דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - זה הסוף שלך / ריאן נורת, מתיו בנארדו ודייוויד מלכי טעימת קריאה

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> זה הסוף שלך / ריאן נורת, מתיו בנארדו ודייוויד מלכי טעימת קריאה
 

זה הסוף שלך | אוסף סיפורים
התאבדות
המוכר הניח את האקדח על הדלפק.
"יש תקופת המתנה של שבעה ימים."
טומי קילף מחבילת השטרות עוד שתי מאיות, הניח אותן על הדלפק
ודחף אותן לכיוונו. המוכר היסס, ואחר כך שלשל את השטרות
לכיסו והכניס את כלי הנשק לשקית נייר חומה.
"יש שבוע ארוך ויש שבוע קצר."
הוא הכניס לשקית גם קופסת קליעים ואחר כך עשה חשבון.
"אתה צריך עוד תחמושת?"
"לא," ענה טומי. "קופסה אחת בטח תספיק.
גשם השתין על המדרכות בדרך לדירה, הגשם הראשון שירד
על העיר זה חודשים רבים. המים חרצו בלחייו נהרות שמנוניים,
עם טעם קלוש של דלק ואפר. לפחות העיר הזאת עקבית,
הוא חשב לעצמו, אפילו הגשם פה דפוק. הוא ברח לתוך בית קפה
מוּכר כדי להקל את הצינה. הוא הזמין מה שתמיד הזמין,
ופשפש בכיסיו כדי למצוא מטבעות בסכום המדויק.
"אתה מבין מה הפסיכים האלה עושים?"
טומי עקב אחרי מבטו של הבחור שמאחורי הדלפק,
דרך חלון הראווה, אל המדרכה שממול.
חבורת סרבנים – סרבני גורל  – התאספה בפינה,
וחבריה ניסו למנוע מהגשם לכבות את האש שהציתו בתוך פח זבל;
בגלל הגשם, זלג דיו מהשלטים שהחזיקו.
אחד מהם, נער לבן ושמנמן עם ראסטות לא אמינות,
שלף כרטיס לבן בגודל של הכרטיסיות שהתלמידים של טומי
היו מסכמים עליהם חומר לפני מבחנים, וזרק אותו לאש.
הוא פסע צעד אחורה בזרועות פרושות, והתמוגג מתרועות התמיכה
שהמפגינים המטירו עליו.
"כן, בטח, דפוק אחד, עכשיו בטוח לא יקרה לך כלום," אמר הבחור.
הוא סיים להכין את מה שטומי הזמין והעביר לו כוס קרטון מהבילה.
"מה המטרה של החרא הזה שהם עושים?"
טומי משך בכתפיו. "זה משהו סמלי.
זעם נגד גסיסת האור, משהו כזה. טבע האדם, זה הכול."
"נראה לי יותר כמו זעם נגד למצוא עבודה, סתם היפּים טיפשים."
הצעיר שלף סמרטוט מחגורת הסינר שלו וניגב את הטיפות
הספורות שנשפכו מהכוס של טומי על הדלפק.
"רוצה לדעת מה כתוב בכרטיס שלי? נשרף למוות.
חדשות רעות, נכון? לא שלפתי קלף מנצח, נכון? אבל אני ממשיך לעשן.
כי מה זה משנה עכשיו? בעיני, איך שנמות זה איך שנמות.
ככה זה תמיד היה, עם המכונת-מוות המזוינת
או בלי המכונת-מוות המזוינת."
טומי לא אמר כלום, רק הריק לגרונו חצי מכמות הקפה בכוס,
נתן לה לחרוך לו את הגרון, לא היה לו אכפת.
הגשם בחוץ נפסק, והסרבנים, שעמדו במעגל, זרקו עוד כרטיס
למזבח של הבלתי-נמנע.
 
הוא שלשל את המעטפה לתיבת הדואר. בערב הקודם,
בחדר ששכר במוטל, הוא כתב כל מה שצריך, את כל הסיפור.
הוא הסתכל איך הכתובת של מֶל – הכתובת החדשה שלה –
נבלעת בלוע התיבה, והתפלא כמה גדול השינוי שכמה אותיות
ומספרים בסדר חדש יכולים לחולל בחיים שלך.
היא תקבל את המכתב בסוף השבוע כנראה, אבל עד אז
היא כבר תדע. היא כבר תשמע על זה בחדשות או שמישהו
כבר יספר לה. שמו יינשא בפי אלפי מומחים עוד לפני שעת העומס.
המון אנשים ישאלו למה, אבל רק היא תדע את התשובה.
הייתה לו תחושה שכך נכון לעשות.
הוא המתין על המדרכה שיתחלף האור ברמזור ושם לב שבצד
השני של הכביש יש בר. תמיד יש בר במרחק הליכה מהמקומות
האלה, בלי יוצא מן הכלל, או חנות למשקאות חריפים.
הם כמו דגי נקאי, הניזונים מבִטנהּ של מכונת המוות בכל אשר תצוץ.
עכשיו הוא ראה כמה אנשים בתוך הבר, ראשיהם מורכנים ועל פניהם
ההבעה האטומה האופיינית והייחודית למצבם.
אחדים הניחו מולם את כרטיסי המוות שלהם,
בהו בהם כאילו הם מחכים שהדיוֹ ישנה את צורתו,
שהיקום ישהק, שהגורל יצחק ויגיד, "סתם, עבדתי עליכם."
אחרים צחקו ופיזזו, כאילו הם חוגגים קידום בעבודה
ולא התוודעות אל קִצם.
 
טומי חיכה בתור, חייך אל הצעירה שמאחורי מחיצת הזכוכית
ושלשל לקופתה 11.5 דולר תמורת הכרטיס שלו.
מכונות המוות כבר היו מצויות בכל פינה – במרפאות,
בדוכנים בקניונים. גם מופלאות בתכלית וגם שגרתיות לגמרי.
אך לא המכונה הזו. המכונה הזו הייתה המכונה הראשונה.
מכונת המוות הראשונה שהומצאה, משומרת בבניין זכוכית-וכרום
שהיה ספק מוזיאון ספק פארק שעשועים.
אם הייתם הופכים את אושוויץ לפארק שעשועים.
טומי התעלם ממסכי הפלזמה העצומים שגוללו בכובד ראש
את תולדות המקדש הזה בקולו החלק והמנחם של הקריין,
והציגו את התמונות המפורסמות ביותר בעולם.
מכונת המוות הראשונה, ומאחוריה עומדים בשורה כל ממציאיה,
מחייכים מאוזן לאוזן בגאווה האופיינית למי שיודעים
ששינו את העולם. הוא שמע את השמועות, כמובן,
שהמכונה הומצאה בטעות, שהם ניסו בכלל ליצור משהו אחר
והמציאו את זה בלי להתכוון בכלל.
בכל מקרה, עכשיו הם היו עשירים כקורח, לפחות אלה שעוד חיים.
לא המבוגר שביניהם, איש עם חיוך של סבא של נורמן רוֹקוול
שהתנשק צרפתית עם קנה של רובה ציד חצי שנה
אחרי שצולמה התמונה.
טומי שאל את עצמו אם הוא טרח לקרוא קודם את כרטיס המוות שלו.
האם הידיעה היא שדחפה אותו אל מותו, או אי-הידיעה?
האם זה משנה בכלל?
טומי השתלב בתור שהתפתל לו עד המכונה.
זה היה יום עבודה, ולא היו הרבה אנשים.
לקח לו רק דקה ומשהו להגיע לראש התור.
מילותיה של המכונה קיבלו את פניו כפי שקיבלו
את פניו של כל מי שניגש אליה.
"נא להכניס את האצבע." המשפט הזה הפך לשורת המחץ
של אלפי בדיחות ומונולוגים וכותרות בשנים האחרונות,
אבל לדעתו של טומי, אף אחד מהם לא היה מצחיק.
מה, לא יכלו להשקיע קצת מאמץ במשפט יותר מלוטש?
לא יכלו לפנות לאיזה מחבר של רב-מכר כדי שיעבור עליו,
ימציא משהו יותר קליט, משהו שיצחיק אותך באוטובוס בדרך הביתה?
הוא עיווה את פרצופו כשהמחט דקרה את אצבעו ושאבה
את פנינת הדם הקטנה שבצבצה ממנה.
המכונה זמזמה, הציגה לרגע את הכתובת "תודה", וירקה את הכרטיס.
טומי לקח אותו וזז הצדה כדי שהבחורה הג'ינג'ית שעמדה מאחוריו
תוכל לגשת למכונה. היא הייתה צעירה, בת תשע-עשרה בערך,
ורעדה עד כדי כך שהיה ברור שהיא עושה את זה בפעם הראשונה.
הוא לא הצליח להחליט אם לקנא בה או לא.
הוא קרא את הכרטיס, רק מילה אחת.
שבע אותיות, בלי ניסוח חליפי. מצד אחד סופית כל כך, ומצד שני,
במובן מסוים, כל כך משחררת.
טומי היה חופשי מהדאגה מפני תאונות דרכים או התרסקויות
מטוסים או סרטן. אותה מילה שחרצה את גורלו גם הקנתה לו,
במובן מסוים, חסינות מושלמת. האם הוא בא הנה רק בגלל המילה?
האם היה לו האומץ לעשות מה שיש לעשות אם המילה הייתה אחרת?
הוא מרח דם על הכרטיס, השליך אותו לפח האשפה הקרוב
יחד עם ספקותיו. הוא הכניס את היד לכיס, הרגיש את צורת האקדח,
המוצקה והמנחמת.
הג'ינג'ית התרחקה מהמכונה, ועיניה הנעוצות בכרטיס התמלאו דמעות.
פניה החווירו, רגליה קרסו תחתיה, והיא התיישבה על הרצפה. הוא השתופף לידה.
"פעם ראשונה?"
היא הסתכלה עליו, אבל בהתחלה נדמה היה שהיא לא רואה אותו.
אחר כך מבטה התמקד בו והיא מחתה את הדמעות בגב ידה.
"כן. כנראה שלא הייתי באמת מוכנה לזה."
ידה השנייה אחזה בכרטיס בכוח שהלבין את מפרקי אצבעותיה.
טומי הצליח לקרוא חלק מהמילה "התפוצצ–" ואֶת השאר הסתירו האצבעות.
"עוד לא פגשתי בן אדם אחד שכן היה מוכן."
הוא שלף ממחטת נייר מהכיס שלא הכיל את האקדח והושיט לה אותה.
"אולי זו טעות."
טומי חייך. "אולי. אומרים שהיא חסינה מטעויות,
אבל מספיק שהיא תטעה פעם אחת, נכון?"
היא השיבה לו חיוך חלוש, ואחר כך נראתה כאילו יש לה בחילה עזה.
היא טלטלה את ראשה. "אמא שלי אמרה לי לא להיבדק.
היא אמרה שעדיף לא לדעת. עכשיו אין חרטות, נכון? כאילו...
שום דבר שאני אעשה מעכשיו לא משנה."
הוא קם והחזיר את ידו לכיסו, לחבוק את האקדח.
הוא הושיט לה את היד השנייה, והיא אחזה בה וקמה,
אם כי ברכיה התקשו לשאת את משקלה.
לרגע, חמוקי פניה הזכירו לו את מל, והוא הרגיש שנחישותו מתערערת.
האם יש לו הזכות? אבל אז חזרו עיניו למסך שמעליו, לתמונה,
לפנים המחויכות. האם יש לו הזכות? האם להם הייתה הזכות?
הם הרגו את כל העולם. הג'ינג'ית הצעירה הזו צריכה למות
למען הסיכוי – הקלוש – להשיב את העולם לחיים.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"אליס."
אגודלו ליטף את גב ידה. "אליס, תעצמי את העיניים בבקשה."
ביום אחר היא הייתה אולי חושדת במניעיו, אבל היום הוא היה המגע האנושי,
הוא היה הניחומים, וזה הספיק לה. היא עצמה את עיניה.
טומי שלף את האקדח מהכיס, משך את הפטיש.
הוא חשב על המילה שלו, על המילה שלה, ועל מיליארדי כרטיסים קטנים,
אטומים ומחורבנים בכל רחבי העולם, שכל אחד נושא מילה משל עצמו.
מספיק שהיא תטעה פעם אחת, הוא אמר לעצמו. רק פעם אחת.
הוא הרים את האקדח וכיוון אותו לאמצע מצחה.
אבל...
בטנו התכווצה כשהאמת האיומה הלמה בו.
הוא דמיין את הפטיש נופל, את הניצוץ, את הכדור שנהדף
קדימה מעוצמת ההתפוצצות.
מעוצמת ההתפוצצות. המכונה, המכונה המזוינת,
תנצח ניצחון טכני, אבל ניצחון הוא ניצחון.
הוא התרחק ממנה בצעדים כושלים, והיא פקחה את עיניה, מבולבלת.
כשראתה את האקדח שבידו, עצרה את נשימתה.
הוא הסתובב במהירות לעבר ראש התור, לעבר קולה של המכונה
הפולטת עוד הצהרת אבדון. עוד לא מאוחר מדי.
עוד יש לו הזדמנות לנצח אותה.
הוא כיוון את האקדח אל האיש שעמד בראש התור,
איש פרוע שיער במעיל גשם ארוך.
"אתה!" הוא שמע את צרחות ההמון, את הצפצופים של מכשירי הקשר
ושאון המגפיים של המאבטחים הרצים.
היו לו שניות בודדות. הוא סגר את המרחק ביניהם,
הצמיד את קנה האקדח לראשו של האיש.
"מה כתוב בכרטיס שלך?"
הכרטיס של האיש היה מונח במגש של המכונה, הפוך, עתיד שטרם נכתב.
האיש היה קר רוח – למה הוא כל כך קר רוח?
טומי צרח: "תרים אותו ותגיד לי מה כתוב!"
האיש חייך אליו.
בזעם, בקדחתנות, חטף טומי את הכרטיס מידיו, הפך אותו,
הזדעזע מעוצמת הדֶז'ה-ווּ. על הכרטיס היה כתוב "התאבדות".
האיש משך בכתפיו. המעיל נפל על הרצפה.
טומי ראה את החוטים המקיפים את החזה שלו, עוברים בתוך לבנים אפורות
שנראו כמו חימר, מובילים אל משהו שנראה כמו שלט-רחוק
של טלוויזיה שהאיש אחז בידו. זה נראה לו מוזר;
בדיוק כמו דברים כאלה שתמיד רואים בסרטים.
"אין גורל," אמר האיש, ובעיניו ניצוץ של טירוף.
טומי רצה לצחוק כשהאיש לחץ על הכפתור.
הרי המכונה לא אמרה שההתאבדות תהיה ההתאבדות שלו.
היא צריכה לטעות רק פעם אחת.
אבל זה לא יקרה היום.
 
סיפור: דייוויד מייקל וורטון
איור: בריאן מק'לכלן
 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים