בבקשה תשגיחי על אמא | קיונג סוק שין
1
איש אינו יודע
עבר שבוע מאז נעלמה אמא.
בני המשפחה שלךְ, שהתאספו בביתו של הְיונג צ'וֹל,
אחיך הבכור, זורקים לחלל האוויר כל מיני רעיונות.
אתם מחליטים להכין עלונים ולחלק אותם במקום שבו
אמא נראתה לאחרונה. כולם מסכימים על כך שקודם
כול צריך לנסח עלון. עלון הוא כמובן תגובה מיושנת
למשבר שכזה. אבל יש דברים מעטים שבני משפחתו
של נעדר יכולים לעשות, והנעדר הוא לא אחר מאשר
אמא שלך. כל מה שאתם יכולים לעשות הוא למלא
טופס מסירת פרטים על נעדר, לחפש באזור, לשאול
עוברי אורח אם ראו מישהי שנראית כמוה.
האח הצעיר ממך, שבבעלותו חנות בגדים מקוונת,
אומר שכתב באינטרנט על כך שאמכם נעדרת ותיאר
את המקום שבו נעלמה; הוא העלה תצלום שלה וביקש
ממי שראה אותה ליצור קשר עם המשפחה.
את רוצה ללכת לחפש אותה במקומות שבהם
נראה לך שהיא עשויה להיות, אבל את מכירה אותה:
היא אינה מסוגלת ללכת לבדה לשום מקום בעיר הזאת.
היונג צ'ול מטיל עלייך את ניסוח העלון, מאחר שאת
כותבת לפרנסתך. את מסמיקה כאילו נתפסת במעשה אסור.
את לא משוכנעת שהמילים שלך יועילו למצוא את אמא.
כשאת כותבת שאמא נולדה ב 24 ביולי 1938,
אבא שלך מתקן אותך ואומר שהיא נולדה ב 1936.
במסמכים הרשמיים כתוב שהיא נולדה ב 1938 אבל היא
כנראה נולדה ב 1936. את שומעת על כך לראשונה.
אבא שלך אומר שכולם עשו את זה באותה תקופה.
ילדים רבים נפטרו לפני שמלאו להם שלושה חודשים,
ולכן היה נהוג לחכות עד שימלאו לילדים כמה שנים
ורק אז לרשום אותם. כשאת עומדת להפוך את 38 ל 36,
היונג צ'ול טוען שצריך לכתוב 1938 כי זה התאריך הרשמי.
לא נראה לך שצריך לדייק כל כך, בסך הכול מדובר בעלונים
תוצרת בית ולא במשהו רשמי, אבל למרות זאת את מוחקת
בצייתנות את 36 וכותבת 38, ותוהה אגב כך אם 24 ביולי
הוא בכלל יום ההולדת האמיתי של אמא.
לפני כמה שנים אמרה אמא שלך, "אנחנו לא צריכים לחגוג
את יום ההולדת שלי לחוד." יום ההולדת של אבא חל חודש
אחד לפני זה של אמא. את והאחים שלך תמיד נסעתם לבית
הוריכם בעיירה צ'וֹנג אפּ כדי לחגוג ימי הולדת ואירועים אחרים.
הייתם כולכם יחד עשרים ושניים איש במשפחה המצומצמת.
אמא אהבה שכל הילדים והנכדים שלה מתאספים ושהבית
הומה אדם. כמה ימים לפני שכולם היו מגיעים,
היא היתה מכינה קימצ'י טרי, הולכת לשוק לקנות בשר בקר
ומצטיידת במלאי של משחת שיניים ומברשות שיניים.
היא כבשה שמן שומשום וטיגנה וכתשה זרעי שומשום וריחן,
כדי שתוכל לתת לכל אחד מילדיה צנצנת כשיחזור לביתו.
כשחיכתה לבואם של בני המשפחה, התמלאה אמא שלך
בהתלהבות גלויה, וכששוחחה עם שכנים או מכרים,
העידו מילותיה ותנועותיה על הגאווה שחשה.
בצריף שלה אחסנה אמא בקבוקי זכוכית בגדלים שונים
המלאים במיץ שזיפים או תותי בר שהכינה בכל עונה.
הצנצנות של אמא היו מלאות עד גדותן בדגים זעירים
מותססים או בממרח אנשובי או בצדפות מותססות שהכינה
כדי לשלוח לבני המשפחה שבעיר. כששמעה שבצלים טובים
לבריאות, הכינה מיץ בצל, ולפני בוא החורף הכינה מיץ דלעת
בתוספת ליקריץ. הבית של אמא שלך היה כמו מפעל;
היא הכינה רטבים ודֶנגַ'נג* ואורז חום, וייצרה מאכלים שיספיקו
למשפחה לשנה שלמה. בשלב כלשהו הלכו ביקוריהם של הילדים
והתמעטו, ואמא ואבא החלו להגיע לסיאול לעתים קרובות יותר.
ואז התחלתם לחגוג את יום ההולדת של כל אחד מהם ביציאה
למסעדה. זה היה קל יותר. אחר כך אמא אפילו הציעה,
"בואו נחגוג את יום ההולדת שלי עם זה של אבא."
היא אמרה שיהיה מעייף לחגוג את ימי ההולדת שלהם בנפרד,
מאחר ששניהם נולדו בקיץ הלוהט, שבו חלים גם שני פולחני
אבות בהפרש של יומיים בלבד.
בתחילה לא הסכימה המשפחה אף על פי שאמא התעקשה,
ואם אמא נרתעה מלהגיע לעיר, אחדים מכם נסעתם הביתה
לחגוג איתה. ואז התחלתם לתת לאמא את מתנת יום ההולדת
שלה ביום ההולדת של אבא, ולבסוף תאריך יום ההולדת
של אמא עבר בשקט. בשידה של אמא, שאהבה לקנות גרביים
לכל בני המשפחה, נערם אוסף של גרביים שהילדים שלה לא לקחו.
שם: פארק סוֹ ניוֹ
תאריך לידה: 24 ביולי 1938 (בת 69)
מראה: נמוכה, שיער מסולסל שחור שזרקה בו שיבה,
עצמות לחיים בולטות. כשנעלמה לבשה חולצה בצבע תכלת,
ז'קט לבן וחצאית בז' בעלת קפלים.
נראתה לאחרונה: בתחנת המרכזית של הרכבת התחתית בסיאול.
אתם לא מצליחים להחליט באיזה תצלום של אמא להשתמש.
כולם מסכימים על כך שזה צריך להיות התצלום המעודכן ביותר,
אבל לאיש מכם אין תצלום מעודכן שלה.
את נזכרת שמתישהו החלה אמא לשנוא להצטלם.
היא היתה מתחמקת, גם כשמדובר היה בתצלום משפחתי.
התצלום העדכני ביותר של אמא הוא תצלום משפחתי שצולם
במסיבת יום הולדתו השבעים של אבא.
אמא נראתה יפה, לבושה בהאנבוק* בצבע תכלת, עם תסרוקת
שעשו לה במספרה, ואפילו מרחה שפתון אדום.
האח הצעיר ממך חושב שבתצלום הזה אמא נראית אחרת
לגמרי מאיך שנראתה ביום שנעלמה.
הוא חושב שאנשים לא יזהו אותה כאותה אישה גם אם נבודד
ונגדיל את הדמות שלה. הוא אומר שכשהעלה את התצלום הזה
לאינטרנט אנשים אמרו, "אמא שלך יפה, והיא לא נראית כמו
מישהו שעלול ללכת לאיבוד."
כולכם מסכימים שצריך לחפש תצלום אחר של אמא.
היונג צ'ול אומר לך להוסיף עוד משהו לעלון.
כשאת נועצת בו מבט, הוא אומר שתמצאי משפטים טובים
יותר שיפרטו על מיתרי לבו של הקורא.
מילים שיפרטו על מיתרי לבו של הקורא?
כשאת כותבת, בבקשה תעזרו לנו למצוא את אמא שלנו,
הוא אומר שזה פשוט מדי.
כשאת כותבת, אמנו נעלמה, הוא אומר ש"אמנו" זה רשמי מדי,
ושתכתבי אמא שלנו.
כשאת כותבת אמא שלנו נעלמה,
הוא מחליט שזה ילדותי מדי.
כשאת כותבת, אנא צרו עמנו קשר אם תראו את האדם הזה,
הוא נובח, "איזו מין סופרת את!"
את לא מצליחה למצוא אף משפט שישביע את רצונו של היונג צ'ול.
האח השני אומר, "אם נבטיח פרס כספי נצליח לפרוט
על מיתרי לבם של האנשים."
כשאת כותבת, פרס כספי נדיב מובטח,
גיסתך אומרת שאי אפשר לכתוב ככה: אנשים מתייחסים רק אם נוקבים סכום.
"אז כמה לכתוב?"
"מיליון וון?"*
"זה לא מספיק."
"שלושה מיליון וון?"
"אני חושבת שגם זה מעט מדי."
"אז חמישה מיליון וון."
אף אחד לא מתלונן על החמישה מיליון וון.
את כותבת, אנחנו נעניק לך חמישה מיליון וון ושמה נקודה.
האח הצעיר ממך טוען שאת צריכה לכתוב כך,
פרס: 5 מיליון וון. והאח השני אומר שעלייך לכתוב את 5 מיליון וון
בגופן גדול יותר. כולם מסכימים שצריך לשלוח לך במייל
תצלום מוצלח יותר של אמא אם ימצאו כזה.
את אחראית להוסיף עוד כמה דברים לעלון ולשכפל אותו,
והאח הצעיר ממך מתנדב לאסוף ולחלק אותם לכל בני המשפחה.
כשאת מציעה, "אנחנו יכולים לשכור מישהו שיחלק את העלונים,"
היונג צ'ול אומר, "אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו;
במהלך השבוע כל אחד מאיתנו יחלק אותם בעצמו
ובסוף השבוע נחלק יחד."
את רוטנת, "איך נמצא את אמא בקצב הזה?"
"אי אפשר סתם לשבת בשקט; אנחנו כבר עושים כל שביכולתנו,"
עונה היונג צ'ול.
"מה זאת אומרת, עושים כל שביכולתנו?"
"פרסמנו מודעות בעיתון."
"אז לקנות מודעות בעיתון זה לעשות כל שביכולתנו?"
"אז מה את רוצה? שנתפטר כולנו מהעבודה מחר ונחרוש את העיר?
אם היה אפשר למצוא ככה את אמא, כבר הייתי עושה את זה."
את מפסיקה להתווכח עם היונג צ'ול, כי את מבינה שכמו תמיד
אתם כולכם מצפים ממנו שיעשה הכול.
אתם משאירים את אבא בבית של היונג צ'ול ומתפזרים
איש איש לביתו. אם לא תלכו עכשיו, תמשיכו להתווכח.
זה מה שעשיתם במשך כל השבוע האחרון.
נפגשתם כדי לדבר על איך למצוא את אמא ואז היה
אחד מכם מזכיר פתאום איך מישהו מכם נהג לא כשורה באמא.
הדברים שהודחקו, הדברים שהתעלמתם מהם רגע אחרי רגע,
גדלו והתנפחו ולבסוף כולכם צעקתם והתעצבנתם ועזבתם את המקום בכעס.
כששמעת לראשונה על כך שאמא נעלמה, שאלת בכעס
איך זה שאף אחד מבני המשפחה הגדולה שלכם לא נסע לתחנת
סיאול לאסוף אותה ואת אבא.
"ואיפה את היית?"
אני? את משתתקת. את שמעת על היעלמותה של אמא רק ארבעה
ימים לאחר מכן. כולכם האשמתם זה את זה בהיעלמותה של אמא,
וכולכם הרגשתם פגועים.
כשאת יוצאת מביתו של היונג צ'ול, את נוסעת בתחתית הביתה
אבל יורדת בתחנת סיאול, המקום שבו אמא נעלמה.
כל כך הרבה אנשים חולפים על פנייך ומתחככים בכתפיים שלך
כשאת מפלסת דרך למקום שבו נראתה אמא לאחרונה.
את מסתכלת בשעונך. השעה שלוש. השעה שבה אמא נותרה מאחור.
אנשים נדחקים ונתקלים בך כשאת עומדת ברציף במקום שבו
נקרעה אמא מאחיזתו של אבא. איש מהם אינו מתנצל בפנייך.
אנשים חלפו כך כשאמא שלך עמדה כאן אובדת עצות.
עד כמה זוכרים בני אדם זה את זה? עד כמה את זוכרת את אמא?
מאז שמעת על היעלמותה של אמא לא הצלחת להתמקד בשום
מחשבה מאחר שזיכרונות נשכחים צצו באופן בלתי צפוי,
וחרטה מלווה כל אחד ואחד מהם. לפני שנים, כמה ימים לפני שעזבת
את עיירת הולדתך ועברת לעיר הגדולה, לקחה אותך אמא לחנות
בגדים בשוק. את בחרת שמלה פשוטה, אבל היא הושיטה לך שמלה
עם סלסולים בכתפיות ושאלה, "מה עם זאת?"
"לא," אמרת והדפת אותה ממך.
"למה לא? תמדדי אותה." אמא, שהיתה צעירה אז, פערה עיניים תמהות.
השמלה המצויצת היתה רחוקה שנות אור מהמגבת המלוכלכת
שתמיד היתה כרוכה סביב ראשה של אמא, מגבת שחבשה,
כמו נשים כפריות אחרות, כדי להספיג את הזיעה ממצחה בעת שעבדה.
"היא ילדותית."
"באמת?" שאלה אמא, אבל המשיכה להחזיק בשמלה ולבחון אותה,
כאילו לא רצתה להתרחק משם. "אני הייתי מודדת אותה במקומך."
הרגשת לא בנוח על שכינית את השמלה ילדותית, ואמרת,
"אבל זה בכלל לא הסגנון שלך."
אמא אמרה, "אני דווקא אוהבת בגדים מהסוג הזה, פשוט אף פעם
לא יכולתי ללבוש אותם."
הייתי צריכה למדוד את השמלה הזאת. את מתכופפת ומשתופפת במקום
שבו אמא עשתה אולי את אותו דבר. כמה ימים אחרי שהתעקשת
לקנות את השמלה הפשוטה, הגעת עם אמא לתחנה הזו ממש.
כשחציתן את הכיכר כדי לחכות להיונג צ'ול תחת מגדל השעון,
אחזה אמא חזק בידך ופילסה דרך בים האנשים באופן שעשוי היה
להבהיל אפילו את הבניין הסמכותי שהתנשא מעליכן. איך אדם כזה
יכול ללכת לאיבוד? כשהפנסים של הרכבת התחתית מאירים
את התחנה, אנשים ממהרים לרוץ קדימה ושולחים בך, שיושבת על הרצפה,
מבט חטוף. אולי מרגיז אותם שאת מפריעה להם בדרכם.
כשהיד של אמא שלך נקרעה מאחיזתו של אביך היית בסין.
בילית עם סופרים עמיתים ביריד הספרים של בייג'ין.
כשאמא שלך הלכה לאיבוד בתחנה של סיאול,
את דפדפת בתרגום הסיני לספר שלך באחד הביתנים.
"אבא, למה לא עצרתם מונית? זה לא היה קורה אם לא
הייתם נוסעים בתחתית!"
אבא אמר שהוא חשב לעצמו, בשביל מה לעצור מונית
כשתחנת הרכבת מחוברת לתחתית?
יש רגעים שאדם חוזר אליהם לאחר שקורה משהו,
בייחוד משהו רע. רגעים שבהם האדם חושב, לא הייתי צריך
לעשות את זה. למה כשאבא אמר לאחים שלך שהוא ואמא יגיעו
בכוחות עצמם לבית של היונג צ'ול, הרשו לו האחים שלך לעשות
זאת בניגוד לכל שאר הפעמים?
בכל פעם שההורים שלכם היו מגיעים לביקור, תמיד היה מישהו
מקבל את פניהם בתחנת הרכבת של סיאול או במסוף האוטובוסים.
למה אבא, שתמיד כשבא העירה נסע במכוניתו של אחד מבני המשפחה
או במונית, החליט לנסוע בתחתית באותו יום?
אמא ואבא מיהרו לרכבת התחתית ברגע שהרכבת נכנסה לתחנה.
אבא עלה לקרון וכשהביט לאחור אמא לא היתה שם.
זה היה דווקא בשעות העומס בשבת אחר הצהריים.
אמא התנתקה מאבא בהמון, והרכבת עזבה את התחנה בעוד
אמא מנסה להתעשת. בשעה שאבא החזיק את התיק של אמא
ואמא נשארה לבד בתחנת התחתית חסרת כול, את עזבת את יריד
הספרים בדרכך לכיכר טיאננמן. זה היה הביקור השלישי שלך
בבייג'ין אבל עדיין לא ביקרת בכיכר טיאננמן, אלא רק הצצת בה
מבעד לחלונות האוטובוס או המכונית. הסטודנט שהדריך את הקבוצה
שלך הציע לקחת אתכם לכיכר טיאננמן לפני ארוחת הערב,
והקבוצה חשבה שזה רעיון טוב. מה עשתה אמא שלך לבד בתחנת
סיאול כשאת יצאת מהמונית מול העיר האסורה?
הקבוצה שלך נכנסה לעיר האסורה אבל יצאה מיד החוצה.
האתר היה פתוח רק חלקית מפאת שיפוצים, וזו כבר היתה
כמעט שעת הסגירה. בייג'ין כולה היתה בשיפוצים לקראת המשחקים
האולימפיים שייערכו בה בשנה הבאה.
נזכַּרת בסצנה מתוך "הקיסר האחרון" כשפו יי המבוגר חוזר לעיר האסורה,
שם בילה את שנות ילדותו, ומראה לתייר צעיר קופסה שהחביא
בכס המלכות. כשהוא פותח את מכסה הקופסה הוא מוצא בפנים את צרצר
המחמד שגידל בילדותו, עדיין חי.
כשהתכוננת לצאת לכיכר טיאננמן, האם אמא שלך עמדה אבודה
בלב ההמון כשאנשים דוחפים אותה?
האם היא חיכתה שמישהו יבוא לקחת אותה?
הכביש בין העיר האסורה לכיכר טיאננמן היה גם הוא בשיפוצים.
אפשר היה לראות את הכיכר, אבל לא היה אפשר להגיע אליה
אלא דרך מבוך מפותל. בזמן שאת התבוננת בעפיפונים המרחפים
בשמים בכיכר טיאננמן, ייתכן שאמא שלך התמוטטה בייאוש באולם
הנוסעים תוך כדי שהיא קוראת בשמך.
כשאת התבוננת בשערי הפלדה של כיכר טיאננמן נפתחים ובפלוגה
של שוטרים צועדת קדימה, ובשוטרים מניפים את רגליהם גבוה בדרכם
להוריד את הדגל הלאומי בעל חמשת הכוכבים, ייתכן שאמא שלך
שוטטה במבוך של תחנת סיאול.
את יודעת שזה היה כך כי זה מה שסיפרו לך אנשים
שהיו אז בתחנה. הם אמרו שראו זקנה הולכת באטיות רבה ומתיישבת
מדי פעם על הרצפה או עומדת בפיזור דעת ליד המעליות.
היו שראו זקנה יושבת בתחנה במשך זמן רב ואז עולה על אחת
מרכבות התחתית שהגיעו. כמה שעות אחרי שאמא שלך נעלמה,
נסעתם את והקבוצה שלך במונית דרך העיר הישנה אל רחוב
הבילויים המואר וההומה ואז התיישבתם בצפיפות תחת האורות
האדומים, טעמתם ליקר סיני בעל 56 אחוזי אלכוהול ואכלתם
סרטן לוהט מוקפץ בשמן צ'ילי.
אבא ירד בתחנה הבאה וחזר לתחנת סיאול, אבל אמא כבר לא היתה שם.
"איך ייתכן שהיא הלכה לאיבוד רק כי לא עלתה על אותו קרון?
יש שלטים בכל מקום. אמא יודעת לעשות שיחת טלפון פשוטה.
היא היתה יכולה להתקשר מאיזה תא טלפון."
גיסתך מתעקשת על כך שמשהו בטח קרה לאמא שלך,
שלא הגיוני שלא הצליחה למצוא את הבית של הבן שלה
רק כי לא עלתה על אותו קרון עם אבא. משהו קרה לאמא.
כך חושב מי שרוצה לחשוב על אמא כעל האמא שהיא היתה פעם.
כשאמרת לה, "את יודעת שאמא יכולה ללכת לאיבוד,"
פקחה גיסתך את עיניה בפליאה. "את יודעת איך אמא היתה בזמן האחרון,"
הסברת, וגיסתך עשתה פרצוף כאילו אין לה שום מושג על מה את מדברת.
אבל בני המשפחה שלך ידעו איך אמא היתה בזמן האחרון.
וידעו שייתכן שלא תצליחו למצוא אותה.
