דורטומה - ספרים מומלצים, עכשיו במבצע! - החיים הסודיים של המוח המבוגר / ברברה שטראוך

 
לגרום לדברים לקרות דיויד אלן
הקוסם מארץ עוץ ל פרנק באום שמעוני
 

הסוד רונדה בירן
 

איך לא למות דר מייקל גרגר
 
הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים הקליקו לפרטים  
       
         
דף הבית >> פרקים ראשונים >> החיים הסודיים של המוח המבוגר / ברברה שטראוך
 

החיים הסודיים של המוח המבוגרברברה שטראוך 
הכישורים השכליים המפתיעים המתפתחים במוח האנושי בגיל העמידה.

 
מבוא: הנוף המשתנה של גיל העמידה 


במשך רוב ההיסטוריה האנושית, נהגו להתעלם מגיל העמידה.
הלידה, הנעורים, הזִקנה והמוות - כולם קיבלו את שהגיע להם.
אך גיל העמידה לא די שנזנח, אלא אפילו לא נחשב לישות מובחנת.
ההזנחה הזאת היתה הגיונית מאין כמוה במשך רוב ההיסטוריה האנושית, כמובן.
החיים היו אכזריים וקצרים, ולא היה זמן לתקופת מעבר.
יוון העתיקה רחשה יראת כבוד כלפי גילים בוגרים,
ואזרחים יוונים לא הורשו לשבת בחבר מושבעים עד גיל חמישים, למשל
.
אך גיל העמידה ביוון לא היה דומה במאומה לגרסה של ימינו.
ראשית כול, יוונים רבים כלל לא הגיעו אליו - תוחלת החיים הממוצעת
ביוון העתיקה היתה שלושים שנה. אותן בריות בנות מזל שהאריכו ימים
לאחר גיל שלושים הרגישו יותר כמו אדם המגיע לפסגה גבוהה,
שואף אל נחיריו את אוויר ההרים העוטף אותו, ואז יורד במהירות אל עמק הזִקנה.
כעת, כמובן, כל זה השתנה.
עם העלייה המתמדת בתוחלת החיים האנושית -
רק לפני מאה שנה היתה תוחלת החיים הממוצעת בעולם המפותח
כארבעים ושבע שנים, וכיום היא עומדת על כשבעים ושמונה -
יש לנו פרק זמן ארוך שבו אין אנו רודפים עוד אחרי פעוטות
ועדיין איננו מתגלגלים בכיסאות גלגלים במסדרונות.

עם השינוי הזה, זכה גיל העמידה לקיום משל עצמו.
נכתבו עליו ספרים, הופקו סרטים, נערכו מחקרים.
אך אפילו לאור ההתעניינות החדשה הזאת, היבט אחד של גיל העמידה
נותר מוזנח - המוח שלנו.
המדע החל לשים לב למתרחש בגופנו ובחיינו בשנים אלה,
אך הוא לא הקדיש מחשבה למתרחש בתוך ראשינו.
ההשקפה השלטת היתה, שמה שאפשר לומר על המוח בתקופת גיל העמידה,
אם אפשר לומר עליו משהו בכלל, הוא שזהו מוח צעיר הכבה לאטו.

כעת השתנתה גם גישה זו.
בעזרת כלים חדשים - ובהם סורקי מוח, אנליזה גנטית ומחקרים ארוכי־טווח
ומתוחכמים - המוח של גיל העמידה מקבל סוף סוף את מה שהוא ראוי לו.
למען האמת, חלק גדול מן ההתעניינות החדשה נובע מפחד.
רבים מאיתנו - ורבים מהמדענים עצמם - ראו את הוריהם סובלים מפגיעותיו
הקשות של השיטיון. אנחנו פוחדים.

לפני כמה שנים כתבתי ספר על המוח בגיל הנעורים, ולאחר מכן נשאתי הרצאות
מדי פעם לפני אנשי מערכת החוק העוסקים בבני נוער או לפני קבוצות תלמידים.
לאחר ההרצאה בדרך כלל, הסיע אותי האדם שארגן את האירוע לנמל התעופה.
ברוב המקרים היה אותו אדם כמוני בגיל העמידה.
במהלך הנסיעות, היו אומרים לי משהו כמו, "את יודעת, את צריכה לכתוב ספר על המוח שלי;
פתאום המוח שלי איום ונורא, אני לא מסוגל לזכור שום דבר.
אני שוכח לאן אני הולך ולמה. והשמות - זה מחריד. ממש מפחיד."
הייתי מחייכת ומהנהנת בהסכמה, חושבת על מוח גיל העמידה שלי.
לאן באמת נעלמים כל השמות האלה?
האם הם מתעופפים מתוך מוחנו אל העצים?
האם הם מקפצים להם שם למעלה בעננים, בין הכוכבים, ומתבוננים בהנאה
כיצד אנו מגמגמים? והאם זו אמנם התחלה של משהו באמת איום ונורא?
לא מזמן כתבה הסופרת נורה אפרון, שבגיל שישים ושבע כבר עמדה על הגבול
של מה שנחשב לגיל העמידה המודרני, מאמר בנושא זה, וכותרתו "מי אתה?"
"אני מכירה אותך," כתבה. "אני מכירה אותך היטב.
זו האמת. תמיד היתה לי בעיה קטנה עם השם שלך, אבל אני כן יודעת מה שמך.
אני פשוט לא יודעת אותו ברגע זה. אנחנו במסיבה גדולה.
התנשקנו כשאמרנו שלום... היית בבית שלי בארוחת ערב.
ניסיתי לקרוא את הספר האחרון שלך... אני תכף מתייאשת.
זה משהו כמו לארי. זה לארי? לא זה לא. ג'רי? לא זה לא... אני יוצאת מדעתי..."

גם אני הייתי שותפה לדאגות האלה בתחילה.
המטרה שלי היתה לגלות לאן נעלמים השמות, לארי, ג'רי, ה"מי אתם" למיניהם.
מנקודת המבט של מדעי המוח, רציתי לדעת אם השמות האלה
התחבאו במקום כלשהו - מעין מקבילה מוחית לחור הסודי ביקום,
שאליו נעלמים כל כרטיסי הספרייה, העטים האהובים והמשקפיים.
רציתי לגלות מה משתבש בגיל העמידה, ומה פירוש הדבר.
הרי בסופו של דבר מדובר ביותר מסתם זיכרון ושמות.
בגיל העמידה יש למוחות שלנו עוד בעיות. כיום כשאני נוהגת,
אני מרימה לפעמים את עיניי ומבינה שלא התרכזתי בכביש כלל,
ובמקום זאת חשבתי על משהו אחר לחלוטין, למשל,
איך להשרות את תרנגול ההודו לארוחת חג ההודיה.
כל הפרעה, ולו הקטנה ביותר, עלולה להסיח את הדעת,
והמוח שלי בורח ממה שעשה ונודד לארץ אחרת.

רק לפני כמה ימים, כשארזתי לקראת נסיעה, בזבזתי חמש דקות מתסכלות
בחיפוש אחר מברשת השיניים שלי כדי להכניס אותה למזוודה,
ולבסוף גיליתי שכבר הכנסתי אותה למזוודה דקות ספורות קודם לכן.
לאחר שארזתי אותה, הוסחה דעתי בחיפוש אחרי סוודר, והופ, כל המחשבות
על מברשת השיניים שכבר במזוודה נשטפו מתוך מוחי.
נעים היה לומר שדברים כאלה קורים לעתים נדירות, ואולם למעשה הם קורים כל הזמן.
אמנם, גם לגילים אחרים יש בעיות משלהם - קשה לומר, למשל, שהמתבגר הממוצע
הוא מופת לקשב - אך נראה כי בשינויים במוחי כעת יש הבדל מהותי.

בייחוד בתחומי הזיכרון והמיקוד כבר הגעתי לנקודת מפנה -
נקודה שבה אני מוצאת את עצמי כעת, באופן אוטומטי־משהו, מסתמכת על בִּתי
בת העשרים־פלוס לא רק כדי שתזכיר לי את הדברים שאני חוששת לשכוח,
אלא גם שתחזיר את המוח שלי לנקודת ההתחלה שלו.
על מה דיברתי?
בגיל העמידה אנחנו יודעים שאנחנו שונים; אנחנו יודעים שהמוח שלנו שונה.
מה קרה? לאן נעלם השכל שלנו?
מנקודת המבט של מדעי המוח, האם אפשר לומר שכולנו -
לאט לאט ובהדרגה - מאבדים את הראש?

בסופו של דבר, הקדשתי זמן רב לאיתור השמות האבודים,
ובכוונתי לגלות לכם לאן הם נעלמים וגם - לפחות על פי החשיבה המודרנית -
מה המשמעות של כל זה.
נברתי גם בממצאים המדעיים האחרונים על אודות נטייתנו לאבד את חוט המחשבה שלנו.
בשנים האחרונות, החלו מדענים לבחון את אובדן החושים הזה ולגלות לאן באמת פונה
מוח גיל העמידה שלנו כאשר הוא סוטה מן המסלול.
אלא שלאורך הדרך שינה הספר כיוון - ולא כי שכחתי על מה אני כותבת.
אך כשבחנתי לעומק את הממצאים המדעיים האחרונים בנושא מוח גיל העמידה המודרני,
לא גיליתי בשורות רעות, אלא טובות.
מסתבר כי למוח בגיל העמידה סיפור אחר, די מנוגד לזה שציפיתי למצוא.
המוח של גיל העמידה הוא המוח שכולנו התעלמנו ממנו, במובן מסוים.
כשאנחנו מגששים את דרכנו בסבך החיים, קל יותר להבחין בדברים הרעים.

אך ככל שהמדע התמקד במה שקורה בדיוק, צץ ועלה דימוי חדש של המוח בגיל העמידה,
ולפיו בגיל זה, המוח שלנו כשיר וכישרוני להפתיע. אנחנו חכמים יותר, שלווים יותר,
שמחים יותר; וכפי שניסחה זאת אחת המדעניות - היא עצמה בת גיל העמידה:
"אנחנו פשוט יודעים דברים."
ואין זה רק מפני שאגרנו עובדות במוחותינו במהלך הדרך.
המוח שלנו מתחיל להתארגן מחדש כשהוא מגיע לאמצע החיים - וגם לפעול ולחשוב אחרת.
בסופו של דבר, המוח שלא ציפיתי למצוא היה המוח שרציתי לכתוב עליו:
המוח של גיל העמידה, ששוכח מה אכל לארוחת בוקר, יכול גם להמשיך לעבוד ולנהל
בנק בין־לאומי או בית ספר או עיר, ואפילו מדינה שלמה, ואחר כך לחזור הביתה
כדי להתמודד עם מכוניות שמדברות, מתבגרים שלא מדברים, משברים
במשכנתאות הסאב־פריים, שכנים, הורים.
כזה הוא המוח - מוח בוגר - שכולנו מתייחסים אליו כמובן מאליו.
מבחינה מסוימת, אפשר להבין זאת: ככל שאנחנו מאריכים ימים, גיל העמידה משתנה,
אף שלא הרבה ברור עדיין. אחד הקוראים נזף בעיתונאי ויליאם סאפייר משום שאמר
כי השחקן הריסון פורד בן השישים וארבע הוא "בן גיל העמידה" (middle age)
באנגלית, כלומר הגיל האמצעי.
"אם אכן היה בגיל האמצעי, היינו יכולים לצפות שימות בגיל מאה עשרים ושמונה,
" ציין הקורא. "האם בני שישים ושבעים, המכנים את עצמם 'בני הגיל האמצעי'
אינם נגועים באופטימיות־יתר מתמטית?"

רוב החוקרים ממקמים את גיל העמידה המודרני אי שם בטווח הגילים שבין ארבעים
לשישים ושמונה. אך אפילו הגדרה זו רכה מדי.
כאשר תוחלת החיים ממשיכה לעלות, איפה הסוף ואיפה האמצע?
בעת כתיבת שורות אלה אני בת חמישים ושמונה, ולפיכך ללא ספק בגיל העמידה.
אף לא אחד, אפילו לא אני בשיא האופטימיות, לא יגדיר אותי כצעירה;
ואיש, למעט אולי ילדיי, לא יקרא לי זקנה.
אם כן, זהו גיל העמידה. אבל בעצם, היום בתחילת המאה העשרים ואחת,
מה פירוש הדבר? ומה זה אומר על המוח שלי?
הספר הזה הוא ניסיון להשיב על השאלה הזאת.
במהלך השנים האחרונות, גילו החוקרים לא מעט על המוח בגיל העמידה.
הם מצאו שחרף כמה הרגלים רעים, באותן שנים הוא נמצא בשיאו ונשאר שם זמן רב
יותר משמישהו העז אי פעם לקוות.
כדי לעזור לנו לנווט את דרכנו בחיינו, המוח בגיל העמידה יודע לפלס את דרכו
בתוך הבלגן כדי למצוא פתרונות, יודע ממי וממה להתעלם, מתי לזגזג לכאן ומתי לשם.
הוא שומר על קור רוח; הוא מסתגל.
מתרחשים שינויים המאפשרים לנו לראות תמונה רחבה יותר של העולם, ו
אפילו לתת דרור ליצירתיות שלנו.

למעשה, מן הממצא המדעי הטרי ביותר עולה כי כשלים חמורים בתפקודי מוח חשובים
- אלה שמהם הכי אכפת לנו - אינם מתרחשים עד סוף שנות השבעים לחיינו,
ובמקרים רבים זמן רב אחר כך.
יתרה מכך, עבור מוחנו, גיל העמידה הוא תקופה חשובה לאין ערוך מכפי שמישהו
העלה על דעתו. בזמן זה נתיבים מסתעפים.
מעשינו ופעולותינו על "כוכב הלכת גיל העמידה" יקבעו איך תיראה התחנה הבאה,
"כוכב הלכת זִקנה".
כפי שאמר לי חוקר מוח אחד, בגיל העמידה המוח נמצא על ״קו פרשת מים".
יש חשיבות למה שאנחנו עושים, ואפילו למה שאנחנו חושבים.
עם השנים הורגלנו לחשוב שגופנו ומוחנו מתבגרים בצוותא.
יש תמורות גופניות מסוימות שאי־אפשר להתכחש להן.
חרף כל מאמציי - הריצות הסדירות, השחייה בברכת ימק"א, היוגה -
אני שוקלת עשרה קילו יותר מאי פעם בעבר.
אני זקוקה למשקפיים שיתקנו את ראייתי לשלושה מרחקים שונים -
קריאה, נהיגה וכתיבה במחשב. השיער שלי, אם אינני עוזרת לו, הוא בצבע חום־אפרפר
לא מוגדר, ובפניי קמטים עמוקים.
לפעמים, כשאני מביטה בעצמי במראה או בחלון, אני חושבת, לרגע קטן אחד,
שאני בעצם מתבוננת באימא שלי.

כאשר אנחנו צופים בשיער שלנו, המאפיר או נעלם לחלוטין,
אנו מניחים שבליה דומה מתרחשת גם בתוך ראשנו.
לא קשה לדמיין כיצד תאי העצב שלנו נצבעים גם הם בגוון חום־אפרפר, מתייבשים או נעלמים לחלוטין.
ואולם מה שקורה בפועל, כך מסתבר, מורכב בהרבה. והחוקרים - מסוציולוגים ופסיכולוגים
ועד חוקרי מוח - גילו שמוח גיל העמידה אינו פועל בהכרח כמו שאר גופנו.

אז מה אנחנו יודעים?

מה שידוע היום על גיל העמידה מגיע אלינו מתוצאותיהם של מחקרים גדולים המופיעים זה עתה
על אודות האופן שבו אנשים חיים באמת את חייהם; וגם ממחקר במעבדות בכל רחבי העולם,
המנתחות כעת את חוויית גיל העמידה, תא מוח אחרי תא מוח.
המוחות שלנו שונים מאוד אלה מאלה בכל הנוגע לתפקודים שנסוגים בהדרגה ולאלה ששומרים
על יכולותיהם, או אפילו מגיעים לשיאם, בגיל העמידה ואחריו.
חלקים מהזיכרון שלנו - ובוודאי החלק שזוכר שמות - דועכים.
אך בה בשעה מתחזקת יכולתנו לבצע שיפוטים מדויקים בנוגע לאנשים, למשרות,
לכסף - לעולם שמסביבנו. המוחות שלנו בונים דפוסים של תקשורת, שכבות ידע
המאפשרות לנו לזהות בן־רגע נקודות דמיון בין מצבים ולראות פתרונות.
בשל הילדות הבריאה בדרך כלל שלנו - לעומת הדורות הקודמים - רוב הנסיגות הקוגניטיביות
המשמעותיות מתרחשות בקרב בני גיל העמידה מאוחר הרבה יותר מן התקופה שבה
התרחשו בדור של הורינו אפילו.
יש אף ממצאים המורים שכקבוצה אנו חכמים משמעותית יותר מכל קבוצה בגיל דומה שחיה לפנינו.

רוב מה שכתבתי כאן הוא די חדש.
אפילו בעת כתיבת הספר התנהל דיון סוער באשר לפרשנויות השונות של חלק מהממצאים.
עם כניסתו אל אור הזרקורים וההתעניינות המחקרית,
גיל העמידה החל למשוך אליו שמועות, פנטזיות ורוחות רפאים.
עם זאת, בזכות ההבנה העמוקה יותר כיום כלפי ההתרחשויות האמיתיות,
רבות מאותן רוחות רפאים הולכות ונעלמות.
משבר אמצע החיים, למשל - אותו נושא שיחה קלסי במסיבות קוקטייל -
מתגלה בבחינה מדוקדקת יותר כבעל אחיזה דלה מאוד במציאות.
תסמונת הקן הריק - עוד אחד מעיקרי ציפיותינו כלפי גיל העמידה - נדירה לא פחות, אם לא דמיונית.
מדענים מצאו שעבור רוב בני האדם, הכניסה אל גיל העמידה היא מסע אל זמנים טובים יותר.
ייתכן שברגעים קשים או מלחיצים במיוחד אין הדבר נשמע סביר, אך סביב גיל העמידה,
אנו מתחילים להיות מאושרים יותר, ואולי הסיבה טמונה בעצם ההזדקנות.
החיובי גובר על השלילי באופן שבו אנו רואים את העולם, בין היתר משום שאנו מתחילים
להשתמש במוחנו אחרת. ייתכן שיש גם סיבות אבולוציוניות לכך.
לאדם שמח יותר ושליו יותר בגיל העמידה תהיה יכולת רבה יותר לעזור לבני האדם הצעירים שתחת חסותו.
ברור כי המוח בגיל העמידה איננו צלול. חוקרים המתחקים בקפדנות אחר תהליך ההזדקנות
של המוח בקרב בני אדם ובעלי חיים מזהים נסיגות ברורות בחומרים העוזרים למוחנו לתפקד
- במוליכים העצביים כדוגמת דופמין, שמחזיקים אותנו ערניים ובתנועה.
חל צמצום בכמות הענפים במוח, שבהם מתַקשרים תאי העצב.
מחקר חדש מאוד מצא מצב מוחי חדש לחלוטין: מצב בררת מחדל -
מעין מצב של חלום בהקיץ, מין פטפוט פנימי שקט ומתמשך, שאליו נכנס מוחנו יותר ויותר
ככל שאנו מזדקנים, ומסיח את דעתנו.

אישור קיומו נחשב לאחת התגליות החשובות ביותר שנעשו אי פעם בעניין פעולתו והזדקנותו של מוחנו.
יתרה מכך, מדען ממכללת פּוֹמוֹנה בקליפורניה תיעד לאחרונה במדוקדק את מה שקורה בפועל
כאשר אנו שוכחים שמות: למה התופעה מתחילה בגיל העמידה,
מה עשויה להיות המשמעות שלה, ולמה אנחנו מסוגלים לזכור שאדם מסוים עובד כבנקאי
- אבל לא לזכור ששמו בוב.
כיום הכול מסכימים שתפקודי מוח מסוימים פשוט אינם עומדים בקצב;
ובייחוד מה שמכונה בפי המדענים "מהירות עיבוד".
אם בגיל חמישים וחמש אתם חושבים שתוכלו לשמור בכל התחומים על קצב של בני עשרים וחמש
- לסטות הצדה באותה מהירות כדי לא לדרוס סנאי על הכביש או להסתגל באותה מהירות למערכת
מחשוב חדשה בעבודה - כדאי שתחשבו שוב.
אך בסופו של דבר, שֵם אקראי פה ושָם או מהירות שיא של המוח אינם חשובים כל כך.
אמנם מוחנו מאבד דברים מסוימים בגיל העמידה, אך המצב אינו אחיד או דרסטי כפי שחששנו.
אפילו הדעה הוותיקה, שלפיה מוחנו מאבד מיליוני תאי מוח במשך השנים כבר זכתה לביטול.
בעזרת סורקי מוח והתבוננות במוחם של אנשים אמיתיים, המזדקנים בזמן אמת,
מראים החוקרים כי תאי מוח אינם נעלמים בהמוניהם בתהליך ההזדקנות הנורמלי.
רובם נשארים לטווח הארוך, ואם תינתן להם הזדמנות, הם יוכלו להיות שם בריאים,
שלמים ומוכנים לפעולה גם בשנות השמונים והתשעים לחיינו, ואפילו מעבר לכך.

חוקרי מוח ב־ UCLA ובמקומות אחרים יכולים כעת לצפות בחלקים של תאי מוח
- ובמיוחד בציפוי השומני והלבן של תאי העצב הנקרא מִיאָלין -
הממשיכים לצמוח גם בשלב מאוחר של גיל העמידה.
ככל שהמיאלין הולך וגדל, כך הוא בונה קשרים שעוזרים לנו לפענח את סביבתנו.
לדברי אחד המדענים בהרווארד, הגידול בחומר הלבן הוא אולי עצמו "חוכמת גיל העמידה".
וקיימת גם התעניינות חדשה בהגדרתה המדויקת של החוכמה.
אנו נחפזים לומר על מישהו שהוא חכם, אבל מה פירוש הדבר?
כיצד מאוחסנת החוכמה בתוך המוח, וכיצד היא משמשת בחיי היומיום של אֵם למתבגרים בת חמישים
וחמש או של פרופסור בן שישים?

במשך שנים רבות, גם הדבר שאנחנו מכנים "ניסיון" התקבל כמובן מאליו,
אך כעת הניסיון מתפרק לגורמים ואנחנו לומדים בדיוק כיצד הוא גורם לשינויים פיזיים במוח,
אֵילו סוגי ניסיון משפרים את המוח, ומה פירושו של להיות מנהל כישרוני, טייס זהיר או מורה מוכשר.
ממצאים אחדים מהעת האחרונה מראים כיצד המוח בגיל העמידה - במקום לוותר ולהרים ידיים -
מתאים את עצמו.
ככל שאנו מזדקנים המוח שלנו מתעצם - לא נחלש - ומשתמש בחלק גדול יותר מעצמו
כדי לפתור בעיות. ובעלי התפקוד הגבוה ביותר בתחום הכישורים הקוגניטיביים הם הלומדים
להשתמש במוחם בדרך זו.
במקרים מסוימים, כפי שגילו החוקרים באוניברסיטת דיוק ובמקומות אחרים,
בני אדם בגיל העמידה מתחילים להשתמש בשני צדי מוחם במקום באחד - טריק המכונה "בּילָטֶרָליזַציָה".
מי שמגייסים - או לומדים לגייס - בייחוד את כוחה של קליפת המוח המצחית החזקה שלהם,
מפתחים "עתודה קוגניטיבית", כפי שהמדענים מכנים אותה, המהווה כנראה מעין מגן בפני
השפעות ההזדקנות.
כוח מוחי מסוג זה הוא שעוזר לנו להגיע ללב הטיעון שלנו מהר מעמיתינו הצעירים:
למצוא את התמצית, לאמוד סיטואציה ולנהוג בשיקול דעת במקום בפזיזות.

עתודת המוח אולי אף עוזרת לנו להדוף תסמינים חיצוניים מוקדמים של מחלות כמו אלצהיימר;
ויש סימנים חזקים שדברים פשוטים כמו השכלה או עבודה עשויים להיות המפתח לבניית
המגן המוחי הזה למשך כל החיים.
השאלה הנשאלת בעקבות כל האמור עד כה היא, כמובן, איך נוכל לפתח את המגן הזה ולשמור עליו?
אם יתמזל מזלנו ונישאר בריאים יחסית, האם נוכל לגרום למוחנו להישאר חזק גם אחרי גיל העמידה?
כדי למצוא את התשובה לכך, על המדע לגלות בדיוק את רכיביה של ההזדקנות הנורמלית
ואת הפתולוגיה והמחלות שלה.
מכיוון שבמשך שנים בוצע רוב חקר הזקנה בעיקר בבתי אבות,
נותרנו עם השקפה שלילית מדי בנוגע למשמעותה של ההזדקנות.
במשך שנים רבות אפילו חשבו רוב הרופאים ששיטיון הוא בלתי נמנע.
כיום אנו יודעים ששיטיון, אף שסכנותיו גוברות עם הגיל, הוא מחלה מובחנת, ואם נשמור על מסלול הזדקנות תקין
ללא מחלות חמורות, נוכל לשמור על מוחנו במצב טוב למדי.

אז מה עלינו לעשות?
בחלקו האחרון של הספר אני יוצאת להכיר את מדע שיפור המוח, תחום מחקר אופנתי מאין כמוהו.
מה אנו באמת יודעים על קסמן של האוכמניות או של אומגה־ 3?
האם פעילות גופנית משנה משהו? ואם כן, איזה מין שינוי זה?
בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון, בודק חוקר המוח מרק מוֹס (Moss) קופים בגיל העמידה,
כדי לגלות כיצד מתרחשת הזדקנות תקינה, ומה יכול לשמור על שלמותם של מוחות בגיל העמידה:
שמן דגים? יין אדום? שעות על המכשיר האליפטי בחדר הכושר?
במקום אחר, בוחנים מדענים דיאטות הרעבה כדי לגלות מדוע נראה שתזונה דלת־קלוריות מאריכה חיים,
או מדוע תזונה גרועה, עתירת שומנים וסוכרים, גורמת נזק.

חוקר בכיר אחר במכונים הלאומיים לבריאות, למשל, מגביל בקפידה את צריכת הקלוריות שלו
מאז לימודי התואר השני שלו, כדי לראות אם יוכל לשמור על מוח חיוני, להרחיק מחלות,
להאריך את חייו - ולהבין כיצד להאריך גם את חיינו שלנו.
מחקרים חדשים בודקים מה יש בהשמנת־ יתר או בלחץ דם גבוה שעלולים להגביר את סכנת השיטיון.
כיום אין החוקרים מסתפקים רק בהמלצה על כוס יין או אשכול אוכמניות,
אלא בוחנים מקרוב את ההרכב הכימי של מזונות מסוימים.
האם צבעה הכהה של קליפת הפרי הוא שעוזר לתאינו להישאר בריאים?
האם אלה נוגדי החמצון? כמה כוסות יין אנחנו צריכים לשתות?
האם אפשר למצוא גלולה שתמלא את מקומו?

אחת הדרכים לבדוק את מידת ההתלהבות של קבוצת מדענים מסוימת באשר לפוטנציאל הגלום בתחום
היא "ללכת בעקבות הכסף": כיום אפשר למצוא מימון לרעיונות שונים בנוגע לדרך להאריך את החיים
של תאי המוח היעילים שלנו. כעת, כשהמדע כבר יודע שאיננו מאבדים מיליוני תאי עצב כשאנחנו מזדקנים,
נראה לפתע סביר שאם רק נחפש היטב, נוכל למצוא דרכים פשוטות יותר לשמירה על תאי המוח שלנו בכושר שיא.
יותר ויותר מדברים היום על מולקולות מטרה "המגיבות לתרופות" (druggable) שיעזרו למוח עם הזדקנותו,
וכמה מדענים בכירים הקימו חברות משלהם מתוך תקווה שלאחר גילוין של אותן מולקולות מטרה,
ניתן יהיה להרוויח מכך כסף. חוקרת בכירה אחת, שאני מכירה,
אמרה שהשינוי הגדול ביותר שראתה במהלך השנים האחרונות היה אצל כל אותם מדענים לגיטימיים,
שהחלו לדבר ללא בושה על התערבויות אפשריות בפעילות המוח, ובכללן תרופות שעשויות להיות בהישג יד.

עבור חוקרים רבים המתמחים בהזדקנות המוח, תרבות האפשרויות החדשה הזאת היא בגדר הפתעה.
אך גם כאשר אנו מתבוננים בעצמנו מזדקנים, רבים מאיתנו מגלים שעלינו לבחון מחדש
את דעתנו על מוחנו שלנו - ועל חיינו שלנו - כאשר אנו נכנסים אל גיל העמידה ועוברים אותו.
במאמר שפרסמה ב־ 2007 , סיפרה הסופרת אן פאצ'ט (Patchett)
כי הופתעה לנוכח הכישורים המתפתחים שגילתה במוחה עם הגעתה לגיל העמידה.
פאצ'ט גילתה כי גם כשעורה מידלדל, מוחה מתבגר. "לאחרונה עברתי על תיקיות של תמונות...
כשלפתע מצאתי את גיליונות ההגהה מתוך סט צילומים שבו השתתפתי ב־ 1996 ," כתבה.
"הייתי בת שלושים ושתיים, ונראיתי טוב. ממש טוב: עיניים צלולות, לסתות חדות, צנומה למדי וקרת רוח...
"כשהבטתי בהם כעת... נדהמתי לגלות שעל אף מסירותי ליוגה, ואף־ על־פי שאני אוכלת
ונחה המון ולוקחת ויטמינים ועושה את כל הדברים האחרים שאנו אמורים לעשות כדי לשמר
את יופיים הקורן של הנעורים, בכל זאת נראיתי הרבה יותר טוב לפני 11 שנה."
אבל "נדהמתי גם לגלות שאני חכמה יותר כעת... המוח שלי... הוא כמו חשבון בנק,
ונראה כי כל השקעה שאני מבצעת חוזרת אליי בתוספת של ריבית קבועה.
אני מקווה שהוא יארח לי לחברה כשאזדקן וישמור על סקרנותו וחיוניותו.
אני עובדת קשה לצורך כך. ואני באמת אוהבת את העבודה הזאת."

כשכתבתי את הספר הזה, התחלתי גם אני לראות את מוחי באור חדש.
אם נעצור לרגע כדי לראות מה עושה - ובקלות - המוח בגיל העמידה,
אנחנו עשויים להיות מופתעים. אך גם להתנחם. כשסיפרתי לאנשים אחרים שאני כותבת ספר
על המוח בגיל העמידה, שוב ושוב נתקלתי במבטים חשדניים; אבל כעבור רגע אותם אנשים בדיוק,
כולם בגיל העמידה, אמרו דברים כמו: "טוב, את יודעת שאני מורה טוב יותר עכשיו," או,
"טוב נו, כן, אני הורה טוב יותר עכשיו."
אין ספק שבמהלך גיל העמידה קורים לנו דברים רבים, ואנחנו טרודים בדברים רבים.
אך אנשים רבים בגיל זה אמרו לי שהם לא רק חשים מוצפים,
אלא שבמידה מסוימת הם די גאים במה שהם מסוגלים להשיג.
חברה בת שישים ניסחה זאת אחרת: "אני מרגישה שהמוח שלי הוא כמו האוכמניות האלה,
שכל הזמן אומרים לנו לאכול," אמרה. "את יודעת, סוף סוף הוא בשל ומוכן ושלם."
וכך אנו נותרים עם השאלה האחרונה - ואולי החשובה מכול: אם המוח שלנו אכן שומר על כוחו
- ואם נמצא שיטות לשימור הכוח הזה - מה עלינו לעשות איתו?

הטקסים הקטנים ולוחות הזמנים של חיינו מיושנים להחריד,
כי הם מותאמים לתוחלות החיים של ימי העבר הרחוק, שבהם ציפו מאיתנו להרים ידיים בגיל העמידה.
אבל אם - כפי שמלמדות המגמות הנוכחיות - רבים מאיתנו מצליחים להאריך ימים
אל מעבר לגיל שמונים או אפילו מעבר לגיל תשעים, ואם אנו מצליחים לשמור על מוח בריא ושלם
במשך הזמן הזה, מה אנו אמורים לעשות?
העולם מתייחס למוח בגיל העמידה לא כאל משהו בשל, מוכן ושלם, אלא כמשהו מתכווץ,
נסוג ומדוכא.
קבענו גילי פרישה מחייבים שאין להם כמעט אחיזה בחיינו כיום.
אנו אומרים למורים, לעורכי דין, לעיתונאים ולבנקאים שהם זקנים מכדי לעבוד
ושולחים אותה הביתה - אך מה הם יעשו שם?
 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
[
אודות] [מדיניות פרטיות] [תנאי שימוש] [עזרה]
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 [Top]  [Add to Favorites]  [Site Map]  


שירות לקוחות 03-7920100 דואל: info@dortome.com
מרכז לוגיסטי: אזה"ת כפר קאסם אצל ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ
כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 12964 הרצליה 4673327

 
לייבסיטי - בניית אתרים