דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - המעבר / ג'סטין קרונין פרק ראשון

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> המעבר / ג'סטין קרונין פרק ראשון
 
| המעבר - ג'סטין קרונין

פרק ראשון

לפני שהיתה לילדה משום מקום, זו שהופיעה, הראשונה והאחרונה והיחידה, זו שחיה אלף שנה, היא היתה סתם איימי, ילדה קטנה מאַיוֹוָה. איימי הרפר בֶּלָפוֹנטֶה.
ביום שאיימי נולדה, אמה ג'נט היתה רק בת תשע־עשרה. ג'נט קראה לה איימי על שם אמה, שמתה בילדותה, ושמה האמצעי של בתה היה מחווה לנֶל הרפר לי, זו שכתבה את אל תיגע בזמיר, הספר האהוב על ג'נט, ולמען האמת, גם הספר היחיד שהצליחה לגמור עוד כשהיתה בתיכון.
היא כמעט קראה לה סקאוּט, על שם הגיבורה בספר, כי רצתה שבתה תגדל ותהיה בדיוק כזאת, קשוחה ומצחיקה וחכמה, כל מה שג'נט מעולם לא היתה. אבל סקאוּט היה שם של בן, והיא לא רצתה שבתה תיאלץ לספק הסברים כל חייה.
אביה של איימי היה איש שבא יום אחד למסעדה שג'נט עבדה בה כמלצרית עוד מגיל שש־עשרה, מין דיינר כזה שכולם קראו לו בּוֹקס כי הוא נראה כמו קופסה: כמו קופסת נעליים גדולה מכרום שניצבה ליד הכביש הראשי, ומאחוריה שדות של תירס ושל שעועית. מסביב לה, ברדיוס של קילומטרים רבים, לא היה דבר פרט למכונה לשטיפת מכוניות בשירות עצמי, כזאת שמשלשלים לתוכה מטבעות והיא עושה את כל העבודה.
האיש, ביל ריינולדס שמו, מכר קומביינים ומקצרות, מכונות חקלאיות גדולות כאלה. והוא ידע לדבר במתק שפתיים, ואמר לג'נט שוב ושוב, כשמזגה לו קפה וגם אחרי כן, כמה היא יפה, וכמה הוא אוהב את שערה השחור כפחם, את עיני השקד שלה ואת מפרקי ידיה הדקים.
והוא אמר את כל זה כאילו באמת התכוון לכך, לא כמו הבנים בבית הספר, שפלטו את הדברים כלאחר יד, רק כדי שתניח להם לעשות בה כרצונם. היתה לו מכונית גדולה, פונטיאק חדשה לגמרי, עם לוח מחוונים שזהר כמו חללית ומושבי עור צהבהבים כמו חמאה. היא יכולה לאהוב את האיש הזה, חשבה לעצמה, לאהוב אותו באמת ובתמים. אבל הוא נשאר בעיירה רק כמה ימים, ולאחר מכן המשיך בדרכו. כשסיפרה לאביה על מה שקרה, הוא רצה לצאת ולחפש אותו, לאלץ אותו לקחת אחריות. אבל ג'נט ידעה ולא יכלה לספר שביל ריינולדס נשוי, הוא היה גבר נשוי.
היתה לו משפחה מעבר לגבול, בלינקולן שבנברסקה. הוא אפילו הראה לה את התמונות של הילדים שלו שהוא החזיק בארנק, תמונות של שני ילדים קטנים במדי בייסבול, בובי ובילי. אז לא משנה כמה פעמים שאל אותה אביה מי הגבר שעשה לה את זה, היא סירבה לומר. היא אפילו לא אמרה לו מה שמו.
האמת היא שזה לא הפריע לה, לא ממש: לא ההיריון, שעבר עליה בקלות כמעט עד הסוף, וגם לא הלידה עצמה, שהיתה קשה אבל מהירה, ובעיקר לא התינוקת, איימי הקטנה שלה. כדי להוכיח לג'נט שהוא סלח לה, שיפץ אביה את חדר השינה של אחיה והפך אותו לחדר ילדים, הוריד מעליית הגג את העריסה הישנה, שגם ג'נט עצמה ישנה בה שנים קודם לכן, ובחודשים האחרונים שלפני הלידה אפילו ליווה את ג'נט לווֹלמארט כדי לקנות את כל הדרוש, כמו פיג'מה וגיגית קטנה מפלסטיק ומובייל נמתח שאפשר לתלות מעל העריסה.
הוא קרא באיזשהו ספר שתינוקות צריכים דברים כאלה, חפצים שאפשר להסתכל עליהם כדי שהמוח הקטן שלהם יתעורר ויתחיל לעבוד כמו שצריך. כבר מההתחלה התייחסה ג'נט לעובר בלשון נקבה, כי בתוך תוכה רצתה ילדה, אבל ידעה שהיא לא אמורה לומר דבר כזה, אפילו לא לעצמה. עשו לה אולטרסאונד בבית החולים בסידֶר פוֹלז, והיא שאלה את האישה בחלוק הפרחוני שהעבירה את כף הפלסטיק הקטנה על בטנה, אם תוכל לומר לה אם זה בן או בת.
אבל האישה צחקה, והביטה בתמונה של העובר שישן בבטן של ג'נט שהופיעה על המסך מולה; והיא אמרה לה, מותק, התינוק הזה ביישן. לפעמים אפשר לדעת ולפעמים זה לא ברור, וזו אחת מאותן פעמים. אז ג'נט לא ידעה, והיא אמרה לעצמה שזה בסדר גמור. אחרי שהיא ואבא שלה רוקנו את החדר של אחיה והורידו את כל הפוסטרים - של שחקן הבייסבול חוֹסֶה קאנסֶקוֹ, של להקה בשם קילֶר פיקניק, של הבנות מהפרסומת לבּאדווייזֶר - וגילו שהקירות במצב גרוע, הם צבעו אותו בצבע שעל־פי התווית נקרא "זמן חלום", מין צבע מוזר שנראה כחול וּורוד בעת ובעונה אחת, ומתאים לשני המינים.
אביה הדביק בשולי התקרה פס של טפט בדוגמה של ברווזים משתכשכים בבריכה, ושייף גם כיסא נדנדה ישן מעץ אדר שקנה במכירה פומבית, כדי שג'נט תוכל להתנדנד בו עם התינוק כשתחזור הביתה.
התינוקת, הבת שרצתה תמיד, נולדה בקיץ וקיבלה את השם איימי הרפר בֶּלפוֹנטֶה. נראה היה שאין טעם להשתמש בריינולדס, שם המשפחה של האיש ההוא שג'נט האמינה כי לא תראה שוב לעולם ושכעת, לאחר שילדה את איימי, גם לא רצתה לראות שוב לעולם. בֶּלפוֹנטֶה: הרי אין שם מוצלח מזה. פירושו "מזרקה יפה", וכזו בדיוק היתה איימי. ג'נט האכילה אותה, נענעה אותה והשכיבה אותה לישון, וכשאיימי בכתה באישון לילה כי היתה רטובה או רעבה או שלא אהבה את החושך, דידתה ג'נט במסדרון אל חדרה של בתה, ולא משנה עד כמה מאוחרת היתה השעה, או עד כמה עייפה היתה לאחר משמרת בבּוֹקס.
היא תמיד חיבקה אותה ולחשה באוזנה שהיא פה, לצדה, ושתמיד תעמוד לצדה. אם רק תבכי, אבוא בריצה, ככה זה בינינו, את ואני, לנצח נצחים, איימי הרפר בֶּלפוֹנטֶה הקטנה שלי. היא חיבקה אותה בחום ונענעה אותה עד שהשחר העולה הציץ פנימה מבעד לתריסים, עד ששמעה את הציפורים מצייצות בין ענפי העצים שבחוץ.
ואז מלאו לאיימי שלוש וג'נט נותרה לבדה. אביה מת, אמרו לה שהיה לו התקף לב, או אירוע מוחי. זה לא היה מסוג הדברים שצריך לבדוק. הדבר הזה, לא משנה מה בדיוק הוא היה, תקף אותו בבוקר חורפי אחד, כשניגש אל הטנדר שלו בדרכו לעבודה במעלית. הוא בקושי הספיק להניח את הקפה שלו על פגוש הטנדר ואז נפל ומת, בלי לשפוך ולו טיפה אחת. היא המשיכה לעבוד בבּוֹקס, אבל המשכורת כבר לא הספיקה לה, לא לאיימי ולא למה שמסביב, ואחיה, ששירת אי־שם בצי, גם לא ענה על מכתביה.
אלוהים ברא את איווה, נהג לומר, כדי שאנשים יוכלו לעזוב אותה ולא לחזור שוב לעולם. היא תהתה מה תעשה כעת.
ופתאום, יום אחד, נכנס אדם למסעדה. זה היה ביל ריינולדס. הוא השתנה איכשהו, ולא לטובה. בביל ריינולדס שזכרה היה משהו. היא נאלצה להודות שעדיין חשבה עליו מפעם לפעם, בעיקר על הדברים הקטנים, כמו האופן שבו צנח שערו הזהוב על מצחו כשדיבר, או האופן שבו נשף על הקפה שלו לפני ששתה, גם כשכבר לא היה חם במיוחד. הוא הקרין מעין אור חמים שעורר בה רצון להימצא בקרבתו. הוא הזכיר לה את מקלות הפלסטיק הקטנים שצריך לנער ואז הם זוהרים. האיש שנכנס למסעדה היה אותו אדם, אבל האור נעלם. הוא נראה מבוגר יותר, כחוש יותר. ניכר בו שלא התגלח או הסתרק ושערו היה שמנוני והזדקר לכל עבר. הוא גם לא לבש חולצת פולו מגוהצת, כמו פעם, אלא חולצת עבודה רגילה, כמו אלה שלבש אביה. והחולצה בצבצה מחוץ למכנסיו והיתה מוכתמת בבתי השחי. הוא נראה כמי שהעביר את הלילה בחוץ, במזג אוויר קשה, או בתוך המכונית אי־שם. הוא הישיר בה מבט כשנכנס בפתח, והיא עקבה אחריו לאחד מתאי הישיבה שבירכתי המסעדה.
"מה אתה עושה כאן?"
"עזבתי אותה," אמר, וכשנעץ בה מבט הריחה בירה בהבל פיו, וגם זיעה ובגדים מלוכלכים. "עשיתי את זה, ג'נט. עזבתי את אשתי. אני אדם חופשי."
"ונסעת עד לכאן כדי לומר לי את זה?"
"חשבתי עלייך." הוא כחכח בגרונו. "הרבה. חשבתי עלינו."
"עלינו? אין בינינו שום דבר. אתה לא יכול לצוץ פתאום ולהגיד לי שחשבת עלינו."
הוא הזדקף. "אבל זה מה שעשיתי. זה מה שאני עושה כרגע."
"עמוס כאן, אתה לא רואה? אין לי זמן לדבר איתך. אתה צריך להזמין משהו."
"בסדר," ענה לה, אבל לא טרח להציץ בתפריט שעל הקיר. הוא לא הסיר את מבטו ממנה. "אני רוצה צ'יזבורגר. צ'יזבורגר וקולה." היא שרבטה את ההזמנה, וכשהמילים החלו להתערפל מול עיניה הבינה שהיא בוכה. לפתע הרגישה כאילו לא ישנה חודש, אפילו שנה. רק חוט דקיק של כוח רצון החזיק את כובד תשישותה. פעם רצתה לעשות משהו בחיים, אולי להיות ספרית, להשלים את הלימודים, לפתוח מספרה קטנה, לעבור לעיר אמיתית, כמו שיקגו או דה מוין, לשכור דירה, להכיר חברים.
בעיני רוחה ראתה את עצמה מאז ומעולם יושבת במסעדה, מעין בית קפה אבל נחמד: זה היה בסתיו, בחוץ היה קר, והיא ישבה לבדה ליד שולחן קטן, סמוך לחלון, וקראה ספר. על שולחנה עמד ספל תה מהביל.
מדי פעם נשאה את מבטה אל החלון והציצה ברחובות העיר, בעוברים ושבים שהתהלכו במעילים ובכובעים. והיא תמיד ראתה גם את פניה, שהשתקפו בחלון וריחפו מעל דמויותיהם של העוברים ושבים. אבל כעת הרגישה שהחלום הזה רחוק, שהוא שייך למישהי אחרת.
כי נוספה לתמונה גם איימי, שהיתה מצוננת חצי מהזמן, או שחטפה קלקול קיבה בגן העלוב שהעבירה בו את ימיה בזמן שג'נט עבדה בבּוֹקס. ואבא שלה מת כך פתאום, כהרף עין, כאילו צנח לתוך דלת סתרים שנפערה בכדור הארץ. ועכשיו ביל ריינולדס יושב ליד השולחן כאילו יצא רק לרגע, ולא נעלם לארבע שנים.
"למה אתה עושה לי את זה?"
הוא נעץ בה מבט ארוך וסקר אותה מכף רגל ועד ראש, אחר־כך נגע קלות בגב ידה. "בואי ניפגש מאוחר יותר. בבקשה."
מאז הוא חי בבית איתה ועם איימי. היא לא ממש זכרה אם הזמינה אותו לגור איתן, או שאולי זה פשוט קרה. כך או כך, היא התחרטה על זה מיד. ביל ריינולדס הזה: מי הוא בעצם? הוא נטש את אשתו ואת ילדיו, את בובי ואת בילי בחליפות הבייסבול שלהם. הוא השאיר הכול מאחוריו בנברסקה. הפונטיאק נעלמה ולא היתה לו עבודה. גם אותה הוא עזב. עם הכלכלה של היום, הסביר, אף אחד לא קונה שום דבר.
הוא טען שיש לו תוכנית, אבל לג'נט היה נדמה שהתוכנית היחידה שלו היתה לשבת בבית, לא לעשות דבר למען איימי ואפילו לא לשטוף את הכלים של ארוחת הבוקר, בשעה שהיא עבדה כל היום בבּוֹקס. הוא הכה אותה בפעם הראשונה כשלושה חודשים לאחר שעבר לגור איתן. הוא היה שיכור, ומיד לאחר מעשה פרץ בבכי ואמר שוב ושוב שהוא נורא מצטער.
הוא כרע על ברכיו ומירר בבכי, כאילו היא עשתה לו משהו. היא צריכה להבין עד כמה קשה לו, אמר לה, עם כל השינויים שחלו בחייו. כל גבר היה מתקשה להתמודד עם זה. הוא אוהב אותה, הוא נורא מצטער, וזה לא יקרה שוב, לעולם. הוא נשבע. זה לא יקרה לה, וגם לא לאיימי. בסופו של דבר, שמעה את עצמה אומרת שגם היא מצטערת.
הוא הכה אותה בגלל כסף. ובבוא החורף, כשלא היה לה מספיק כסף בחשבון כדי לשלם עבור הדלק להסקה, הוא הכה אותה שוב.
"לעזאזל, אישה. את לא מבינה שקשה לי?"
היא ישבה על רצפת המטבח והחזיקה את ראשה הכואב. מעוצמת המכה איבדה את שיווי המשקל ונפלה. מוזר, אבל רק עכשיו, כשישבה על הרצפה, גילתה עד כמה היא מלוכלכת, מטונפת ומוכתמת, עם גושי אבק ואלוהים־יודע־מה־עוד שנצמדו אל תחתית הארונות, במקום שקשה לראות בדרך כלל. מחצית ממוחה הבחינה בלכלוך, ואילו המחצית השנייה נזפה בה: את לא חושבת בהיגיון, ג'נט. ביל הרביץ לך, וכנראה השתחרר לך איזה בורג אם דווקא עכשיו מטריד אותך האבק.
משהו מוזר קרה, כי פתאום העולם גם נשמע לה שונה. איימי צפתה בטלוויזיה למעלה, במכשיר הקטן שבחדרה, אך לג'נט היה נדמה שהיא שומעת את הקולות בראשה: את בּארני, הדינוזאור הסגול, ששר שיר על צחצוח שיניים. אי־שם במרחק שמעה גם את המסחרית של האיש מחברת הדלק להסקה, את שאגת המנוע שלה כשנסעה בכביש הגישה ועלתה על הכביש הראשי.
"זה לא הבית שלך," אמרה.
"את צודקת." ביל שלף בקבוק של ויסקי אוֹלד קרוֹ מהארון שמעל הכיור, ומזג מהמשקה לתוך צנצנת ריבה, אף־על־פי שהשעה היתה רק עשר בבוקר. הוא התיישב ליד השולחן, אך לא שיכל את רגליו ולא התרווח. "וזה גם לא הדלק שלי."
ג'נט הסתובבה וניסתה לקום, אך לשווא. היא הביטה בו דקה ארוכה כששתה.
"תעוף מפה."
הוא צחק, הניד את ראשו ולגם לגימה נוספת מהוויסקי.
"זה מצחיק," אמר. "את אומרת לי לעוף, בזמן שאת מרוחה על הרצפה." "אני מתכוונת ברצינות. תעוף מהבית שלי."
איימי נכנסה לחדר. היא חיבקה את הארנב שסחבה איתה לכל מקום, ועמדה בפתח לבושה בסרבל היפה שג'נט קנתה לה בחנות המפעל של אוֹשקוֹש בּגוֹש, עם רקמה של תותים מלפנים. אחת מרצועות הסרבל נפתחה וצנחה אל מותניה. עלה בדעתה של ג'נט שאיימי פתחה את הרצועה בעצמה, כי היא צריכה לשירותים.
"את על הרצפה, אמא."
"אני בסדר, מתוקה." היא התרוממה, כהוכחה לכך שהיא אכן בסדר. אוזנה השמאלית עדיין הצטלצלה, כמו בסרט מצויר, וציפורים התעופפו בראשה. היא ראתה גם דם על היד שלה. היא לא ידעה מאיפה זה הגיע.
היא הרימה את איימי בזרועותיה והשתדלה לחייך כמיטב יכולתה. "את רואה? אמא סתם נפלה, זה הכול. את צריכה פיפי, מתוקה שלי? את רוצה לשבת על הסיר?"
"תסתכלי על עצמך," אמר ביל. "תראי איך את נראית!" הוא נד בראשו ולגם עוד לגימה. "כלבה סתומה. היא בטח בכלל לא שלי." "אמא," אמרה הילדה והצביעה עליה. "נפצעת. יש לך פצע באף."
אולי בגלל הדברים ששמעה, או שמא בגלל הדם, פרצה הילדה בבכי.
"את רואה מה עשית?" שאל ביל, ואז פנה לאיימי, "בחייך. לא קרה שום דבר, מבוגרים רבים לפעמים. ככה זה."
"אני אומרת לך שוב, תעוף מפה."
"ומה תעשי בלעדי, תגידי לי. את אפילו לא יודעת למלא את המכל של הדלק."
"נראה לך שאני לא יודעת את זה? אני לא צריכה אותך שתגיד לי את זה."
בכיה של איימי גבר. ג'נט חיבקה אותה חזק, וחשה בלחות החמה שהתפשטה בחיקה כשהילדה נתנה דרור לשלפוחית השתן שלה. "בשם אלוהים, תשתיקי את הילדה."
היא הצמידה את איימי אל חזה. "אתה צודק, היא לא שלך. היא לא שלך ולעולם לא תהיה שלך. אם לא תעוף מפה, אני אזעיק את השריף, נשבעת לך."
"אל תעשי לי את זה, ג'ן. אני מזהיר אותך."
"הנה אני עושה את זה. זה בדיוק מה שאני עושה."
הוא עלה למעלה, טרק דלתות, אסף את חפציו והשליך אותם בחזרה לתוך אותם ארגזי קרטון ששימשו אותו כשעבר להתגורר איתן, כמה חודשים קודם לכן. למה היא לא חשבה על זה כבר אז, שמוזר שאין לו אפילו מזוודה? היא ישבה ליד השולחן במטבח, החזיקה את איימי בחיקה, עקבה אחרי השעון שמעל התנור וספרה את הדקות עד שיחזור למטבח כדי להכות אותה שוב.
אלא שאז שמעה את דלת הכניסה נפתחת, ואת הלמות צעדיו הכבדים במרפסת. הוא נכנס ויצא כמה פעמים, נשא את הארגזים החוצה והשאיר את הדלת פתוחה כך שאוויר מקפיא נשב לתוך הבית. לבסוף נכנס למטבח, וסוליות מגפיו הכתימו את הרצפה בעקבות של שלג.
"בסדר, בסדר. את רוצה שאעזוב? אין שום בעיה." הוא הרים מהשולחן את בקבוק הוויסקי. "הזדמנות אחרונה," אמר.
ג'נט שתקה, וגם לא הסתכלה עליו.
"אז זה מה שאת רוצה. בסדר. אכפת לך שאשתה עוד אחת, לדרך?" בו ברגע הושיטה ג'נט את ידה והעיפה את הכוס אל צדו האחר של המטבח, הלמה בה ביד פתוחה כאילו היתה כדור פינג פונג שחובטים בו במחבט. היא ידעה שתעשה זאת בערך חצי שנייה לפני שהכתה, אף שהבינה כי אין זה הרעיון המוצלח ביותר שעלה במוחה, אלא שאז כבר היה מאוחר מדי. הכוס פגעה בקיר בחבטה חלולה, ונפלה על הרצפה בשלמותה. היא עצמה את עיניה וחיבקה את איימי בכל כוחה, כי ידעה מה עתיד לבוא.
לרגע נשמע במטבח רק רחש הכוס שהתגלגלה על הרצפה. היא חשה בזעמו הגובר של ביל, שפרץ מתוכו כמו גלי חום.
"חכי ותראי מה מצפה לך, ג'נט. תזכרי מה אמרתי לך."
הוא פסע אל מחוץ למטבח ונעלם.
היא שילמה לאיש מחברת הדלק להסקה כפי יכולתה, והורידה את התרמוסטט לעשר מעלות. "איימי, מתוקה שלי, תחשבי שיצאנו לטיול קמפינג ארוך," אמרה לילדה כשדחפה את ידיה לתוך כפפות וכיסתה את ראשה בכובע צמר.
"את רואה, כבר לא כל־כך קר, לא ממש. זו פשוט הרפתקה." הן ישנו יחד תחת ערמה של שמיכות טלאים ישנות, ונשימתן התאבכה מעל פניהן בחדר הקפוא. היא מצאה עבודה נוספת בלילות, עבודת ניקיון בתיכון המקומי, והשאירה את איימי אצל השכנה. אבל אחרי שהאישה חלתה ואושפזה בבית החולים, נאלצה ג'נט להשאיר את איימי לבדה.
היא הסבירה לילדה מה עליה לעשות: תישארי במיטה, אל תפתחי את הדלת, פשוט תעצמי את העיניים ואני אחזור הביתה עוד לפני שתרגישי שהלכתי. היא התגנבה אל הדלת רק כשאיימי היתה שקועה בשינה עמוקה, ופסעה בזריזות לאורך השביל המכוסה בשלג אל המקום שבו חנתה מכוניתה, במרחק מה מהבית, כדי שאיימי לא תשמע אותה מתניעה.
לילה אחד היא עשתה טעות וסיפרה על כך למישהי, לאישה אחרת שעבדה איתה בצוות הניקיון, כשהשתיים יצאו לעשן. ג'נט לא אהבה לעשן וגם לא רצתה לבזבז על זה כסף, אבל הסיגריות עזרו לה להישאר ערה, ובלי הפסקת סיגריות לא היה למה לצפות, פרט לאסלות נוספות שצריך לקרצף ולמסדרונות שצריך לשטוף.
היא ידעה שהיא עלולה להסתבך ולכן ביקשה מהאישה, אליס, שלא תספר על כך לאיש, אבל אליס כמובן הלכה והלשינה: היא פנתה ישירות למפקח, והוא פיטר את ג'נט בו במקום. "אסור להשאיר ככה ילד לבד," אמר לה במשרד, ליד הדוודים. גודלו של החדר לא עלה על שלושה מטרים רבועים, והיו בו שולחן מתכת עקום, כורסה ישנה שהריפוד שלה בצבץ החוצה וגם לוח שנה מאחת השנים שעברו.
האוויר במשרד היה כה חם ודחוס שג'נט התקשתה לנשום. הוא הוסיף ואמר, "תגידי תודה שאני לא מתקשר לשירותי הרווחה של המחוז." בינה לבינה תהתה מתי נהפכה למישהי שאפשר להגיד לה משפט כזה, ובצדק. עד לאותו רגע הוא נהג בה בחביבות, אז אולי תוכל להבהיר לו עד כמה קשה מצבה, שללא הכסף מהניקיונות היא לא יודעת איך תתקיים, אלא שהיא היתה עייפה מכדי למצוא את המילים.
היא לקחה את הצ'ק של המשכורת האחרונה, ונסעה הביתה במכוניתה הישנה והעלובה, קיה שקנתה כשהיתה בתיכון. כבר אז היתה המכונית בת שש, והתפרקה מהר כל־כך עד שכמעט יכלה לראות במראה הפנימית את הברגים והאומים צונחים על האספלט.
היא עצרה בדרך בקוויק־מארט כדי לקנות חפיסת סיגריות, וכשלא הצליחה להתניע שוב פרצה בבכי. היא לא הפסיקה לייבב במשך חצי שעה.
הבעיה היתה במצבר. מצבר חדש עלה לה שמונים ושלושה דולר בסירס, אלא שאז כבר החמיצה שבוע שלם של משמרות ואיבדה גם את מקום עבודתה בבּוֹקס. נשאר לה כסף רק כדי לקום וללכת, והיא ארזה את מיטלטליהן בתוך כמה שקיות מכולת ובארגזי הקרטון המעטים שביל השאיר.
איש לא ידע מה עלה בגורלן. הבית נותר שומם. הצינורות קפאו ונסדקו כמו פירות בשלים מדי. בבוא האביב זרמו מתוכם המים במשך ימים שלמים, עד שלבסוף גילו בתאגיד המים שאיש לא משלם את החשבון, וכמה עובדים נשלחו כדי לסגור את הברז הראשי. עכברים השתלטו על הבית, ולאחר שסופת רעמים קיצית ניפצה את החלון בקומה העליונה, השתלטו עליו גם הסנוניות: הן בנו את קניהן בחדר השינה של ג'נט ושל איימי, שישנו בו בקור מקפיא. בתוך זמן קצר נמלא הבית בצלילים ובריחות של ציפורים.
בדֶבּיוּק עבדה ג'נט במשמרת הלילה בתחנת דלק, בשעה שאיימי ישנה על הספה בחדר האחורי, עד שהבעלים גילה את הילדה וסילק אותן מהמקום. זה קרה בקיץ, הן גרו בתוך הקיה והתקלחו בשירותים שמאחורי התחנה, כך שלא נותר להן אלא להמשיך בנסיעה. במשך תקופה מסוימת ישנו ברוצ'סטר אצל חברה של ג'נט מהתיכון, שעברה לשם כדי ללמוד להיות אחות. ג'נט מצאה שוב עבודה בניקיון, ושטפה רצפות בבית החולים שבו עבדה חברתה. אך בתמורה היא קיבלה שכר מינימום, ודירתה של חברתה היתה קטנה מדי לשלושתן.
ג'נט עברה להתגורר במוטל, אבל לא היה מי שיטפל שם באיימי, חברתה לא יכלה לעזור לה ולא היה לה אף אחד אחר, ובסופו של דבר הן חזרו להתגורר במכונית. זה היה בספטמבר, וכבר נעשה קריר. ברדיו דיברו כל היום על מלחמה. היא נסעה דרומה והספיקה להגיע לממפיס לפני שהקיה שבקה חיים.
הגבר שאסף אותן במרצדס סיפר להן שקוראים לו ג'ון. היא ניחשה שזה שקר, בגלל האופן שבו אמר זאת, כמו ילד שממציא סיפור על ילד אחר ששבר את המנורה, וגם בגלל האופן שבו הסתכל עליה מכף רגל ועד ראש לפני שדיבר. "קוראים לי... ג'ון." היא ניחשה שהוא בן חמישים בערך, אבל היא לא תמיד צדקה בדברים כאלה. היה לו זקן מטופח והוא לבש חליפה כהה, כמו מנהל של בית לוויות.
תוך כדי נהיגה הוא הציץ באיימי במראה, זע בכיסאו באי־נוחות ושאל את ג'נט שלל שאלות: לאן היא נוסעת, מה היא אוהבת לעשות, מה הביא אותה לטנסי הגדולה. המכונית הזכירה לה את הגרנד פרי של ביל ריינולדס, רק יפה יותר. החלונות היו סגורים כך שבקושי שמעה את העולם שבחוץ, והמושבים היו כה רכים עד
שהיא דמיינה את עצמה יושבת בתוך קערית גלידה. היא רק רצתה לישון. כשהגיעו למוטל כבר לא היה אכפת לה מה עומד לקרות. זה נראה בלתי נמנע. הם היו קרובים לנמל התעופה; פני הארץ היו שטוחים, כמו באיווה, ובאור הדמדומים ראתה את אורות המטוסים שחגו סביב מסלולי הנחיתה, ונעו לאטם בקשתות מנומנמות כמו מטרות במטווח. "איימי, חומד
, אמא רק נכנסת לחדר עם האיש הנחמד הזה, בסדר? תמשיכי להסתכל בתמונות בספר שלך, מתוקה שלי."
הוא עשה את מה שעשה בנימוס, הוא אפילו קרא לה מותק, ולפני שהלך לדרכו הניח על השידה שטר של חמישים דולר שהספיק כדי לשכור חדר ללילה לה ולאיימי.
אבל האחרים לא היו נחמדים כמוהו.
בלילות נעלה את איימי בחדר והפעילה את הטלוויזיה בקול רם, ואז יצאה אל הכביש שבחזית המלון ופשוט עמדה שם. עד מהרה מישהו עצר - זה תמיד היה גבר - ולאחר שקבעו מחיר היא לקחה אותו למוטל. לפני שהרשתה לאיש להיכנס לחדר, הקפידה להיכנס לבדה ולשאת את איימי לחדר האמבטיה, שם הכינה לה מיטה בתוך האמבט, מכמה כריות ושמיכות.
איימי היתה בת שש. היא היתה שקטה, כמעט לא דיברה רוב הזמן, אבל לימדה את עצמה לקרוא קצת מעיון חוזר באותם ספרים, וידעה גם חיבור וחיסור.
ערב אחד, כשצפו ב"גלגל המזל", הגיעה תורה של הזוכה לבחור בפרס, ואיימי ידעה בדיוק על מה יכולה האישה לבזבז את כספה: היא ידעה שלא תוכל להרשות לעצמה חופשה בקנקון, אבל כן תוכל לקנות מערכת ספות לסלון, ואפילו יישאר לה כסף למחבטי גולף לגבר ולאישה. ג'נט הבינה שהבת שלה חכמה אם הצליחה לחשב את זה, אולי אפילו חכמה מאוד, והיא ידעה שהיא כבר צריכה ללמוד בבית ספר, אבל היא לא ידעה אם יש בתי ספר בקרבת מקום.
סביבן היו רק מוסכים ובתי עבוט ומוטלים כמו זה שבו התגוררו, הסוּפֶּרסיקס. הבעלים היה גבר שנראה ממש כמו אלביס פרסלי, אבל לא כמו אלביס הצעיר והנאה, אלא כמו הגבר המזדקן והשמן עם השיער המיוזע והמשקפיים המוזהבים עם העדשות העבות שהעניקו לעיניו מראה של דגים ששוחים בתוך אקווריום.
והוא לבש ז'קט מסאטן, עם קישוט בצורת ברק מאחור, בדיוק כמו אלביס. רוב הזמן הוא ישב ליד שולחנו שמאחורי דלפק הקבלה, שיחק סוליטר ועישן סיגר קטן עם קצה מפלסטיק. ג'נט שילמה לו מדי שבוע במזומן, ואם נתנה לו טיפ של חמישים דולר הוא גם לא הטריד אותה. יום אחד שאל אותה אם יש לה משהו להגנה, או שאולי היא רוצה לקנות ממנו אקדח.
היא אמרה, למה לא, בכמה? והוא אמר לה, עוד מאה. הוא הראה לה אקדח חלוד למראה, בקוטר 0.22 , וכשהניח אותו בידה, ככה סתם בקבלה, הוא לא נראה מאיים, וּודאי לא נראה ככלי שעלול להרוג אדם. אבל הוא היה קטן מספיק כדי שתוכל לשאת אותו בארנק שלקחה איתה כשיצאה אל הכביש, וזה לא היה רעיון גרוע להחזיק בכלי נשק. "תיזהרי, אל תכווני אלי," אמר המנהל, וג'נט ענתה לו, "בסדר, אם אתה מפחד ממנו כנראה הוא עובד. מכרת לי אקדח." והיא שמחה על שהחזיקה באקדח.
מעצם הידיעה שהוא מונח בארנקה הבינה ג'נט שחששה לשלומה בעבר ושכעת אינה חוששת, או לפחות לא כל־ כך. האקדח היה סוד כמוס, סוד שחשף מיהי באמת, כאילו נשאה בארנקה את שאריות עצמה. ג'נט האחרת, זו שעמדה בכביש בחולצת בטן ובחצאית קצרצרה, שעִנטזה וחייכה ושאלה, "מה אתה מחפש, מותק? אולי אני יכולה לעזור לך הלילה?" הג'נט ההיא היתה המצאה, כמו אישה בסיפור שאת סופו היא לא ממש רצתה לדעת.
היא בכלל לא חשבה שזה יקרה כשהבחור ההוא אסף אותה בלילה ההוא. היא ידעה לזהות מיד את הטיפוסים הרעים, ולפעמים היתה אומרת, לא תודה, וממשיכה ללכת. אבל הוא נראה נחמד, אולי סטודנט בקולג', ניחשה, או לפחות צעיר מספיק כדי להיות סטודנט, וגם לבוש יפה, במכנסי חאקי מגוהצים, ובחולצה כזאת, מאלה עם האיש הקטן שיושב על סוס ומניף מחבט. הוא נראה כמו בחור שיצא לפגישה רומנטית, והמחשבה על כך הצחיקה אותה כשנכנסה למכונית, פורד אֶקספּוֹ גדולה עם מנשא על הגג, לאופניים או משהו כזה.
אלא שאז קרה דבר מוזר. הוא סירב לנסוע למוטל. היו גברים שדרשו מציצה בו במקום, במכונית, ואפילו לא טרחו לעצור בצד. אבל הוא דחף אותה בעדינות הצדה כשניסתה לרדת לו, כי חשבה שלזה הוא מצפה. הוא רצה לקחת אותה לבילוי, אמר. והיא שאלה, מה זאת אומרת לבילוי? "לאיזה מקום נחמד," הסביר. "את לא רוצה ללכת למקום נחמד? אני מוכן לשלם לך יותר מהרגיל."
היא הרהרה באיימי, הישנה בחדר, וידעה שממילא זה לא משנה. "כל עוד זה לא ייקח יותר משעה," אמרה. "ותצטרך להסיע אותי בחזרה." אבל זה כן לקח יותר משעה, הרבה יותר משעה: וכשהגיעו ליעדם, ג'נט כבר פחדה. הוא עצר ליד בית עם שלט גדול שהתנוסס מעל המרפסת, ושלוש צורות שנראו כמו אותיות אבל לא בדיוק, וג'נט הבינה במה מדובר:
זה היה בית אחווה. זה היה בית שחיו והשתכרו בו צעירים עשירים, על חשבון אבא, והעמידו פנים שהם לומדים כי הם רוצים להיות רופאים ועורכי דין. "את תאהבי את החברים שלי," אמר לה. "בואי, אני רוצה שתפגשי אותם." "אני לא נכנסת," אמרה. "תיקח אותי בחזרה, עכשיו." לרגע ישב בשקט עם שתי הידיים על ההגה, וכשראתה שוב את פניו, את הרעב המטורף והאטי שבעיניו, הוא כבר לא נראה לה כמו בחור נחמד. "זה לא בא בחשבון," אמר. "הייתי אפילו אומר שזאת בכלל לא אפשרות." "היית מת." היא פתחה לרווחה את דלת המכונית ופנתה לצאת, אף שלא היה לה מושג היכן היא, אבל גם הוא מיהר לצאת ותפס בזרועה. כעת כבר היה לה ברור מה ציפה לה בתוך הבית, מה הבחור רצה ממנה ולאן נושבת הרוח.
וזו היתה אשמתה שלא הבינה את זה קודם, הרבה לפני, אולי עוד ביום שבו ביל ריינולדס נכנס לבּוֹקס. היא הבינה שגם הבחור מפחד, שמישהו בתוך הבית הכריח אותו לעשות את זה, אולי החברים שלו, כך לפחות הוא הרגיש. אבל זה לא עניין אותה. הוא נעמד מאחוריה וניסה ללפות את צווארה בזרועו ולהשתלט עליה.
אבל היא הכתה בו בחוזקה בגב ידה, באזור הרגיש, והוא זעק מכאב וקרא לה כלבה וזונה וכל השאר, ואז הלם בפניה. היא איבדה את שיווי המשקל ונפלה לאחור, והוא עט והתיישב עליה, פישק את רגליו סביב מותניה, כמו פרש על סוס, סטר לה והלם בה וניסה להצמיד את זרועותיה אל הקרקע.
היא ידעה היטב שאם זה יקרה, הכול ייגמר. היא האמינה שכשיעשה לה את זה, לא יהיה אכפת לו אם היא בהכרה או לא. לא יהיה אכפת לאף אחד מהם. היא הושיטה את ידה לארנק, שהיה מוטל על הדשא. חייה נעשו כה מוזרים עד שכעת הרגישה כאילו הם כבר לא שלה - אם בכלל היו שלה מלכתחילה.
אך לאקדח יש היגיון פשוט. אקדח יודע מהו תפקידו, והיא חשה היטב במתכת הקרירה כשהחליק לתוך ידה, כאילו רצה להיות שם. מוחה אמר לה, אל תחשבי, ג'נט, והיא הצמידה את הלוע אל רקתו של הבחור, הרגישה בעור ובעצמות כשהקנה נלחץ אל ראשו, חשבה לעצמה שממרחק כזה היא לא יכולה לפספס, וסחטה את ההדק. א
ת שארית הלילה העבירה בדרך הביתה. לאחר שהבחור נפל ממנה, רצה מהר ככל שנשאו אותה רגליה אל הכביש הראשי ביותר שמצאה, שדרה רחבה מוארת בפנסי רחוב, והגיעה לתחנה בדיוק כשהאוטובוס עצר. היא לא ידעה אם יש דם על בגדיה, אך הנהג לא טרח להעיף בה מבט כשהסביר לה איך לחזור לנמל התעופה, והיא ישבה מאחור, כך שאיש לא יכול לראותה.
והאוטובוס גם ככה היה כמעט ריק. לא היה לה מושג היכן היא. האוטובוס נסע לאטו בשכונות של בתים וחנויות שהיו כולם חשוכים וחלף בדרכו על פני כנסייה גדולה, ושלטים שהובילו לגן חיות. לבסוף נכנס האוטובוס למרכז העיר, והיא נאלצה לעמוד בתחנה מפלסטיק שקוף ולחכות לקו אחר, כשכולה רועדת מקור ומרטיבות. אי־שם איבדה את שעונה, ולא ידעה מה השעה. אולי הוא נפל כשנאבקה בבחור, ואולי השוטרים יראו בשעון ראיה.
אבל זה היה שעון טיימקס פשוט שקנתה בווֹלגרינז, והיא לא האמינה שהוא יסגיר אותה. האקדח היה מרשיע הרבה יותר: היא השליכה אותו על הדשא, כך לפחות זכרה. זרועה נותרה חסרת תחושה מעוצמת ההדף שספגה כף היד, ובעצמותיה הדהד צליל מתמשך, כמו קולן שצלילו מסרב לגווע.
כשהגיעה למוטל כבר עלתה השמש; היא הרגישה שהעיר מתעוררת. היא נכנסה לחדר לאורה האפרורי של הזריחה. איימי נרדמה עם הטלוויזיה דלוקה, וכעת שודרה פרסומת למכשיר כושר כזה או אחר. גבר שרירי עם שיער אסוף ופה ענקי נבח חרישית מתוך המסך. ג'נט ניחשה שנותרו לה בקושי שעתיים־שלוש לפני שיבואו לעצור אותה. היה טיפשי מצדה להשאיר את האקדח מאחור, אבל כבר לא היה שום טעם לחשוב על זה. היא התיזה מים על פניה וצחצחה את שיניה, אך לא העזה להביט בעצמה במראה.
היא לבשה מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו. היא השליכה למכל הזבל המצחין שמאחורי המוטל את הבגדים האחרים: את חצאית המיני, את חולצת הבטן ואת הז'קט המצויץ שלבשה בכביש, שהיו מגואלים בדם ומכוסים בפיסות קטנות של חומר שהיא לא רצתה לדעת מהו.
הזמן כאילו נדחס משום מה, כמו אקורדיון. כל שנות חייה וכל הדברים שקרו לה בעבר נמחצו תחת משקלו של הרגע הזה. היא זכרה את שעות הבוקר המוקדמות, כשאיימי היתה תינוקת, איך חיבקה ונדנדה אותה ליד החלון, ולפעמים נרדמה בעצמה. הבקרים ההם היו נחמדים, והיא תזכור אותם לעד. היא ארזה כמה חפצים בתיק בנות הפּאוּאֶר פּאף של איימי, ולעצמה ארזה שקית נייר חומה ובה קצת בגדים וכסף. היא כיבתה את הטלוויזיה וניערה את בתה בעדינות.
"מתוקה שלי, תתעוררי. אנחנו חייבות ללכת."
הילדה היתה עדיין רדומה, אבל הניחה לג'נט להלביש אותה. מאז ומתמיד היתה כזאת בשעות הבוקר, ישנונית וחושיה מעורפלים, וג'נט שמחה שכל זה לא קורה בשעה מאוחרת יותר, כי אז היה עליה לספק הסברים ולהשתמש בכושר השכנוע שלה. היא נתנה לבתה חטיף דגנים ופחית חמה של מיץ ענבים, ושתיהן יצאו אל הכביש הראשי, בחזרה אל תחנת האוטובוס.
היא נזכרה שבדרכה חזרה למוטל ראתה כנסיית אבן גדולה ובחזיתה השלט: גבירתנו של הצער. אם תעלה לאוטובוס הנכון, תיארה לעצמה שתעבור שוב ליד אותה כנסייה.
היא התיישבה עם איימי במושב האחורי, וכרכה את זרועה בחוזקה סביב כתפיה. הילדה כמעט לא דיברה, רק פעם אחת אמרה שהיא שוב רעבה, וג'נט שלפה עוד חטיף דגנים מהקופסה שארזה בתיק הגב של איימי, לצד בגדים נקיים, מברשת שיניים וגם פיטר הארנב.
איימי, אמרה ג'נט בלבה, את הילדה הטובה שלי, הילדה הכי טובה בעולם, ואני נורא מצטערת, נורא מצטערת. הן החליפו אוטובוס במרכז העיר ונסעו עוד שלושים דקות, וכשג'נט ראתה את השלט של גן החיות היא תהתה אם נסעה רחוק מדי. אלא שאז נזכרה שראתה את הכנסייה לפני גן החיות, וכעת היא תהיה אחריו כי הן נוסעות בכיוון ההפוך.
לבסוף ראתה אותה. באור יום היא נראתה שונה, כבר לא כל־כך גדולה, אבל זה יספיק. הן ירדו מהאוטובוס בדלת האחורית, וג'נט רכסה את המעיל של איימי והניחה את תיק הגב על כתפיה בשעה שהאוטובוס התרחק. היא נשאה את מבטה וראתה גם את השלט השני, את השלט שזכרה מליל אמש, תלוי על עמוד בקצה השביל שנמתח לצד הכנסייה: "מנזר אחיות הרחמים".
היא נטלה את ידה של איימי ופסעה לאורך השביל. משני עבריו היו נטועים עצים ענקיים, זן כלשהו של אלון, עם ענפים ארוכים ומכוסי אזוב שהצלו עליהן. לא היה לה מושג איך נראה מנזר מבפנים. בסופו של דבר זה היה רק בית רגיל, אבל נחמד, בנוי כולו מאבן שנצצה במקצת, עם גג רעפים ועיטור לבן סביב החלונות. בחזית היתה גינה של עשבי מרפא, והיא חשבה לעצמה שזה בוודאי מה שעושות הנזירות: הן יוצאות אל הגינה ומטפלות בדברים שצומחים. היא ניגשה אל דלת הכניסה וצלצלה בפעמון. האישה שפתחה את הדלת לא היתה זקנה, כמו שדמיינה ג'נט, והיא
גם לא לבשה חלוק או השד יודע איך קוראים לזה. היא היתה צעירה, לא מבוגרת בהרבה מג'נט, ופרט לצעיף שכיסה את ראשה לבשה בגדים רגילים לחלוטין, חצאית וחולצה, ונעלה זוג נעלי סירה חומות. והיא היתה שחורה. לפני שעזבה את איווה, ג'נט כמעט לא ראתה מימיה אנשים שחורים, פרט לאחד או שניים ולאלה שהופיעו בטלוויזיה ובסרטים. אבל ממפיס שרצה שחורים. היא ידעה שלאנשים מסוימים יש איתם בעיות, אבל לג'נט הם מעולם לא הפריעו וכעת לא היתה לה שום בעיה עם נזירה שחורה. "סליחה שאני מפריעה," אמרה לה ג'נט. "המכונית שלי התקלקלה, ותהיתי אם..."
"כמובן," אמרה האישה. לקולה היה צליל מוזר, שלא הזכיר שום דבר שג'נט שמעה בחייה, כאילו התנגנו בו תווי מוזיקה בין המילים. "היכנסו, שתיכן."
האישה נסוגה לאחור והניחה לג'נט ולאיימי להיכנס פנימה. אי־שם בתוך הבניין היו נזירות נוספות, אולי גם הן שחורות, חשבה ג'נט, שישנו או בישלו או קראו או התפללו. היא תיארה לעצמה שהן מתפללות הרבה, אולי אפילו רוב שעות היום. הבניין היה שקט, והיא חשבה שכנראה צדקה. כעת היה עליה לשכנע את האישה להניח לה ולאיימי לנפשן. היא ידעה שהיא חייבת, זוהי עובדה, ממש כמו העובדה שרצחה אמש בחור צעיר וכל זה. היא ידעה שהצעד הבא יהיה כואב עוד יותר, אך פרט לכך הוא לא היה שונה.
"מיס...?"
"אה, תקראי לי לייסי," אמרה האישה. "אנחנו לא מקפידים על גינונים. זאת הבת שלך?" היא כרעה על ברכיה מול איימי. "שלום, איך קוראים לך? יש לי אחיינית קטנה בערך בגילך, והיא יפה כמעט כמוך." היא הביטה בג'נט. "הבת שלך ביישנית מאוד. אולי זה בגלל המבטא שלי. אני מסיֶירָה לֵאוֹנֶה, במערב אפריקה." היא פנתה בחזרה אל איימי ואחזה בידה. "את יודעת איפה זה? זה רחוק מאוד."
"כל הנזירות כאן באו משם?" שאלה ג'נט.
האישה הזדקפה, צחקה וחשפה שיניים בוהקות. "לא, מה פתאום! אני היחידה, לצערי."
במשך זמן מה אף אחת מהן לא אמרה דבר. ג'נט חיבבה את האישה הזאת, נהנתה להאזין לקולה. החביבות שהפגינה כלפי איימי והאופן שבו הביטה בעיניה כשפנתה אליה מצאו חן בעיניה.
"מיהרתי לקחת אותה לבית הספר, את מבינה," אמרה ג'נט, "ופתאום המכונית הישנה שלי פשוט התפגרה."
האישה הנהנה. "בבקשה. בואו איתי."
היא הובילה את ג'נט ואת איימי לפרוזדור ומשם אל המטבח, חדר גדול ובו שולחן אוכל ענקי מעץ אלון וארונות עם תוויות: כלי חרסינה, קופסאות שימורים, פסטה ואורז. ג'נט מעולם לא שאלה את עצמה מה ואיך אוכלות נזירות. היא תיארה לעצמה כי בחברתן של נזירות רבות שמתגוררות יחדיו חשוב לדעת מה יש במטבח והיכן. האישה הצביעה על הטלפון התלוי על הקיר, מכשיר חום וישן, עם חוט ארוך. ג'נט תכננה היטב את החלק הבא בתוכנית שהגתה. האישה הניחה מול איימי צלחת עוגיות, לא כאלה שקונים בחנות, אלא עוגיות שמישהי ממש אפתה, בשעה שג'נט חייגה מספר. קול מוקלט מעברו השני של הקו הודיע לה שהיום יהיה מעונן, עם טמפרטורה של שתים־עשרה מעלות וסיכוי לגשם לקראת הערב. היא העמידה פנים שהיא משוחחת עם שירות החילוץ של טריפְּל אֵיי, והנהנה במרץ. "הם בדרך," אמרה, ותלתה את השפופרת במקומה. "הוא ביקש שאצא החוצה כדי לפגוש אותם. האיש אמר שיש לו רכב חילוץ ממש באזור." "יופי, מצוין," אמרה האישה במאור פנים. "כנראה יש לך מזל. אם את רוצה, את יכולה להשאיר את הבת שלך איתי. לא כדאי שתסתובב ברחוב סואן."
זהו זה. לג'נט לא נותר אלא להיענות בחיוב להצעה. "לא אכפת לך?"
האישה חייכה שוב. "אנחנו נסתדר. נכון?" היא הביטה באיימי והנהנה לאות עידוד. "את רואה? היא שמחה להיות כאן איתי. לכי תטפלי במכונית שלך."
איימי ישבה על אחד הכיסאות שליד שולחן העץ הגדול, ולפניה נחו צלחת העוגיות וכוס חלב. היא עדיין לא נגעה בהם. היא הסירה את תיק הגב מכתפיה וערסלה אותו בחיקה. ג'נט נעצה בה מבט ארוך ככל שהרשתה לעצמה, ואז כרעה על ברכיה וחיבקה אותה בחום.
"תהיי ילדה טובה," אמרה, ואיימי הנהנה מעל לכתפה. ג'נט התכוונה לומר משהו נוסף, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. היא הרהרה בפתק שהשאירה בתיק הגב, בפיסת הנייר שהנזירות ימצאו כשג'נט לא תחזור לקחת את בתה. היא חיבקה אותה בכל כוחה, עד כמה שהעזה. נוכחותה של איימי הקיפה אותה, חום גופה, ריח שערה ועורה.
ג'נט ידעה שהיא עומדת לפרוץ בבכי, ושאסור שהאישה, לוסי? לייסי? תראה את זה, ובכל זאת הרשתה לעצמה להחזיק באיימי רק עוד רגע וניסתה לחקוק בזיכרונה את הנוכחות הזאת, אי־שם במקום בטוח שבו תוכל להיאחז בה. לבסוף הניחה לבתה, ולפני שמישהי הספיקה לומר מילה נוספת, יצאה ג'נט מהמטבח, הלכה בשביל הגישה אל הרחוב והמשיכה בלי לעצור.
המעבר ג'סטין קרונין
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12946 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים