חוב קטלני | ג'ון גאפר 1 לעיר ניו יורק יש אור משלה, בוהק מסנוור השונה בתכלית מהקיצים הרכים, הזרועים עננים, במקום שבו גדלתי. בעבר הפריעה לי עוצמתו, כמו עוצמתה של העיר כולה, אבל עכשיו אני מתגעגע אליו. האור בהק גם באותו בוקר של חודש אפריל, כשיצאתי מבניין הדירות שלי. השמש זרחה על ניצני העלים בגרֶמֶרסי פארק והאירה את הגרגוֹֹילים בסגנון ארט-דקו של בניין קרַייזלר במרחק, בשדרת לֶקסינגטון.
מועדון הכושר שלי היה לא רחוק משם, קופסה עם חלונות באחת הפינות של אֶרווינג פּלֵייס, ששוקקת יומם ולילה ניו יורקים שהולמים ברגליהם על שורות ארוכות של מכשירי ריצה. אחדים מהם צופים במסכים כשהם מחוברים לאוזניות והחוטים משתלשלים מאוזניהם ומתנדנדים בקצב הריצה. זה היה יום ראשון, בסופו של שבוע סוריאליסטי ולחוץ — גדוש אירועים מטרידים שקיוויתי שמצאו את פתרונם. הלכתי לאט והשתדלתי להירגע, לאפשר לאירועים האלה לחלחל אל התת-מודע שלי.
שני גברים שיחקו בשחמט על המדרכה. שניהם היו רזים ושדופים ושערם מקליש, ולאחד מהם היה זקן לבן ומטופח. תוך כדי משחק הם קיטרו על מצב העיר, על העלייה בתעריפי הרכבת התחתית ועל מחירי הנדל"ן המאמירים בבַּאוּרי. זה ששיחק בכלים השחורים קידם את הפרש אל המלך הלבן, וברגע שהניח את הכלי מידו הטיס השני את המלכה אל צדו השני של הלוח ותפס צריח בשתי אצבעותיו. בסיס המלכה הוטח על הלוח בנקישה שהדהדה ברחוב כולו.
"אך," מלמל השחור לעצמו.
"לא ראית את זה?" קרא הלבן.
עשר הדקות הראשונות על מכשיר ההליכה כשהגעתי לחדר הכושר היו קשות — שרירי חרקו, גרוני צרב. כשהתקרבתי לתחום חמש-עשרה הדקות הרצון העז לעצור פינה את מקומו למצב של שעמום, ומחשבותי נדדו. תמיד היה לי רגע כזה, לפני שהתחלתי את הספירה לאחור, שבו החוויה נהפכה למרגיעה. כשנפתח לי החלון הקטן אך המהנה הזה הצצתי בצג של מכשיר סמוך, שהיה מכוון לפוקס ניוז.
ואז לחצתי בכל כוחי על כפתור העצירה האדום.
על המסך נראו תמונות ששודרו בשידור ישיר מתוך מסוק חדשות — מרדף משטרתי או אולי פשע בעת התרחשותו. המצלמה רעדה כשהמסוק הסתובב, אבל התמונה היתה ברורה: ביתו של הארי שפירו באיסט המפּטוֹן. הנה הדשא ליד הדיונות, הברֵכה הכחולה, הריבועים והעיגולים של רעפי הגג העשויים עץ ארז, הכיסאות שעליהם ישבנו. הכיסאות היו ריקים ואיש לא נראה בשטח — רק בית, דשא, דיונה, חוף ומכוניות בשחור ולבן שגדשו את שביל הכניסה. הרֵיינג' רוֹבֶר שלו חנה לצד הבית, בנפרד מכל המהומה.
"אתה משתמש במכשיר, אחי?" שאל אותי מישהו משמאלי. בלי שהרגשתי בכך ירדתי מהמכשיר שלי ונמשכתי אל הצג.
"לא," אמרתי. "אתה יכול לקחת אותו." גם ערוצים אחרים הראו את אותה תמונה, אבל אני העברתי לפוקס, עם הכיתוב האדום בתחתית המסך: "מוות בהמפטונס". כשהצמדתי לאוזני את האוזניות שהשתלשלו מהמכשיר שמעתי את מגישי החדשות מדברים בהתרגשות אך בחוסר היגיון מוחלט, כאחוזי טירוף.
"נעבור אל בּרוּס בּרֶדלי," אמר קול נשי, "שנמצא בזירה. ברוס, מה אתה יכול לספר לנו?"
המצלמה עברה אל גבר בבלייזר כחול ופנים אדישות שעמד בכניסה לסמטה שהארי התגורר בה ועטה ארשת מקצועית חמורת סבר. במרחק יכולתי לראות את קווי המתאר אפופי הערפל של ביתן האורחים של הארי.
"מֶליסה, אני נמצא באיסט המפטון, עיירת החוף בלונג איילנד המוכרת כמקום הנופש של העשירים," אמר האיש בקול מהדהד. "הבלשים נקראו הלילה אל בית ברחוב הזה, שם, כך נאמר לי, הם מצאו גופה."
המגישה התחילה לשאול משהו, אבל קול גברי קטע אותה. "ברוס, כאן ג'ק. האם אתה יכול לומר לנו מה זהותו של הקורבן?"
"המשטרה אינה מגלה, אבל המקורות שלי אומרים לי שהמנוח הוא בנקאי שהיה מוכר מאוד בווֹל סטריט."
"ישו," אמרתי — בקול רם, בגלל האוזניות. אישה על מכשיר סמוך הסתכלה בי בכעס. "סליחה," אמרתי והרמתי את ידי. היד רעדה מפחד כשהחזרתי אותה אל מוט האחיזה.
גם שבועות לאחר מכן לא עזבה אותי אותה תחושת חרדה שכל העולם מתרסק סביבי. אפילו עכשיו, בכל פעם שאני נמצא בניו יורק, די במבט חטוף בפוקס ניוּז כדי שלבי יהלום. וזה לא היה רק האיום על פרנסתי: זאת היתה תחושה שמנתקים אותי בכוח מהמסגרת שבניתי סביבי, מהניתוק שיצרתי מאנשים אחרים ומכל הרגשות המבולבלים שלהם. אהבה, קנאה, ייאוש.
שנאה.
אחרי שהתנתקתי מהאוזניות התחלתי ללכת בחזרה אל חדרי ההלבשה. ליד הדלת של חדר הכושר תקף אותי גל של סחרחורת. התיישבתי והכנסתי את ראשי בין ברכי. לא רציתי לראות עוד: ידעתי מה קרה. הארי שפירו התאבד. ידעתי גם, בוודאות מוחלטת, שאני האשם.
כשרֶבֶּקה חזרה הביתה ממשמרת בשעות הבוקר המוקדמות היא היתה לפעמים יושבת במטבח בשקט לפני שנכנסה למיטה. בימים כאלה ידעתי שחולה מת על שולחן הניתוחים. אנחנו הפסיכיאטרים לא מאבדים הרבה מטופלים, ולכן לא מתרגלים לזה כמו רופאים מנתחים. בעבר כבר היו לי מטופלים שהתאבדו, אבל גם אם זה גרם לי צער, מעולם לא חשבתי שזו אשמתי. הם היו במצב כרוני, התמודדו במשך זמן רב עם משאלת המוות שלהם, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לעזור.
הארי היה שונה. ידעתי שהוא נתון בסכנה ונתתי לו למות. הרשיתי לעצמי להיכנע להפחדות ולשוחד ומעלתי באמונו.
ראשי היה עדיין בין ברכי, אבל הרוק כבר לא גדש את פי, והרגשתי שהסחרחורת מתחילה להתפוגג. הרמתי את ראשי וראיתי את אחד המאמנים מביט בי בדאגה, חושש שמא הפרזתי במאמצים על מסלול הריצה. עיוויתי את פני כמו לאישור החשד שלו, קמתי ולקחתי מגבת. הלכתי למקלחות ועמדתי זמן רב מתחת לזרם. 2 הארי הגיע לבית החולים האֶפּיסקוֹפָּלי כשהייתי במשמרת לילה ביום שישי. הייתי במחלקה שתים-עשרה דרום וניסיתי לפתות סכיזופרן פרנואיד לצאת מחדר הבידוד כשמֵייזי נוֹקס חיפשה אותי באיתורית מחדר המיון הפסיכיאטרי.
האיש הגיע כמה שעות קודם לכן באלונקה מסנטרל פארק, לאחר שצעק שם על המכוניות הנוסעות והפחיד את בעלי הכלבים. אחרי שהזרקתי לו הַלדוֹל ואטיוואן, קוקטייל של תרופה אנטי-פסיכוטית ותרופת הרגעה שמשמש אותנו להרגיע חולים מסוכנים, אשפזתי אותו בכרטיס המֶדיקאֵייד זהב שלו — בלי צורך לצאת למאבק בחברת ביטוח שמנסה לחסוך כסף. כשהתעורר כעבור שעה הוא היה שקט יותר אך עדיין נחוש.
מייזי היתה מתמחה בשנה הרביעית. שילוב של הופעה נאה (עיניים טובות ורעמת שיער בלונדיני שדחקה מאחורי אוזן אחת), שלווה, והתכונה המושכת מכול — סמכות. שמחתי לשמוע את קולה, אבל מעצם העובדה שפנתה אלי השתמע שיש בעיות, ואני, ברוב אנוכיותי, קיוויתי לסיים את המשמרת שלי בשקט.
"יש כאן מטופל שאתה צריך לראות, לדעתי," אמרה כשניגשתי לטלפון. נימת דיבורה שפעה ביטחון כתמיד, אבל הבחנתי בעוד משהו: עצבנות? התרגשות?
"מה יש לו?"
"הוא בדיכאון."
"גם אני קצת מדוכא. הוא לא יכול לחכות?"
"אני חושבת שלא."
התחלתי להתרגז, אף על פי שהערכתי את מייזי. יש סדר בהתנהלות בחדר המיון. קודם אחות, אחר כך רופא מתמחה, ורק אחריהם הרופא המומחה. אני הייתי אמור להיות האחראי בשטח, לא יכולתי לרוץ אל כל מופרע שהחליט להיכנס אלינו מהרחוב. די לנסוע ברכבת התחתית כדי לראות כמה כאלה מסתובבים שם.
"מי הוא?" שאלתי ונאנחתי.
"מר הרולד שפירו. הרולד ל' שפירו. ואשתו, נורה שפירו, הביאה אותו לכאן," אמרה, כאילו די בשמות כדי להסדיר את העניינים. ואכן כך היה.
"אני מגיע בעוד רגע," אמרתי.
בלי יחס מועדף, אמרו לנו תמיד, זה אף פעם לא ייגמר בטוב. אבל אם היה מישהו שראוי ליחס מיוחד זה היה הארי שפירו. לא הכרתי אותו, אבל קראתי משהו ב"ניו יורק טיימס" על כך שאיבד את משרתו כמנכ"ל בנק בוול סטריט במשבר הפיננסי. הידיעה רמזה שזה הגיע לו, שהוא מעולם לא הבין את הסיכונים שהבנק לקח. אבל ידעתי דבר אחד: ממש באותו רגע עמדתי בביתן על שם הרולד ל' ונורה שפירו, אגף בבית החולים האפיסקופלי של ניו יורק, שבו היו כמה מחלקות, בהן שתים-עשרה צפון ודרום.
בני הזוג שפירו תרמו לבית החולים 35 מיליון דולר ואפשרו לו להתפשט אל מעל לכביש המהיר FDR. לוח שנשא את שמותיהם קידם את פניו של כל נהג שנסע צפונה במנהרה העוברת תחתיו. כך שלא יכולתי להתייחס אליהם בקלות ראש, במיוחד אם הוא חולה. ראיתי מה קורה כשתורמים נכנסים אל בית החולים שמימנו. טלפונים בהולים מתחילים להגיע מהמנהלים האדמיניסטרטיביים ואפילו מחברי מועצת המנהלים. אל תזיזו הרים וגבעות, הם אומרים, אבל עשו כל מה שאתם יכולים. עד עתה לרוב הבנו את הרמז.
החלטתי להשאיר את הסכיזופרן שלי לבדו למשך זמן מה. הוא היה בטוח למדי, גם אם לא רהוט. כשהגעתי לחדר המיון מצאתי את מייזי בחדר הרופאים בקצה הפרוזדור.
"כן... כן... אני אוודא שהוא יודע," אמרה בטלפון בנימה של מי שכבר מתגושש עם סמכות.
מייזי הביטה בי במבט שואל, ואני הנדתי בראשי. לא רציתי שמישהו יערער על הטיפול עוד לפני שראיתי את המטופל. היא הרימה בדממה ארבע אצבעות: חדר ארבע. מצאתי את הארי יושב על המיטה המתקפלת בחדר, לבוש חולצת פולו של ראלף לורן, מכנסיים ובלייזר. כתפיו היו שחוחות וראשו מורכן, והוא רעד. זה היה יכול להיות סימן לחרדה, אבל החדר היה קר כקרח. אני נשבע שקיררו את החדרים בכוונה. פעמים רבות ביקשנו מהתחזוקה לתקן את זה, אבל הם מעולם לא עשו זאת.
חדר ארבע היה זהה לחדרים אחרים בפרוזדור: היתה בו מיטה מתקפלת קשה, ממוגנת כך שאנשים לא ישתמשו בה כדי לפגוע בעצמם או באנשי הצוות, כיסא פלסטיק, ומחיצת זכוכית שפנתה אל הפרוזדור כדי שהאחיות יוכלו להשגיח בכל עת על המטופל הנמצא בחדר. המאפיין הייחודי של החדר הזה היה תמונת שמן גרועה של עיירת חוף איטלקית עם גגות אדומים, שהוברגה אל הקיר למקרה שמישהו ינסה לגרום בעזרתה נזק, ואחד הדיירים, שהשכלתו לוקה בחסר, כנראה, חרט עליה "רקבת לטיחואנה." גם את זה לא טרחו אנשי האחזקה לתקן.
בעובדה שהארי היה עדיין לבוש היתה סיבה לדאגה, ושמתי לב לכך שפיט או'מירה, איש הביטחון של חדר המיון, עומד עדיין ליד הדלת ונראה מוטרד. היו לו פנים גדולות וסנטר כפול, והוא היה מסוגל להכניע את רוב המטופלים שנראו מאיימים, אבל הארי היה יריב שקול.
"שלום, מר שפירו," אמרתי. "אני דוקטור קוֹפֶּר, פסיכיאטר מומחה. אני רוצה לשוחח איתך, אבל לפני כן אולי תחליף את הבגדים ותלבש חלוק? זה הנוהל של בית החולים."
הארי הרים את ראשו וראיתי לראשונה את עיניו הכהות. הבנתי מדוע פיט לא התעקש. הן דמו לגחלת לוחשת של מדורה שכבתה, אך תתלקח מיד אם ילבו אותה. מכל תכונותיו של הארי, היכולת שלו להפחיד היתה המרשימה ביותר. אפילו עכשיו, במצבו, לא הייתי מתעסק איתו. הוא היה בנוי לתלפיות וחטוב, כאילו אנרגיה עצבנית שרפה בו את כל השומן המיותר. עיניו היו שקועות בפנים רזות, עם מצח משופע ואף נשרי. הוא נראה כמו חייל רומאי שפיקד על לגיון אכזרי, שהגיע זה עתה מהקרב לאחר שכבש את חבל הגאלים ולא לקח שבויים.
"הכול זיבולי מוח," מלמל. "אני לא משוגע."
"מובן שלא," אמרתי. "אבל יש לנו כללים שמטרתם להגן על כולם. אתה מכיר את הבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה, נכון? אתה לא רוצה להיות זה שעושה בעיות."
זה היה המשפט הקבוע שלי, וההשוואה לא היתה רעה — גם אנחנו חששנו מכלי נשק חבויים. אחר כך התברר לי שהארי לא היה בשדה התעופה לה גווארדיה כבר הרבה זמן, אבל זה הצליח. הוא הביט בי כמה שניות ואז הניד בראשו.
"בסדר, בוא נעשה את זה," נהם.
"טוב. מר או'מירה ייקח את הדברים שלך ויביא לך חלוק, ואני אבקש מהאחות לקחת לך דם. ואז אני אחזור."
חזרתי לחדר הרופאים ומצאתי את מייזי מעיינת בגיליון הרפואי של הארי, שהמחשב פלט רגע קודם. לכל המטופלים נמדד לחץ הדם ונבדק הביטוח הרפואי שלהם לפני שהגיעו אלינו.
"נראה לי שלא תהיה לו בעיה לשלם את ההוצאות," אמרה.
"תבדקי אם יש מקום במלון ארבע העונות, ליתר ביטחון."
זה היה השם שבו כינינו את מחלקת יורק מזרח, מחלקה ובה שש מיטות בקומה האחת-עשרה, גרסה יקרה יותר של שתים-עשרה דרום, והיא נועדה לאלה ששילמו 700 דולר ביום מעבר לתשלומי הביטוח כדי ליהנות מתנאים טובים יותר. האוכל היה משובח יותר ולכל חולה היה חדר משלו עם שירותים צמודים — אם כי הדלתות ננעלו בדיוק באותו אופן כדי למנוע מהדיירים לצאת. זה דמה יותר למלון, אבל מלון שבו אי-אפשר לעשות צ'ק אאוט.
"מי זה היה, בטלפון?" שאלתי.
"שרה דנקן. גברת שפירו התקשרה אליה לפני שהם הגיעו, והיא רצתה לדעת מה קורה. אמרתי שאתה מטפל בעניינים, ושהם בשליטה."
שרה דנקן היתה נשיאת בית החולים האפיסקופלי, ילידת שיקגו עם שיער כסוף, ששכללה את המרץ שלה לדרגת אמנות ניהולית. נזכרתי שנורה שפירו יושבת במועצת המנהלים של בית החולים — מה שמסבך את העניינים עוד יותר, מפני שהקריירה של דנקן נתונה בידיה. הצצתי בתיק של הארי וראיתי שהוא בן חמישים ושמונה וטופל בעבר בבית החולים האפיסקופלי, אבל רק לבדיקות שגרתיות כגון קולונוסקופיה. לחץ הדם שלו היה קצת גבוה והוא קיבל ליפיטור, אך פרט לכך בריאותו היתה טובה.
בחדר ארבע הארי עדיין היה על המיטה ולא בתוכה, אבל עכשיו לבש חלוק, ואחות גלגלה משם עגלת טיפולים, לאחר שלקחה ממנו דם לבדיקה.
"ככה," הוא אמר, "אז אתה דוקטור קוּפֶּר?"
"כן," אמרתי. כותבים את זה קוּאוּפֶּר, אבל לא שומעים את האלף," אמרתי והרגשתי מגוחך כמו תמיד כשנאלצתי להסביר את שמי.
"סוג של יוהרה בריטית?" הוא אמר בלגלוג.
"אולי אתה יכול להסביר לי למה אתה כאן," אמרתי.
הארי השתתק כדי לשקול את השאלה, וראשו שקע. הוא נראה אדיש ודיבר לאט — שניהם תסמינים של דיכאון. התחלתי כבר להבין משהו על המתרחש בראשו. זה נראָה כמו גבר במשבר אמצע החיים, מהסוג שהתמודדנו איתו כמעט מדי יום. ידעתי שאצטרך לבדוק מה קורה מתחת לפני השטח, אבל לא הייתי מודאג. הוא נתון כנראה בכאב נפשי קשה יותר מכפי שחווה מעולם, אבל זה יעבור.
"אני לא מרגיש כל כך טוב," הוא אמר בדכדוך. "עוברים עלי ימים קשים. איבדתי את מקום העבודה שלי."
הוא נעץ את מבטו בפרוזדור, ואני חיכיתי, למקרה שירצה להוסיף משהו, אבל הוא שתק. הוא לא סיפר לי יותר מהנדרש, ולכן היה לי קשה לקבל מושג מדויק על מצבו. עברתי על רשימת השאלות הרגילה.
"אני רוצה לשאול כמה שאלות על מצב בריאותך, מר שפירו. איך התיאבון שלך?"
"בסדר. אני אוכל."
"אתה שותה אלכוהול?"
"קצת. כוס יין בארוחת הערב."
"לוקח תרופות?"
"לא מהסוג הזה."
"לכמה שינה אתה זקוק בלילה?"
"אני יכול להסתדר עם חמש שעות. הייתי מגיע למשרד בשש בבוקר, להתחיל מוקדם."
"בעבר האם היו תקופות ממושכות שבהן הרגשת עצוב או מיואש?"
"זה אף פעם לא קרה לי."
"היו לך אי-פעם תקופות ממושכות שבהן הרגשת נלהב, מלא אנרגיה, כאילו אתה על פסגת העולם?"
הארי הביט היישר בעיני ונראה שהבין לאן אני חותר.
מטופלים רבים שהגיעו עם תלונה על דיכאון סבלו מהפרעה דו-קוטבית שלא אובחנה קודם, כי התקופות של מצב הרוח המרומם היו מתונות וסתגלניות במידה שאפשרה להם להגיע למשרות בכירות. הכרתי כמה מטופלים כאלה מוול סטריט וגם כמה רופאים.
"אני לא משוגע, אמרתי לך."
"לא התכוונתי לרמוז שכן. אני צריך לשאול אותך עוד שאלה אחת. עם כל מה שעובר עליך, האם חשבת אי-פעם לשים קץ לחייך?"
הוא עצר כאילו הוא צריך לשקול את השאלה בזהירות, וזה כשלעצמו אמר משהו. בגלל זה אשתו הביאה אותו לכאן, חשבתי.
"אני לא יכול לעשות את זה לנורה," אמר בסופו של דבר.
"טוב," אמרתי, אף על פי שתשובתו לא היתה ישירה, והיה ברור שהוא לא מספר לי הכול. אבל היה לי מספיק מידע כדי להתחיל להקל עליו. "אני ארשום לך כדור הרגעה שיעזור לך להרפות את הלחץ. אני אבקש מהאחות להביא לך. בינתיים אני רוצה לדבר עם אשתך, אם אתה מסכים."
יצאתי מהחדר הקטן ועברתי דרך דלת נעולה בקצה הפרוזדור אל חדר ההמתנה שמעברה השני. שם, על כיסא מלוכלך תחת אור ניאון קודר, ישבה נורה שפירו. הארי לא הפתיע אותי, אבל אשתו כן. היא היתה צעירה יותר, אולי בת ארבעים וחמש, אבל לא התאימה לאב-טיפוס האישה השנייה של וול סטריט, רזה ובלונדינית. היא נראתה יותר כמו מורה או מרצה באוניברסיטה. שערה החום-כהה גלש על פנים חתוליות בעלות עצמות לחיים רחבות וגבוהות, והיא הרכיבה משקפיים מלומדים במסגרת שריון צב. היא הביטה בי בחביבות, עיניה רכות ועצובות.
אחדות מהנשים שראיתי על הכיסא הזה היו אחוזות, בנוסף לחרדה ולאי-ודאות של בת זוג שיקירה חולה, גם כעס בלתי-נשלט כמעט. אתה לא מבין, אמרה לי אחת מהן, לא זאת היתה העסקה. האישה השלימה עם מצב שבו חייתה שעות ארוכות לבדה, גידלה בעצמה את הילדים, ניהלה את משק הבית והשתתפה בארוחות ערב חגיגיות ומשעממות תוך העמדת פנים שהיא נהנית מהן. בתמורה זכתה במעמד של אשת זכר אלפא שדואג לעושרה ולמעמדה, וקרנות ומועצות מנהלים התחרו על נדיבותה. היא לא חתמה על החוזה כדי לראות את בעלה הופך לשבר כלי שאיבד את האמונה בעצמו.
נורה לא נראתה כזאת. היא לא הפגינה כעס או תרעומת על כך שנאלצה לשבת בחדר המיון. הדבר היחיד שקרן ממנה היה אהבה ודאגה להארי, כאילו שום דבר שיעשה לא יערער את רגשותיה כלפיו. היה בה משהו, כשישבה והמתינה בסבלנות לחדשות על בן זוגה הנתון במצוקה, היה בה משהו שנגע בי. כזאת צריכה להיות בת זוג — תמיד האמנתי בכך: כזאת היתה אמי, עד שבגדו בה.
"גברת שפירו? אני ד"ר קופר. בדקתי את בעלך ובאתי לשוחח איתך, אם אפשר."
"תודה, דוקטור."
נורה פכרה את ידיה בעצבנות כשהתיישבתי לידה. על אצבע אחת ענדה טבעת כסף עתיקה, שדוגמה סבוכה היתה חרוטה עליה. הטבעת נראתה כמו משהו שנורה מצאה בעצמה בחנות נידחת ולא סתם חטפה ללא מחשבה בטיפאניס. היא הביטה בי בעצב, כאילו אנחנו חברים ותיקים והיא בוטחת בעצתי.
"חשבתי שכדאי שאביא את הארי, ליתר ביטחון," אמרה. "צדקתי?"
"אני בטוח שזאת ההחלטה הטובה ביותר. את יכולה לספר לי מה הדאיג אותך?"
"אני לא יודעת איך לתאר את זה. הוא איבד את העבודה שלו, אתה יודע. זה היה כל כך לא הוגן, מה שהם עשו לו. זה קרה בסתיו האחרון. אחר כך הוא התחיל להידרדר, להתרחק. נהיה הרבה יותר שקט מקודם, ונראה כאילו הוא סובל כל הזמן. הוא היה מתעורר בלילות. לפעמים מצאתי אותו מסתובב בדירה בשלוש לפנות בוקר. הוא לא היה מסוגל לסבול את מה שקרה."
"מה גרם לך לבוא הנה?"
"נסענו לאיסט המפטון לסוף השבוע. יש לנו בית שם. היום אחר הצהריים יצאתי לטייל על החוף, וכשחזרתי לבית שמעתי מוזיקה רועשת בחדר העבודה שלו. נכנסתי לחדר והוא ישב שם ובהה בחלון. הוא אחז ביד כוס קוקטייל ו..." היא חיפשה בתיקה, "זה היה על השולחן."
היא הוציאה מהתיק חפץ מבריק והעבירה אותו אלי. הסתכלתי בכף ידי וראיתי אקדח ניקל עם קת עשויה עץ אגוז. היה לו קנה קצר ועבה עם כוונת חרוטה בקצהו. ראיתי שבצדו של האקדח צוין "מיוצר באיטליה." הוא היה קר וכבד, וכמעט הפלתי אותו על הרצפה מרוב תדהמה.
"פיט?" קראתי. קמתי מכיסא חדר ההמתנה כשהאקדח עדיין בידי וצעדתי צעד לאחור. דפקתי על הדלת הנעולה. פיט פתח אותה, ואני הושטתי לו את האקדח, הקת תחילה, כדי לא לכוון אותו אליו. לא הייתי מודע לכללי הזהירות בשימוש באקדח, אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות.
"הדבר הזה בטוח?" שאלתי.
פיט לקח את האקדח ובחן אותו, אחר כך שחרר תפס ושלף את המחסנית מקת האקדח. הוא הושיט לי בחזרה את שני החלקים בנפרד.
"זה בסדר, הוא נצור," אמר. "בֶּרֶטה צ'יטה. כלי יפה."
לא הצלחתי לחשוב על תשובה הולמת, לכן רק הנדתי בראשי, והוא חזר לתוך המחלקה. חזרתי לשבת ליד נורה וניסיתי להמשיך בשיחתנו כאילו שום דבר חריג לא קרה. פיט מצא לעתים קרובות סכינים אצל המטופלים כשנכנסו פנימה, אבל לי מעולם לא הושיטו אקדח.
"של מי הנשק הזה, גברת שפירו?"
"הוא אמור להיות שלי. זאת אומרת, אף פעם לא השתמשתי בו. לא הייתי יודעת מה לעשות בו. הרישיון הוא על שמו של הארי. היו כמה פריצות בסביבה, והוא אמר שאנחנו זקוקים לאקדח למקרה שאהיה לבדי בבית. הוא החזיק אותו בחדר העבודה שלו, נעול במגירה..."
נורה התנשמה בכבדות, לא מסוגלת להשלים את המשפט, ועיניה התמלאו דמעות בגלל המצוקה שאיימה להשתלט עליה. ריחמתי עליה, אישה שנאלצת לשאת באחריות הזאת לגבר שמעולם קודם לכן לא נזקק להגנה.
"אני מבקש שתאחסני אותו במקום בטוח," אמרתי. "חשוב מאוד שבעלך לא יוכל להגיע אליו בינתיים."
היא הנהנה, עדיין בולעת את רוקה במאמץ להחניק את רגשותיה. "אני יכולה לעשות את זה. יש לי כספת לתכשיטים שלי. הארי לא יודע את הקוד."
"בבקשה שימי אותו שם מיד," אמרתי והושטתי לה את האקדח ואת המחסנית, והסתכלתי בה כשהחזירה אותם לתיק, לצד תכשירי האיפור והדברים הרגילים. "צדקת בהחלט שהבאת אותו לכאן."
וזאת היתה לשון המעטה, כמובן. גבר לבן בגיל העמידה עם כמה תסמינים של דיכאון קשה, כולל מחשבות אובדניות, ששותה ומחזיק באקדח? עזבו את חשיבותו של האיש לבית החולים ואת מעורבותה של דנקן, זה מקרה מובהק של אשפוז מטופל מחשש שיזיק לעצמו. נשים שדיברו על התאבדות לא היו לרוב אלה שצריך לדאוג להן — אלא הגבר הבודד שמעולם לא אמר מילה אלא הלך יום אחד ליער ושם קץ לכול. השאלה היחידה היתה אם הארי ייעתר או שניאלץ לאשפז אותו נגד רצונו.
"אתה כל כך מבין, דוקטור. אני ממש מודה לך," אמרה.
היא רכנה לפנים והניחה את ידה על גב ידי. כף ידה היתה חמה, וכשהשאירה אותה שם לרגע קצר ראיתי דמעות בעיניה. לצערי ידעתי שלא אוכל לרפא את בעלה למענה בו במקום, אבל האמנתי שנוכל להשיב אותו לבריאות סבירה בתוך חודש או חודשיים. ביקשתי את סליחתה והלכתי לבדוק עם מייזי. חדשות טובות: נמצאה מיטה ביורק מזרח. פחדתי לחשוב על תגובתה של דנקן לו נאלצתי להכריח את הארי לישון בשתים-עשרה דרום בחדר משותף עם חולה פסיכוטי.
אבל יש אנשים שקשה לרַצות.
"לא בא בחשבון," השיב הארי להצעתי שיחתום על אשפוז. הוא היה עדיין בחדר ארבע, ועכשיו עמד בחלוק. החלוק הגיע רק עד אמצע רגליו והשאיר את קרסוליו חשופים, והרעד שלו החמיר.
"מר שפירו, אני מבין ללבך, אבל אין לי כל ספק שכדאי לך להתאשפז כדי שנוכל לעזור לך מיד."
"מה יקרה אם אסרב?" אמר ונעץ בי מבט קשה.
זאת היתה שאלה קשה, שהתשובה האמיתית שלה היתה אני איאלץ לכלוא אותך. ניסיתי לנסח את זה בצורה מרוככת. "למען האמת, אני חושש מאוד למצב בריאותך, וחובתי להגן עליך. יש לנו סמכות לאשפז אותך בכפייה."
"זה נשמע כמו איום," הוא אמר ונחיריו התרחבו.
"לא הייתי מנסח את זה כך," אמרתי בנימה מרגיעה. "אני באמת חושב שהדרך הטובה ביותר, מכל מיני סיבות, היא שתהיה אצלנו. אשתך סיפרה לי שמצאה אותך עם אקדח היום אחר הצהריים, וזה מדאיג אותי מאוד."
קיוויתי שהעובדה שהזכרתי את האקדח תחלץ ממנו את האמת על מה שחשב באותו חדר, אבל הוא לא הגיב ישירות. ראשו צנח עד שנתלה ברפיון בין כתפיו. הוא נאנח, הרצון למאבק נטש אותו.
"אני חייב לדבר עם נורה," אמר.
עשר דקות אחר כך נחתמה העסקה, ואני שוחחתי בטלפון עם האחות האחראית ביורק מזרח. לא שלחנו מטופלים מחדר המיון עם דוח מלא, אלא רק עם תמצית האבחנה הראשונית לגבי מצבם הנפשי: מסוכן לעצמו, מסוכן לאחרים, אינו מסוגל לדאוג לעצמו — הסיבה לכך שאנחנו מאשפזים אותם במחלקה סגורה ולא שולחים אותם לדרכם עם כמה גלולות ועם תור למרפאות חוץ. כאשר יוקצו להם רופא מומחה ורופא מתמחה הם ייבדקו שוב. תפקידי כמעט הסתיים.
"אני מאשפז גבר בן חמישים ושמונה עם אבחנה מבדלת של הפרעת הסתגלות מלווה בחרדה ובדיכאון קשה," אמרתי, וציינתי בקצרה את התסמינים והתופעות של הארי. "יש לו אישה תומכת והיא תבקר מחר."
כשיצאתי ראיתי את פיט דוחף את הארי בכיסא גלגלים בכיוון המעליות ואת נורה מביטה בהם עד היעלמם. כל מי שאשפזנו הועלה למחלקה כך, כשכל הרשומות שלו מונחות על ברכיו, כדי להקשות עליו להימלט בדרך. חשבתי שלא אשוב לראות אותו.
