גילון, עמד מולנו ובמשך שעתיים הסביר מה חשיבות השמירה על הדמוקרטיה, ואיך נשמרים הכללים בשירות, שהוא הגוף השומר על הדמוקרטיה. מה מותר ומה אסור. החשיבות לא לפרוץ את הגבולות העדינים, למרות הכוח הרב שאנו מקבלים בשירות. להיות זהירים למרות העוצמה.
הרגשתי על בשרי את תחושת המחדל, שהלכה והחריפה עם כל חיוך שׂטני שהתפשט על פניו של הרוצח.
"אסור לו לחיות. איך לא ירו בו? איך?!" שאלתי את עצמי ואין עונה. איך לעזאזל לא ירו מטח מהיר למרכז המסה של הרוצח, איך? איך לעזאזל הוא כאן? איך הוא חי? בלתי־נתפס.
הכי נכון שהיה כבר מת. ראשי כבר כאב מעוצמת המחשבות, סחרחורת, סופת הוריקן סביב ראשי. הכול חלף לנגד עיניי, בתמונות, בשחור־לבן, מילדותי עד סופו, עד סופי.
ואז ההחלטה. מין רגע כזה שבו הסופה ממשיכה לסבוב סביבך ואילו אתה בנקודת עין הסערה, חש פתאום לרגע כאילו האדמה מתייצבת מעט, בעוד הכול מסביב בתנועה סיבובית.
"אסור שהחרפה תימשך! מכל טעם הגיוני אסור שיחיה," החלטתי. זהו."צריך לעצור את הבושה."
דמיינתי את עצמי מתכופף לעבר התיק ואוחז באקדח. קם, פונה ימינה במסדרון, מחדר הצוות לעבר החדר שבו הוא ישב בסוף המסדרון הקצרצר. דלת ראשונה משמאל, ממש מול המטבחון.
בום, בום, בום... בום, בום, בום...!!! רעש חזק הדהד בחדר הסגור. החלונות רעדו מעוצמת הירי.
שלושה כדורים מימין ושלושה משמאל. שלושה כדורים אחד מעל השני בכל צד בסדר מופתי. שורה מכל צד. דמו של הרוצח שנרצח זלג במהירות וחיבר במהירות, בקו דמיוני, בין החורים ויצר את החוט האדום על החולצה הכחולה של הרוצח, שנרצח. הדם המשיך לזלוג עד שהפך לשלולית אדומה סביב גופתו. רק אז פסקו הדי הירי בדמיוני. גם צעקות החוקרים שרצו לעבר החדר נדמו.
בעיני רוחי דמיינתי כיצד אני שׂם קץ לבושה. מוחק את הביזיון על כך שהוא עדיין חי.
בן המוות הפסיק לנשום. פניו שלוות וחיוך רחב מרוח על פרצופו. עיניו השחורות פקוחות לרווחה כאילו היה מופתע שירו בו.
זהו.
הוא כבר לא יצחק.
הכול שחור. עיניו השחורות נותרו פקוחות לרווחה. הוא הביט בי כשהיה מת.
ניערתי עצמי לרגע מהמחשבות. צבטתי את עצמי כדי לבדוק שאני ער. התחושה שזה המהלך הנכון רק הלכה והתחזקה. אני אסיים את החרפה.
"הרוצח יבוא על עונשו. דינו מוות. הוא איבד את זכותו לחיות!" צרחתי לתוך חלל ראשי בדממה. בתוך הלב. זה מה שנכון לעשות וזו החלטתי. דינו מוות.
הייתי בחור צעיר, ערכי וחדור מוטיבציה שהגיע להחלטה שהכי נכון להרוג. עובד ביחידה לשמירת הדמוקרטיה, יחידה שזה עתה כשלה ושכישלונה מונח כאן בחדר הסמוך על כיסא, מחייך וצוחק לסירוגין.
אני, בוגר תנועת "הנוער העובד והלומד", שרק חודשיים לפני כן קיבל ברכת הצלחה במשימה מראש הממשלה יצחק רבין בכבודו ובעצמו. ישבתי בחדר הסמוך לחרפה והגעתי למסקנה שהדבר הנכון הוא לקחת חיים. לקחת את החוק לידיים. שזה מה שנכון למדינה.
כנראה היתה זו ההחלטה הכי לא הגיונית שקיבל בחור צעיר עם המאפיינים שלי. אולי ההחלטה הכי טבעית ומתבקשת. אולי היה זה לא הגיוני אילו בעצם הייתי חושב אחרת.
לימים, ישאלו אותי ברבות מההרצאות שנתתי לאנשי השירות בדיוק על הנקודה הזאת, ומבלי שאזכיר ולוּ ברמז, מה עבר לי בראש. סיפרתי שלא ידעתי שאסור לי להיכנס למתקן חמוש והאקדח היה עמי. שאלות רבות הופנו אליי, תמיד חמקתי ממתן תשובה. עניתי בשאלה, שאלה שפתחה שיח ערכי חשוב ומעצים לתפקודנו ולייעודנו בשירות הביטחון הכללי.
החלטתי. זה מה שנכון לעשות. מאותו רגע גופי נרגע. גם קצב הנשימה שלי. התרכזתי כולי במשימה: הייתי נחוש להוציא אותו להורג. הייתי נחוש לנקום.
אמרתי לעצמי שבינתיים נכון להמתין. חקירתו עוד לא החלה, ואנחנו עדיין רצינו לדעת מי שלח אותו. האם היה לבד? האם היה מתוכנן רצח פוליטי נוסף? האם יש מְפגעים נוספים ואם כן, מי הם? מה הרקע של הרוצח, לפרטי פרטים, מעבר למעט שכבר סיפר במשטרה ואותו עדיין לא ידעתי. האם היו לו שותפים? האם מאובטחים נוספים נמצאו ממש בדקות אלה בסכנת חיים מיידית? שאלות רבות נותרו עדיין פתוחות.
"דינו הנכון הִנו מוות, חד וחלק, אסור לו לחיות! הנו בן מוות!" צעקתי מבלי להוציא הגה מהפה.
מנגד, יש חשיבות עליונה להבין את התמונה כולה. למען המדינה נכון בינתיים שימשיך להפעיל את שריר הנשימה ואת מיתרי הקול. ידעתי שצריך להוציא ממנו כל פיסת מידע.
נכון וצודק להורגו! אבל עוד לא הגיעה העת. את ההחלטה קיבלתי. סופו קרוב, מאוד.
פתחתי את החלון. רוח קרה שלא היה בה כל נועם חדרה פנימה. נזכרתי מיד ברוח אחרת, טובה, זאת שליוותה אותי בכל פעם שהייתי רוכב על אופניי בדרך להדריך את חניכיי האהובים בסניף "הנוער העובד". הייתי חייב לברוח אליהם, במחשבותיי, דווקא ברגע ההוא כדי לנקות מעליי את הזוהמה של הרוצח. כדי להתרחק עד כמה שאפשר מהבור השחור שנפער. עד שתחל המהומה הגדולה, ויגיעו כולם, ותחל באופן רשמי החקירה, נאחזתי בזיכרונות הטובים של קן רמתיים. מול פני הרוצח רציתי להתחבר מחדש ליופייה של התנועה שממנה צמחתי, כאילו שהטוב שיצא משם יעזור לי עכשיו למחוק את התועבה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים